בגיל 84 רוב האנשים לוקחים נשימה עמוקה, נשענים לאחור ונהנים מקצת זמן פנוי אחרי שנים של עבודה. לא זה המצב אצל נעמה צבר. בתחילת משבר הקורונה היא ובעלה המתגוררים באחוזת צהלה הזמינו אוכל ממסעדה וכשנוכחו לגלות את כמות הפלסטיק החד פעמי שהגיעה עם המנה שלהם, החליטו לנקוט מעשה.
"הייתי פשוט הלומה מכמות הזבל שאנחנו מייצרים. פניתי לאחראית לתחום תרבות הדיור אצלנו, ושאלתי אותה מה כדאי לעשות. היא ענתה לי - יאללה קחי את זה עלייך, אז לקחתי! מאז פשוט הפצצנו את הדיירים במודעות לנושא", נעמה מספרת. כך הקימה נעמה את ועדת איכות הסביבה באחוזה. יחד הם חילקו תיקים רב פעמיים לכל הדיירים, הציבו פחי מיון לאשפה, תלו שלטים שמעודדים צמצום בפלסטיק וארגנו את שבוע איכות הסביבה במהלכו הוקרנו סרטים בנושא, הקשיבו להרצאות ונסעו לסיור בתערוכה.
"אנחנו אורחים בכדור הארץ. מגיעים לכמה עשרות שנים ונעלמים, אבל העולם היה קיים מליוני שנים ואני מקווה שימשיך להתקיים עוד מליוני שנים. אני רוצה שנתנהג כלפיו כמו שאנחנו מצפים שאורח יתנהג אצלנו בבית. המארח לא צריך לשלם שום מחיר על זה שהגיעו לבקר אותו. אני לא רוצה להשמע צדיקה כן? אני מדברת גם על עצמי ועל האחריות האישית שלי", היא אומרת.
למרות ההשקעה והמחויבות הבלתי רגילה, לא פשוט לשנות הרגלים של אנשים שממוצע הגילים שלהם הוא 80+. "בגיל מבוגר לא קל לשנות דפוסי התנהגות, אבל אנחנו חושבים על הנכדים והנינים ורוצים להשאיר להם עולם טוב יותר". מצד שני, אומרת נעמה, הגיל הוא גם יתרון, "יש לנו המון ניסיון שהצטבר. יש אמרה אפריקאית מאוד חכמה - 'כשאדם זקן נפטר ספריה שלמה יורדת לטמיון', וזה נכון. הניסיון שאנחנו צוברים הוא אוצר שאין שני לו. זה אמנם תהליך חינוכי ארוך אבל ברגע שמצליחים להטמיע הרגל מקיים חדש כבר לא חוזרים אחורה אלא רק מתקדמים. כשאנחנו נהפוך לבית ירוק אז גם הרחוב יושפע מזה ואז השכונה ואז העיר וכן הלאה".
מעבר לפעילות הסביבתית, נעמה צבר היא גם פרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אבי ובעלת דוקטורט בהוראת מדעים. את הכוח להמשיך לפעול למען הקהילה והסביבה היא שואבת ממשפחתה ומהחינוך שקיבלה מגיל צעיר בבית ובתנועת הצופים. "עשיה חברתית היא חלק מהזהות שלי, זה התחיל בצופים ונמשך עד היום. גם בעלי וכל הילדים שלי מאוד מעורבים חברתית. אני מאמינה ומקווה שאמשיך לעשות דברים משמעותיים ולהתנדב גם בהמשך כי מבחינתי זה טעם החיים", היא אומרת.
