שלוש שעות וארבע כוסות יין לתוך הפגישה עם אייל שני במסעדת צפון אברקסס והשף מחליט שאני רעבה. שני קם, ניגש אל המטבח, וחוזר די מהר עם רדיד אלומיניום שעוטף אורז לבן פשוט. הוא מטיח את האורז בשולחן החשוף, ויוצר ממנו עם היד צורת כיפה שמנמנה. מעליה הוא סוחט את שחלותיה של עגבניית מגי קטנה, ומזליף שמן זית בנדיבות. "תאכלי", הוא מצביע על המנה המאולתרת. אין לי אומץ. אין לי אפילו מזלג. אבל הוא, בלי לחשוב פעמיים, דוחף את היד עמוק פנימה אל תוך הערימה הלחה, ומוציא אותה משם היישר לפיו, בביס ענקי שמרגיש כמו משתה אבירים במשחקי הכס.
שני (57) יודע שמצפים ממנו להתנהג ככה. אחרי שנים שבהן הוא חורך לנו את הטלוויזיה עם מחוות גדולות ואגדות מילוליות, ברור לו שאת הרף צריך להעלות כל הזמן. וגם אם הוא מבצע את הפעולה בנחישות תהומית, נראה שאפילו הוא כבר יודע לקחת את עצמו בהומור מסוים. "אני לוקח את עצמי בשיא הרצינות אבל יש לי גם עין שיודעת לצחוק על זה, קיבלתי אותה רק בשנים האחרונות", הוא אומר. "אני צוחק על עצמי בכל מקום שבו אני רואה את הגבר הזה, המפעם, שאם סוגרים אותו פה, אז הוא נפתח שם. זה מה שאני רואה כל החיים: התכונה הזאת של הדהרה קדימה, של הגילוי, של התהילה. היום יש בי את היכולת להסתכל על עצמי, לחייך על הבן אדם הזה ולהגיד לפעמים 'וואללה, איזה משוגע, מה יש לך?'".
זה בגלל שאנשים אחרים אומרים לך את זה?
"אני חושב שזה בגלל בן אדם יחיד שיודע להסתכל עליי ככה וזאת מירי, האישה שלי. היא היחידה שיודעת להביט עליי כמו לביאה גדולה שאני הגור שלה שרץ כדי לטרוף משהו. היא יודעת להביט על זה במבט שהוא בין סלחני ואוהב, לבין אין לי כוח אליו. אותי זה מאוד מעצבן. אבל אני יודע שהיא יודעת להכיל את מלוא הדבר".
וכשזה לא נוגע למירי, מעניין אותך מה אנשים אומרים עלייך?
"בוודאי שאכפת לי מה שאומרים עליי. אני לא מוצא טעם לחיים אם לא הייתי יכול לייצר אושר לאנשים. ויש פה גם עוד משהו, שמלווה אותי מילדות. כשהייתי ילד, בגיל 3 בירושלים, לפני 54 שנים, היו שם חורפים מאוד חזקים. אי אפשר לדמיין איזה חורפים קפואים היו שם. ואני גרתי בשכונת טלביה, בבית המכוער היחידי בשכונה היפה בארץ. בכל פעם שהיה לילה חורפי, והברקים היו מכים על הברזל, הייתי מתחבא מתחת לשמיכת הפוך והייתי מאושר, כי חשבתי שאני אקום מחר וכל העולם יתהפך. וכמו אז, אני עדיין, כל לילה, מחכה שאני אהפוך את העולם. נורא חשוב לי מה אומרים אנשים שאוכלים אצלי, כי אני רוצה שהם יגידו לי שהם מאושרים, ושהתהפך עולמם".
זה בא עם מחיר. אתה חושף את עצמך ללא מעט ביקורת, ויש עלייך לא מעט.
"אני מרגיש שאני בסיטואציה דליקה מאוד מכיוון שאני לא מצליח לשכנע את כל האנשים שכל מטרתי זה טוב. זה לייצר אושר. וזה מותיר שאריות שיוצרות קנאה לפעמים. אני עברתי שתי פאזות בחיים שלי. כשהתחלתי לבשל הייתי יהיר וחשבתי שאני בן של אלוהים. עד שפשטתי את הרגל וכל העסקים שלי קרסו. שבע שנים אחרי כן חזרתי למסעדות, וכל מה שהחזיר אותי הייתה ההבנה שאני יכול לייצר אושר אצל העובדים שלי ואצל הלקוחות שלי. ואז, פתאום, גיליתי את האושר בחיים. שבבואך לתת אושר לאחרים את הנהנית המרכזית. בשביל זה אני חי. ואנשים לא מבינים איפה העוקץ כאן. אבל אין עוקץ".
רושפלד הוא כמעט בלתי מנוצח
במשך 5 עונות (ועוד עונת VIP) הוא פרש את משנתו המנומקת במאסטר שף, ועכשיו שני הולך לנסות גם באיטליה. בשבוע הבא תעלה "קרב השפים הגדול" (יום רביעי אחרי החדשות) בה הוא חובר שוב לשף יונתן רושפלד, ויוצא עמו למסע קולינרי במדינת הפסטה, במסגרתו יתחרו שניהם בשורת משימות ויישפטו על ידי פאנל של עיתונאים ושפים איטלקים, שאין להם דבר וחצי דבר עם משתנם המפוארת של רושפלד או של שני. הגישה השכלתנית, הדידקטית והמדויקת של רושפלד, תעמוד למבחן אל מול זאת האינטואיטיבית, אמוציונאלית ואבסטרקטית של שני.
"יונתן ואני באים משתי דתות אחרות לגמרי וגם בתוך מאסטר שף יש בינינו חיכוכים גדולים מאוד, הרבה יותר ממה שמראים על המסך", הוא אומר. "לוקח הרבה מאוד שנים להכיר את יונתן רושפלד. תמיד המגע איתו מתחיל בזה שאי אפשר לשאת את היצור הזה, וזה מסע ארוך ואיטי להתאהבות. הוא דמות גאונית עם ורסטיליות ומרחב אינסופי של דמיון ויצירה. והוא מתחרה נוראי, כי הוא כמעט בלתי מנוצח. אני לא מצליח לגבור עליו גם במאסטר שף, בהתנגשות הטיעונים שלנו, כי העצמה של התדרים שלו זהה לעצמת התדרים שלי. אני, יש לי תחושה שאני יכול להביס כל דבר בעולם, אבל כשאני נעמד מולו, אין מוצא. זה מאבק אימים".
ימי הצילום הארוכים של קרב השפים הגדול החדשה העבירו את הזוג טירונות. 11 יום, 22 שעות ביממה, ואינספור מנות שנאלצו להיבחן עליהם. רגעי המנוחה היחידים היו בנסיעות בין אתרי הצילום, כשבאופן מפתיע, מי שאחז במושכות היה דווקא שני. "לצורך התכנית קיבלנו מרצדס שחורה שבהתחלה יונתן נהג בה ואני לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי את הכוח להיגרר אחריו בתוך המכונית. הרגשתי שהוא כאילו מפקד על הנסיעה. אבל יונתן אמר שהוא לא סומך בחיים על אף אחד שינהג אותו. ואז זה הפחיד אותי, כי הנהיגה שלי היא מאוד זורמת, זה כמו שייט. אז חשבתי שאם הוא יראה איך אני נוהג, בכלל יהיו בינינו מריבות. אבל ביום השני קמתי בבוקר, תפסתי את המפתחות, והתחלתי לנהוג. יונתן הסתכל עליי מופתע ואמר לי 'תשמע, אתה נוהג מדהים'. ומאותו רגע הוא היה יושב בכיסא הנהג לידי, עם משקפי שמש וסיגר, ולי זה היה מאוד מתאים שתהיה לי מרצדס שחורה באיטליה לטייל איתה".
לא פחדת לעמוד מול שופטים שלא מכירים אותך?
"בהתחלה לא. כי לא תיארתי לעצמי את המצב הזה שמישהו לא מכיר אותי. אבל אז הבנתי שבאיטליה הדברים הם שונים מאוד מאשר בארץ. כאן אתה יכול לקבל השראה מדברים. באיטליה אין דבר כזה. אתה רואה משהו איטלקי, אתה צריך מבחינתם להעתיק אותו אחד לאחד, אחרת אתה לא תורם לכוחות השימור ונחשב על גבול האויב אצלם. הם לא מבינים מה זאת אמירה חדשנית באוכל ומה זה אבולוציה באוכל. אז זה אושר מאוד גדול לאכול באיטליה עד שאת צריכה להתמודד מולם, כי אז את לא יכולה לשאת את השמרנות".
הרגשת שיונתן מעריך אותך כמתחרה?
"אני חושב שהוא מעריץ אותי. גם אני מעריץ אותו והיום אני מאמין שלא יכול לקום כל כך מהר עוד יונתן בעולם. חשבתי שאי אפשר לגעת בי אבל אותי כן אפשר לעצב. אותו לא. הוא פרא לגמרי. ההבדל בינינו הוא שאני מוכן להגיע למקומות מסוכנים יותר מיונתן. גם בקרב השפים הגדול הלכתי לפעמים על מנות שיכלו לגמור אותי מתוך אמונה מטורפת שלא יכול להיות שיש משהו כל כך מופלא בעיני שהם לא יבינו את זה. הרגשתי שאני בורא שם עולם. יונתן, הוא וירטואוז. הוא מג'נגל בחומרי הגלם, מרים 20 כדורים באוויר ומשחק בהם משחק נפלא, במהירות בישול שלא תאומן, ועם רוחב תרבותי מאוד גדול. הרגשתי שיש לי מול יונתן בתחרות הזאת יתרון אחד. היכולת לברוא משהו שאף פעם לא נעשה".
באופן כללי, אתה אוכל אצלו?
"כן. ויש לי ביקורת אינסופית על הדברים שהוא עושה אבל יש לו קיום שלא הייתי רוצה את הקיום שלי, מבלי המוצרים שלו. אני לפעמים מת מאהבה אליו, אבל זה לא רציף. לפעמים אני רוצה להרוג אותו".
מחרמן, במובן הרחב של המילה
אם נקודות השוני בין השפים לא היו מובהקות מספיק עד עכשיו, בתכנית הנוכחית הן גם מומחשות ויזואלית. מאז העונה האחרונה של מאסטר שף ביצע יונתן רושפלד ניתוח קיצור קיבה וירד עשרות קילוגרמים. שני, לעומת זאת, הפסיק עם הסיגריות שליוו אותו שנים והעלה מעל לעשרה קילוגרמים. "נהפכתי לג'וסי", הוא צוחק, "האם אני רוצה להיות כזה ג'וסי? לא. אבל אני גם לא עושה שום דבר כדי שזה לא יהיה ככה חוץ מללכת לבריכה כשאני יכול ולעשות שעה של חתירה. שם אני מתענה ולפעמים חווה עונג. אבל אני אוכל כמו משוגע. ואני יודע שאם הייתי קצת שם מחסום על הפה שלי מיד הייתי חוזר למידותיי".
דימוי גופני זה משהו שמעסיק אותך?
"אני רוצה להראות יפה ואני חושב שכל בן אדם צריך להיות מאוד סקסי. וזה לא אומר בהכרח רזה עם קוביות בבטן. הוא צריך להיות מישהו שהדמות שלו כל הזמן מבטיחה משהו ומציירת אופקים מופלאים בכל תנועה. מחרמנת במובנים הרחבים ביותר של הרצון להתחבר איתה".
עולם הדימויים הפיזי הזה של שני, משחק כמעט תמידית על הגבול הדק שבין מיני מרומז לגס. לפני שנתיים, חווה בגללו רעד של ממש, כשהעלה לאינסטגרם תמונה שכללה את איבר מינו. גם היום הוא מתעקש שמדובר היה בטעות מוחלטת שעלתה לו בלא מעט צרות. ועדיין, גם בלי תצלומים מוחשיים, העולם הקולינרי של שני כולל הרבה מאוד התייחסות לאלמנטים פאליים מובהקים, במכוון בהחלט. החל מפילה של טלה במסעדת אברקסס צפון שמוגש כשהוא עומד בצורת איבר מין גברי זקור, וכלה במנת אספרגוס לבן שמנמן בסניף המזנון בווינה, שמוגש ללקוח כך שיאחז בו כשהוא ניצב ובקצהו העליון משוח רוטב לבן של שמנת חזרת.
"אני חושב שהעולם חוגג את יופיו בפאליות. והפאלוס מחפש כל הזמן את המערה הקסומה הזאת. זאת חגיגת החיים. במזנון של וינה, למשל, הרגשתי יום אחד שיותר מדי נעים, אז רציתי להרעיד את הקירות. הסתכלתי על האספרגוסים והבנתי שהטעות של כל העולם היא שתמיד אכלו אספרגוסים כשהם שוכבים, ביחד. אף פעם לא אכלו אספרגוס אחד. אז צדתי את האספרגוסים השמנים ביותר בחנויות, וכשהגשתי אותם לנשים ולגברים מיד כולם הסמיקו וצחקו. אחרי שני ערבים כאלה כבר באו מעל מאה אנשים בשביל לאכול את האספרגוס הזה.
"אני זוכר שכשעשיתי את הסדרה 'איפה האוכל' בערוץ 8, הלכתי במסגרתה לחלוב זרע של פר. עכשיו תביני, אין לי ואף פעם לא היו לי רצונות להיות עם גבר. אני רואה את עצמי במישור הזה כאדם שהיכולת המינית שלו מאוד מוגבלת. זאת הפעם הראשונה שנגעתי בזין שהוא לא שלי. את מרגישה איזה עוצמה יש בו, כמו חץ שלוח שמכוונן לכיוון אחד בלבד. זאת הייתה לי חוויה מזעזעת במובן הטוב. וכשתופסים את האספרגוס הזה, את חווה חוויה דומה לזה. וזה נעים ללא גבול".
אם מניחים את הפאליות בצד לרגע, אותו אספרגוס שמגיש שני בווינה הוא דוגמה מושלמת להתייחסות המהללת של השף לירקות באופן כללי. כבר שנים שהוא מאדיר אותם, גורם לנו לראותם באור מבהיק בהרבה מזה שהתרגלנו אליו. חלק מזה קשור באופן מובהק לכך שהוא עצמו גדל כטבעוני וגם אשתו, הסופרת מירי חנוך, היא טבעונית. "הייתי יכול להיות טבעוני בקלות. אם לא היו לי מסעדות הייתי טבעוני. הייתי מייצר בשנייה שלום ביני לבין העולם. אבל יש לי מסעדות ואני לא יכול להפוך לטבעוני כי בסדר הגודל של המסעדות שלנו זה בלתי אפשרי. אז אני מתעסק בבשר, אבל פעם אחת לא נגעתי בבשר מבלי להבין שזה מישהו, ולא משהו".
זאת הסיבה שאתה לא מגיש חזיר במסעדות שלך?
"מעולם לא הגשתי חזיר כי לחזיר יש מבנה גוף כמו שלך. יש לו גנטיקה קרובה לגנטיקה שלך וכששוחטים אותו הוא עובר סבל שלא יאומן. זאת חיה שהיא ברמת האינטליגנציה הכי גבוהה מהיונקים, היא מבינה מערכת רגשית ומשפחתית, ויש גבול עד כמה אני מסוגל לשאת התעללות בחיות. ומעבר לזה, ליהודים יש גם עניין עם החזיר ואני רוצה לכבד איזה סכסוך מאוד עמוק שקיים בין אדם למאכל החיה הזאת".
"העובדים מעריצים אותי כי אני בנוי מעקרונות הלוחמה של צה"ל"
בשנים האחרונות מתגורר שני ברחוב נחמני בתל אביב, אבל כפי שהוא טורח לציין לא מעט, הבסיס שלו, נוצר בירושלים, שם נולד בשנת 1959. את חנוך, שלה שתי בנות מנישואים קודמים, הכיר בשנת 2002. השניים הפכו לזוג והולידו את בתם המשותפת אנה, היום בת 12. קבוצת המסעדנות ששני ושותפו שחר סגל מפעילים, "החבר'ה היותר טובים", מונה 9 מסעדות (העשירית, פיצרייה בבית רומנו, כבר בדרך) ומעסיקה 400 אנשים, שרובם הגדול מעריץ את האדמה שהוא דורך עליה. רבים מהם מדברים ומתנהגים כמותו, ובכל רגע נתון במהלך שיחתנו מגיע לחלל טבח, מלצר או ספק, שמחכה למוצא פיו, בכל נושא שלא יהיה: אם בשאלה על איך להכין נכון גספצ'יו או אם סתם בשאיפה להגיד שלום וללחוץ את היד לכהן הגדול והחביב. שני מתייחס לכל אחד ואחד, מעניק תשומת לב, עונה בסבלנות על שאלות, ומפליא ביכולתו לגרום לכל אדם להרגיש כמו מרכז היקום, לרגע אחד לפחות.
"אני אגיד לך למה הם מעריצים אותי, זה כי אני בנוי מעקרונות הלוחמה של צה"ל, שבהם המפקדים העליונים נמצאים בשדה", הוא אומר. "אני בשדה עם העובדים שלי. אני נותן להם לעשות את הפעולות הכי מורכבות, שדרכם מתגלים הדברים, ואני עוסק בפעולות תומכות ופשוטות. למשל, אני מקלף להם תפוחי אדמה, כדי שהם יראו את היופי של תפוחי האדמה. יש לי אמביציה לייצר קהילה שעוסקת בעבודה וביצירה, לצורך העניין מסעדות, ושאנשים שחברים בקהילה הזאת יהיו מאושרים יותר מאנשים שלא חברים בה. ככה שחר סגל ואני הצלחנו לייצר תרבות שלמה סביב המסעדות שלנו. ואני חושב שאיך שכל תל אביב נראית היום, כל היסודות, הם יסודות שאנחנו הנחנו. הכול נראה כמונו, באיזושהי צורה".
היסודות האלה באים לידי ביטוי לא רק באוכל, אלא גם בשפה. תפריטים שכתובים ברוח מליצית, ואפילו תיאורים של חומרי גלם או מנות. רובנו, בלי לשים לב, התחלנו לדבר קצת כמו אייל שני. ואולי גם לחשוב כמותו. כולל השופטים שלצדו במאסטר שף הוותיקה. "הייתה תקופה ארוכה בחיים שלי שהרגשתי שאנשים לא מבינים אותי ולא מאמינים לי. וכשפתחתי את המזנונים, אנשים התחילו להאמין לי. נחשפתי לאלפים, וגם מאסטר שף עזרה לי וקרה משהו מדהים. פתאום הייתי נורא מובן להמון אנשים. עד היום אנשים מדברים כמוני, בספק הערצה, ומעט לעג וחיוך".
והם גם באים בהמוניהם לאכול אצלך. ועדיין חוזרת שוב ושוב התלונה על המחירים הגבוהים, הדיבור על "פיתה בחמישים שקל".
"לפני 28 שנים יצרתי משהו שנקרא סשימי עגבנייה. שמתי שתי חתיכות כאלה של בשר עגבנייה ומכרתי את זה ב-148 שקל באוקיינוס בירושלים. הרגשתי אז שאני בן אלוהים. זה היה עולה לי גרושים, הייתי הולך לעיר העתיקה, וקונה עגבנייה ב-5 אגורות. עוד לא נוצרה מנה בהיסטוריה של המסעדות שיש לה כאלה רווחים. לקח לי הרבה מאוד שנים להבין שמטבח עילי זה לא הסיפור ושמסעדה קטנה ויקרה, שרק עשירים יכולים לבוא אליה, זה לא שווה. שווה לקחת את הידע שלך ולהנחיל אותו לאלפים. וזה מה שאני עושה בתל אביב. 3,000 אנשים אוכלים במסעדות שלי בכל יום ואני מאכיל אותם מבלי שהם מרגישים את מעבר השטרות מהכיס אליי. זה לא פוגע בהם. אני מרוויח מעט מאוד אבל יש לי מכפלות גדולות.
"המזנון למשל, הוא מודל של 3 כוכבי מישלן. יש בו מטבח מבשל עם הטבחים שהם הטבחים הכי טובים שלי, וחומרי גלם שנמצאים גם במסעדת הסלון. אני מודה שיחסית לפיתה זה יקר, אבל אם המנה הזאת הייתה בצלחת היא הייתה עולה 120 שקלים. ועדיין, במשך השנים שהמזנון פועל אני רואה שכל לילה מגיעים למזנונים מאות ואלפי אנשים ואוכלים. ואי אפשר לרמות אנשים, בטח ובטח שלא כל הזמן".
את מסעדת אוקיינוס בירושלים, בזכותה גם התפרסם, הוא פתח בשנת 1989, יחד עם זוגתו דאז רחל סלם. עשור לאחר מכן הגיע גל הפיגועים שהותיר את ירושלים ריקה מעסקים. המסעדה פשטה רגל, הובילה לקריסת יתר עסקיו והותירה את שני עם חובת עתק בגובה כללי של 4 מיליון שקלים, מהם נחלץ רק לאחרונה.
אין לך אמביציה להיות עשיר בסופו של דבר?
"לא. כי עושר זה לא דבר סטטי. כדי להיות אדם עשיר אתה צריך להסתכל דרך החור של הגרוש. אני לא. אני מסתכל דרך העיניים של בני האדם. כדי שאני אהיה עשיר, מישהו צריך להיות עני. אני לא מוכן שמהפעילות שלי מישהו ייהפך לעני. כן, הייתי רוצה שיהיה לי יותר כסף, אבל לא מדובר על עושר. עושר זה ממד חיים אחר לגמרי, זאת העדפה מוחלטת של עצמך על פני כל האחרים. אני צריך יין טוב, דג טוב, גבינה טובה, שיהיה לי בית ושהמשפחה שלי תתקיים בסדר. את שאר הדברים אני לא צריך".