אביב משה יושב על כסא מתכת מחוץ למעדנייה החדשה ורחבת הידיים שלו בנתניה. הוא אוכל רוגלך מהמאפייה הסמוכה ושותה אספרסו בכוס קרטון. אישה כבת שבעים עוברת בהתרגשות ומספרת לו שהיא קונה אצלו הרבה ושכיף שהוא הגיע לשכונה. הוא מתעניין בבריאות שלה באדיבות ומזמין אותה לבוא שוב. כמה דקות מאוחר יותר מגיע פקח מטעם אגף השילוט של העירייה ומצלם כמה תמונות מבלי להציג את עצמו. משה פונה אליו ברוגע ומבקש שלפני דוחות ישוחח עם מנהל המקום, כדי שאפשר יהיה להימנע מבירוקרטיה מיותרת וקנסות.
בניגוד למצופה, כלומר לסטיגמה הבליינית שנדבקה למשה עם השנים, כך נראים היום חייו של אחד השפים המוכרים יותר בישראל. הוא רגוע, שקול, מנהל את עסקיו בפריפריה (למרות שיש עדיין כאלה בתל אביב) וחי חיי משפחה מלאים. את המגורים ברחוב ג'ורג' אליוט בלב תל אביב שנמשכו למעלה מעשור הוא המיר לבית קרקע בשכונה חדשה בגעש, אותו הוא חולק עם אשתו מאיה, בנם המשותף עילאי ובתה מנישואין קודמים מישה. "יש הבדל גדול מתל אביב", הוא מעיד. "יש אוויר, יש ציפורים, יש בעלי חיים שרצים לידך. בקורונה חווינו את זה טוב מאוד".
יש תחושה שמבחינת תעשיית האוכל נעלמת קצת. אתה לא בברנז'ה, פחות בתקשורת.
"אף פעם לא היו לי המון חברים שפים, יש לי חברים שהם חברים. אני גם שנים לא מבלה במסעדות וברים בתל אביב, עייפתי מהנושא הזה ואני ממש לא מתגעגע. התמכרתי בשנים האחרונות לסדרות ולסרטים. אין כיף כמו לסיים את העבודה ולהגיע הביתה וליצור שם את האוכל שלך, לבשל ולאכול, לטייל קצת בשכונה ולהיטרק על המיטה. היום אני גם קם מאוד מוקדם, חמש וחצי-שש בבוקר ובאחת עשרה בלילה אני יכול כבר להישפך. זה משהו שקרה לי בשנים האחרונות. חוץ מזה כשיש חיי נישואין ומשפחה זה באופן אוטומטי עובר למקום אחר וזה הדבר הכי חשוב. אני בן 47 היום, עם הגיל והיווצרות המשפחה סדר העדיפויות והחיים משתנה לחלוטין. אבל מבחינת עשייה אני עושה המון".
היום משה לוקח חלק בשלל מיזמים קולינריים. לפני שנתיים עשה צעד שהפתיע רבים, כשעזב אחרי 15 שנים את מסעדת "מסה" היוקרתית שהייתה מזוהה עמו במיוחד. זמן לא רב אחרי הפרישה מ"מסה" החלה גם תקופת הקורונה שהכניסה אותו, כמו שפים רבים אחרים, להתמודדות מורכבת. "הקורונה זאת השנה הראשונה שבה ממש הבנתי שלא הייתי בבית עשרות שנים. העבודות שלי היו תמיד סיזיפיות ונשאבתי אליהן. גם אחרי 'מסה' הייתי נון סטופ בעבודה אם זה במסעדה כזאת או אחרת. הקורונה באה ביום אחד ועצרה את הכל".
פחדת?
"בקורונה נכנסתי לחרדות כלכליות. לא הבנתי לאן זה הולך והיה נראה לי שהתחום שלנו הוא האחרון שמישהו צריך ורוצה אותו. פחדתי שפתאום לא יהיו לי הכנסות, דווקא עכשיו כשיש ילדים, ומסגרות וצריך לשלם. ובכלל שאלתי את עצמי מי אני, הרי אני לא יודע לעשות שום דבר חוץ מאוכל".
מה, דיכאון?
"זאת הייתה יותר עצבות. בעיקר הייתי בשקט וניסיתי להסתיר כדי שההורים שלי לא יידעו. כי אני הייתי רגיל להיות התומך בבית. רציתי שיחשבו שהכל רגיל אבל אשתי זיהתה את זה והרימה אותי. היא אמרה לי להתחיל לבשל מהבית"
קצת קשה לדמיין את אביב משה מכין סירים במטבח הביתי ושואל מי מהשכנים רוצה קציצה.
"זה עשה לי טוב. התחלתי לבשל קצת לשכנים ולחלק ואחרי כן נוצרה דרישה. הייתי מכין אוכל של בית כמו תבשיל ראש, קציצות, בשרים מעושנים, פסטרמה. זה עשה לי טוב גם ברמה המקצועית כי זה החזיר אותי לדמוע מבצל שאני קוצץ אותו. הרי במסעדות הגעתי למצב שאני רק מפזר איזה טאץ' סופי על המנה. כל המנה כבר מגיעה חתוכה ואתה לא עמל עליה מהתחלה ועד הסוף. ככה זה במטבחי שף".
המילה "חרדה" חוזרת לא מעט מפיו במהלך השיחה שלנו, וזו לא רק חרדה כלכלית. היא מרימה ראש גם בכל הקשור להורות לבנו בן הארבע, שנראה כמו גרסת העתק-הדבק שלו כשהיה באותו הגיל. "ההורות מבחינתי זה חרדה, חרדה וחרדה. אני חרד מהכל, מלהכניס רהיט הביתה עם פינות ועד ללכת איתו לים. אולי זה קשור לילד ראשון שמגיע בגיל מאוחר אבל אני לא רוצה שהוא יעשה דברים כמו לרוץ או לטפס או דברים שילדים בגיל שלו עושים. דברים שאף הורה לא מתייחס אליהם אני תמיד רוצה להיות בסביבה. אשתי וההורים של שנינו מנסים לעבוד איתי על זה, כי אני לא סומך על אף אחד".
איפה זה קורה למשל?
"נגיד, לקחתי אותו לחוג שחייה והמורה לשחייה אמרה לי שאני לא יכול להגיע יותר כי אני גורם לילד לפחד מהמים. אני לא יודע איך לטפל בזה. אני לא יודע לשחרר, זה מלחיץ אותי רצח. אני הולך לישון בלילה וקם בבוקר במחשבה ודאגה שהילד יהיה שמח וחלילה שלא ייפצע. הייתי ככה מהרגע הראשון. לא הכינו אותי לזה. אשתי היא ההפך הגמור".
לצאת מהמקום
את בת זוגו המעצבת, שגם עומדת מאחורי הנראות המרשימה של המעדנייה החדשה, מאיה גיגי, פגש משה בבליינד דייט. עד אז היה רווק שתמונתו במדורי רכילות התפרסמה באופן תדיר לצד דוגמניות, שחקניות ומפורסמות מקומיות כאלה ואחרות. "כשראיתי את מאיה ידעתי שזאת תהיה אשתי", הוא אומר בהתרגשות, "תמיד ניסיתי להתאהב, מאז שהייתי ילד - אני מזל סרטן וירושלמי, אנחנו טיפוסים ביתיים. אבל זה לא צלח. כל פעם אתה מנסה וזה נראה לך שזה הדבר אבל זה לא מצליח. ולא הייתי מוכן להתפשר אז הייתי המון פעמים בזוגיות. ואיתה זה קרה בשנייה ותראי כמה שזה שונה. הצעתי לה נישואין אחרי שלושה חודשים ותאמיני לי, רציתי להציע בשבוע הראשון".
איך חיי הנישואין שינו אותך?
"אני חושב שיש את החיים לפני והחיים אחרי. אנחנו זוג מאוד מחובר ואוהב, ומאוד מתחבק ומתגעגע בו זמנית. אנחנו גם מאוד חברים. עכשיו זה מלא ולא ריק. אני לא יכול יותר משעה להיות בלעדיה".
אם היו אומרים לאביב של לפני עשור שזה מה שהולך לקרות הוא היה חושב שעובדים עליו?
"לא. זה תמיד הייתי אני האמיתי. אני אדם שקט ומופנם אבל מי שהיה קרוב אלי תמיד ידע על הרצון שלי לזוגיות. הצטייר תמיד מרחוק שאני משהו אחר אבל לא הייתה לי שליטה על מה שאומרים או מצלמים וניסיתי לא לייחס לזה חשיבות. המטרה שלי תמיד הייתה למצוא אהבה, להתחתן ולהקים משפחה. הרבה זמן מהחיים שלי שרפתי על עבודה וזה היה מירוץ. היום יש לי עדיין עבודה כמובן אבל המינונים ירדו, אני יכול באמצע סרוויס להיזכר בחיוך של הילד שלי ולצאת הביתה לקבל חיבוק. יש לי היום דברים שאני רוצה לחוות עם הילדים ועם האישה שלי ויש גם עייפות פיזית של הגוף מהעבודה הזאת. פה יש קרע במיניסקוס, שם פריצת דיסק".
עייפות הגוף הגיעה אחרי למעלה מעשרים וחמש שנה שהעביר משה במטבחים. הוא החל את הקריירה שלו אצל השף שלום קדוש במלון שרתון בירושלים והמשיך במסעדות ירושלמיות אחרות. ההתפוצצות שלו ככוכב קולינריה הגיע עם מסעדת "מסה" שנפתחה בעלויות גבוהות במיוחד ואירחה את כל המי והמי במשך חמש עשרה שנותיו במקום. ועדיין, את העזיבה שלו את הפרויקט המשמעותי ביותר בחייו המקצועיים משה מתאר באופן קורקטי וצונן.
"אחרי 15 שנה ב'מסה' רציתי לעשות סוג של שינוי. היינו גם הרכב של קבוצת שותפים שהחליטו להתפצל. הזמן שם זה הזמן הכי ארוך שהייתי איפשהו בחיים שלי. בשביל ההתפתחות האישית שלי אני חושב שהייתי צריך לצאת מהמקום".
היית מאוד מזוהה עם המסעדה.
"כן, אבל היה בי משהו שרוצה להיות במקום אחר. ואני אוהב אתגרים, היום אני צריך להוכיח את עצמי מחדש".
את ההוכחה הזאת מנסה משה לספק במסעדת "מאקוטו" שנפתחה במקום מסעדת "קוואטרו" האיטלקית שלו ברחוב הארבעה בתל אביב. "מאקוטו" מנסה לשלב את הקולינריה המזרחית יותר של משה יחד עם האוכל האסייתי שבו לא ממש עסק בעבר. המסעדה החדשה קרובה מאוד למסעדת "מסה" שגם היא מחשבת מסלול מחדש עם השף אסף שטרן. "שלחתי הודעה לשף החדש שהוא בחור מאוד מוכשר בעיני ואם יהיה לי זמן לצאת לארוחת ערב אני בשמחה אלך ואשב שם. 'מסה' זה מקום שהוכיח את עצמו עם השנים ויש לו עוד מה להראות. מגיע להם פרגון".
ומה לך ולעסק שמתבסס על אוכל אסייתי?
"אחרי הקורונה חשבתי לעצמי במה עוד לא נגעתי. הייתי צריך משהו שירגש אותי אחרי התקופה העצורה של הקורונה. ואני חושב ששף זה כמו שופט בתכנית בישול, אם הוא יודע לשפוט הכל הוא יודע גם להכין, פשוט צריך לחזק בידע. רציתי מקום שיגיש אוכל יותר קליל ויתאים לאקלים החם שלנו ולתרבות הבילוי שהיא יחסית מאוחרת. 'מאקוטו' היא מקום פאן אסייתי עם אינטרפרטציות למנות מסורתיות. לא תראי שם דברים ביי דה בוק של אוכל יפני או תאילנדי. ובהמשך עוד אביא את מטבח השף האישי שלי במקום אחר. כי בישול זה חיידק".
לא רץ לספר
בחודשים האחרונים פתח משה כאמור גם את את ה"אפיסרי" - מעדנייה ענקית במתחם "פיאנו" בנתניה שעמה הוא עתיד להתרחב כרשת במקומות נוספים בארץ. אפשר למצוא שם הכל מהכל: שמני זית מיוחדים, יינות, קוקטיילים מבוקבקים, ממרחים ממותגים של אביב משה, פסטות טריות קפואות במגוון מילויים, גלידות וסורבטים, וכמובן אגף רחב של אוכל מוכן שנע מקוסקוס, דרך סלט פלפלים או חצילים ועד קפלטי סלק.
למה דווקא מעדנייה?
"זה חלום ישן שלי. אני אוהב בישול של בית ומחובר לאוכל של אמא וחוקר אותו המון שנים. אז החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הקורונה גם נתנה לזה פוש. היה לי חשוב שיהיו פה גם מנות שמזוהות איתי מהעבר שאפשר לקחת הביתה כמו כנאפה טלה, ריזוטו פטריות או רביולי עם כמהין. מהשבוע הבא יהיה אפשר גם לקבל את האוכל שלנו במקום בישיבה ויהיה גם תפריט כריכים וכמה מנות קטנות".
איך היה להקים עסק ראשון שהוא ממש שלך, הרחק מתל אביב?
"קיבלו אותי פה באהבה ענקית ובחיבוק. יש לי פה אופציה לבשל לכולם ואני מאוהב בקונספט הזה. זה מאוד שונה מלחשב אם אתה יכול להרשות לעצמך לאכול במסעדה כלשהי. למדתי היום מה זה פריפריות ומה הכוח שלהן ואני חושב שהפערים מבחינת תרבות בילוי וקולינריה מצטמצמים מאוד. היום אני גם מחובר למשהו שהוא אחר ולחיים שקורים ביג טיים בפריפריה. כשאני נכנס לתל אביב אני נתקל מהרגע הראשון בלחץ ובסטרס זה משהו שבגילי קשה לי להתחבר אליו. היום לא הייתי מוכן לגור שוב בתל אביב".
אחרי הרבה שנים כשף מפורסם, שהרבה פעמים סוקר יותר בפן החברתי והצהוב ופחות בכל הקשור דווקא לאוכל, יש לך או הייתה לך תחושה שלא מפרגנים לך בתקשורת האוכל?
"תראי, 15 שנה קרעתי את התחת ב'מסה' ואף פעם לא קיבלתי תארים כמו שף השנה או מסעדת השנה מטעם איזשהו גוף תקשורת, ועדיין הקהל נהר בהמוניו. אולי זה כי אני לא כזה שרץ לספר ולשתף ופחות מתעסק ביח"צ ובאינסטגרם אלא עושה מה שאני עושה כי אני אוהב אותו ומאמין שמי שיגיע אלי יגיע. יכול להיות שיש אנשים סביבי שמתבאסים מזה שאני פחות נמצא בתקשורת, אבל אני נכנס למטבח ומבשל. אני לא חי את העולם הזה מחוץ לעבודה. כשאני מסיים לעבוד אני הולך הביתה".
נראה שמשה שלם מאוד עם השלב שבו הוא נמצא הן בחייו האישיים והן בקריירה שהפכה להיות משהו שמלווה את חייו ולא מנהל אותם, לפחות לפי המצטייר. החלום שלו, הוא לקחת את זה לקיצון אפילו יותר משמעותי. "אני רוצה להמשיך ולבשל ומודה על כך שאני מתעסק במשהו שאני אוהב אבל אני גם רוצה שזאת תהיה פרנסה יציבה עם ביטחון כלכלי קדימה ופחות שעבוד. בעתיד הרחוק אני חולם על בית בצפון עם 2 צימרים, מסעדה קטנה של 10-15 סועדים, וכל המשפחה סביבי. זה מה שאני רואה היום כחלום".