מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי היה אישיו מבחינתי. עד גיל 17 לא דרכתי במספרה וקצוות השיער שלי לא פגשו מספריים. בגבעתיים הייתי מוכרת בעיקר בתור "זאת עם השיער הארוך", ורוב הזמן הסתובבתי עם צמה מפוארת או עם קוקו נמוך שקצותיו עוברים בקצת את החלק האחורי של הברכיים. ביום שבו הסתפרתי לראשונה, בתחילת י"ב, אורכו של שיערי היה קצת יותר ממטר.
השיער לא היה רק מוקד לתשומת לב חיצונית אלא דרש כמובן גם התעסקות מתמדת, סירוק ופתיחת קשרים וכמובן חפיפות, ולא רק שכל חפיפה דרשה דקות ארוכות של עבודה, היא דרשה גם לא מעט שמפו ומרכך. ומכיוון שמפאת אורכו הרב השיער היה נוטה להסתבך בדברים או לטאטא את הרצפה ברגעים של חוסר תשומת לב, החפיפות היו תכופות למדי.
גם אחרי שהסתפרתי הרגלי הניקיון של השיער לא הרפו ממני, ואולי אפילו החריפו. בתקופת הצבא וגם אחר כך בלימודים, אם ישבתי באוטובוס או אפילו רק הסתובבתי בחוץ התחושה שלי תמיד היתה שהשיער מלוכלך וחייב חפיפה. אובססיית הניקיון התפשטה לעוד תחומים בחיים עם צורך תכוף בשטיפת ידיים, הימנעות מישיבה על המיטה לפני מקלחת, והשלכה לכביסה של כל פריט לבוש שאולי נגע במשהו מחוץ לבית. מעבר לטרדה הרבה שגרמה לי האסטניסטיות האובססיבית, הרגלי ההיגיינה שלי דרשו גם לא מעט משאבים. זה לא רק הבזבוז הרב של המים שנדרשים לחפיפת שיער בתדירות גבוהה, זה גם השמפו, המרכך, הסבונים והקרמים וכל זה עוד לפני שהגענו לקוסמטיקה ואיפור.
אבל למה זו בכלל בעיה? הסיבה הברורה מאליה היא פלסטיק. כל תכשיר מגיע בבקבוק פלסטיק וככל שאנחנו משקיעות יותר בטיפוח אנחנו קונות יותר תכשירים, ובתדירות גבוהה יותר. מדובר בערמות על ערמות של פלסטיק, שבמקרה הטוב ילכו למחזור – שגם הוא כידוע דורש לא מעט משאבים ורחוק מלהיות פתרון אידיאלי, ובמקרה הרע יטמנו באדמה יחד עם שאר הפסולת שלנו. חוץ מפלסטיק, במוצרי היגיינה רבים, כמו גם במוצרי ניקיון, ישנם כימיקלים שונים, שמעבר לשאלה האם הם בכלל טובים לגוף שלנו או יוצרים יותר נזק מתועלת, הם כנראה גם לא ממש טובים לסביבה. ולמרות שמי המקלחת שלנו ושאר המים שבשימוש ביתי עוברים תהליכי טיהור, שפכים עירוניים הם אחד מהגורמים המרכזיים לזיהום מים בישראל, והרבה מהחומרים האלו מוצאים בסוף את דרכם לטבע, ופוגעים בסביבה ובבעלי החיים. ואם כבר בעלי חיים, אי אפשר שלא להתייחס גם לסוגיית הניסויים בבעלי חיים, כמו גם שימוש ברכיבים מן החי, לצרכים קוסמטיים. קוסמטיקה ללא אכזריות היא נושא מורכב וסבוך, ועם הזמן גיליתי שכדי לוודא שייצור השמפו שלי באמת לא פגע באף יצור חי בדרך, צריך בדיקה הרבה יותר מעמיקה מאשר לבדוק אם יש מדבקה של ארנב על הבקבוק.
ההבנות האלו גרמו לי לבחון מחדש את ההרגלים שלי, ולחפש דרכים אקולוגיות יותר לשמור על היגיינה, כאלו שיטיבו איתי, עם הסביבה ועם בעלי החיים. אבל מה עושים? הרי אי אפשר פשוט להפסיק לחפוף, נכון? אז זהו, שהדעות די חלוקות. התדירות בה יש לחפוף את השיער היא נושא שנוי במחלוקת ובשנים האחרונות פורסמו לא מעט מאמרים, מחקרים, ודעות של מומחים עם המלצות שונות. התשובות לא חד משמעיות, ותלויות גם בסוג השיער והעור, בתנאי הסביבה ועוד, אבל כן יש הסכמה בקרב רופאי עור ומומחים שממש אין צורך לחפוף כל יום ושחפיפה אחת לכמה ימים בהחלט מספיקה. גישה קיצונית יותר מציעה שבכלל אין צורך לחפוף את הראש, ונשים רבות כבר אימצו אותה והצטרפו לתנועת ה- NO POO. הדוגלים בשיטה חופפים את השיער עם מים בלבד, חלקם עושים שימוש בחומרים טבעיים אחרים כמו חומץ, שמנים או תמציות צמחים. בקבוצות פייסבוק מקומיות הדוגלות בשיטה ניתן למצוא כמה אלפים בודדים, אך בעולם מדובר בשיטה מוכרת למדי שמאות אלפי אנשים משתמשים בה. אני אפילו מכירה אנשים שהתנסו בשיטה באופן אישי וממליצים, אבל למכורת חפיפות כמוני זה כנראה שינוי גדול מידי, ואני מודה שאני עדיין לא מוכנה להיפרד לחלוטין מהשמפו.
מה כן עשיתי? קודם כל התחלתי להכיר את התכשירים שאני משתמשת בהם, לבדוק מה הם מכילים, ולוודא שהם ללא אכזריות וגם טבעוניים. עם הזמן למדתי להעדיף מוצרים כמה שיותר טבעיים, עם רכיבים שאני מבינה מה הם אומרים ועם רשימת רכיבים סבירה בלי אותיות לא מזוהות. לאט לאט התחלתי להפחית את תדירות החפיפות ולראות מה קורה, ומסתבר שזה לא כל כך נורא לא לחפוף כל יום, וכל עוד לא הזעתי ולא נדבק לשיער שום ריח מבאס, אני יכולה להתמודד עם זה. בהמשך גם גיליתי שאני לא חייבת להשתמש במרכך בכל חפיפה ושהשיער שלי נראה ומרגיש נהדר גם בלעדיו. לתקופה אפילו התנסיתי בשמפו וסבון מוצקים – כאלה שמגיעים בלי אריזת פלסטיק וגם מיוצרים בייצור מקומי, זו היתה חוויה מעולה והשיער שלי היה במיטבו, אבל המחיר והנגישות החזירו אותי לתכשירים שנמכרים במדפי הפארם. אפילו התחלתי להכין את הדיאודורנט שלי בעצמי במקום לקנות, ואחרי כמעט שנתיים, אני יכולה להגיד שזה עובד מעולה.
אני יודעת, כל אלו צעדים קטנים, מדפי המקלחת שלי עדיין מלאים במוצרי קוסמטיקה שמגיעים באריזות פלסטיק ואני ממש לא יכולה להגיד שאני חיה באפס פסולת, אבל אני בהחלט שואפת לשם, ולומדת לאט לאט עוד דרכים להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלי בכל תחומי החיים, לקנות חכם ומודע יותר ולהיות בתשומת לב להרגלים שלי ולאופן שבו הם משפיעים על הסביבה. במקום לקנות שמפו ומרכך אחת לכמה שבועות עברתי לקנות בקבוק שמפו אחת לכמה חודשים, ומי יודע, אולי יום אחד אני אגמל לגמרי.