לעין בלתי מזוינת, גמר מאסטר שף אמריקה האחרון היה יכול להיראות כחגיגה מוחצנת מדי של פוליטיקלי קורקט. אם לא התמדתם וצפיתם בכל העונה השלישית שהסתיימה בספטמבר, הייתם יכולים בקלות לטעות ולחשוב שהיא התמקדה בייצוג של קבוצות מיעוטים בחברה האמריקנית: כתף אל מותניים עמדו למבחן האחרון ג'וש מארקס, גבר שחור ורם, וכריסטין הא, אסייתית קטנת קומה. ואם זה לא מספיק PC, הרי שבנוסף להיותה בת מהגרים הגברת הא היא גם עיוורת, נתון מפר-שוויון שהיה יכול לקבל מענה הולם רק לו מארקס היה הומוסקסואל.
אבל אם דווקא כן הייתם בין הצופים האדוקים של העונה, אתם יודעים שלא היו שני מועמדים ראויים מהם לגמר. מארקס, טבח-אמן נועז ווירטואוזי, וכריסטין – שהוכיחה שוב ושוב שהיא בשלנית שווה בין שווים – לא עמדו שם בגלל צבע עורם או השכונה שממנה הגיעו. הם באמת היו שני הטבחים הטובים ביותר של העונה.
עד לרגע האחרון היה קשה להמר מי ייקח. מארקס הגיש לשופטים כמנה ראשונה בשר לובסטר שאותו ריסק יחד עם השריון במהלך אמיץ, והא הסתפקה בסלט פפאיה פשוט עם סרטנים; השופטים השתאו ממנת צלעות הכבש המרהיבה של מארקס, ותמהו על הבחירה של הא בבטן חזיר מקורמלת על אורז כמנה עיקרית; והיה נדמה גם שפאי הפקאן שלו מכריע בקלות את סורבה הקוקוס שלה, בעיקר כשהעז ושיבץ בתוכו בייקון, לארומה. המנות של ג'וש מארקס היו גדולות מהחיים, ספקטקל לעיניים ולחך; המנות של כריסטין הא היו ביתיות, מסורתיות, חסרות תחכום – וככל הנראה עשויות במיומנות רגישה כל כך ובדיוק מופלא כל כך של טעמים, וכן הלמו זו את זו והרכיבו תפריט שלם, מגובש והרמוני כל כך – עד שהשופטים חמורי הסבר סיכמו את ההתלבטות ב"אין ספק מי צריך לנצח", ונתנו לבחורה עם המקל את הגביע.
המתמודדת העיוורת הראשונה
הסיפור הזה מתחיל בנקישות של מקל נחייה על רצפת האולפן של מאסטר שף, עונה 3. השופטים בפרק האודישנים כבר כמעט וחתמו את הנבחרת שתקבל סינר לבן ותתמודד על התואר הנכסף "הבשלן הביתי של אמריקה", כשהדלתות נפתחו וצעירה אסייתית עשתה את דרכה פנימה בלוויית גבר ומקל. "וואו", פלטו השופטים והחליפו מבטים מלאי השתהות, ממש כאילו לא קראו את התחקיר על המועמדת שלפניהם. "זאת הפעם הראשונה שיש מתמודדת עיוורת במאסטר שף", עדכן גורדון רמזי, ראש השופטים, את הצעירה, בטח מתוך הנחה שהיא לא רואה טלוויזיה. השלושה עקבו בדאגה אחרי כריסטין בעודה מגששת את דרכה בחשכה בעקבות סבון הידיים שבכיור. "כריסטין", העז ופנה אליה רמזי כשהתחילה לחטט אחר המצרכים להכנת המנה שתהמם אותו, "האם תמיד היית עיוורת?".
בעצם, אולי הסיפור הזה מתחיל בשנת 99', עת חלתה כריסטין הא, סטודנטית בת 20 לספרות מיוסטון, טקסס, במחלה אוטואימונית. המחלה תקפה את העצבים האופטיים של הא, וראייתה החלה להידרדר; בתוך פחות מעשר שנים איבדה את הראייה בהדרגה בשתי העיניים, ובארבע השנים האחרונות היא מוגדרת כעיוורת לחלוטין – ולמעשה מסוגלת לזהות רק תנועות של צללים וכתמים גדולים הנעים בתוך ערפל סמיך.
ואולי הסיפור הזה התחיל כשכריסטין הייתה בת 14, ואמה נפטרה מסרטן. "בתור ילדה לא כל כך התעניינתי בבישול", סיפרה בראיון. "אהבתי לעזור לאמא שלי, שהייתה בשלנית נפלאה, בקילוף האגרולים, אבל לא יותר מזה. בעצם, לא הייתה לי הזדמנות ללמוד מאמא שום דבר במטבח, וביליתי שנים בלנסות לשחזר מחדש את המתכונים שלה – על פי זיכרונות וטעמים". לבישול היא הגיעה שנים אחר כך, מתוך ההכרח לשרוד בעולם הסטודנטיאלי של הקולג' מבלי לצרוך אך ורק ג'אנק פוד. "לא ידעתי אפילו להכין אורז. הייתי בושה לכל אמא וייטנאמית".
בדרכה לזכות בסינר הלבן ולהפוך למתמודדת בתחרות הטלוויזיונית הגישה הא לשופטים מנה וייטנאמית מסורתית – דג שפמנון עם ירקות מוחמצים. היינן ג'ו בסטיאניץ', השופט שאינו מחייך לעולם, התקדם לעברה בסיומו של פרק האודישנים כדי לטעום. "שמעתי את המבטים הבוחנים שלך, אבל למזלי אני לא יכולה לראות אותם", אמרה לו הא בחיוך ענק ולבן שיניים ובהומור נועז שלא יבוא לידי ביטוי בהמשך התוכנית, אולי מתוך כוונת העורכים להפוך אותה למלאך טהור. בסטיאניץ' לא חייך, אבל נתן לה ללא היסוס את קולו. רמזי האנין סיכם: "אני שם את האתגר האישי שלך בצד. זו הייתה אחת מהמנות הטעימות שטעמתי בתחרות הזו". ובכך הפך את הא למתמודדת העיוורת הראשונה.
"כריסטין, האם את באמת עיוורת?"
ציניקנים לא היו מתלהבים מהופעתה הראשונה של כריסטין בתוכנית. אין ספק, זה התחיל כקלישאה; "השופטים האמינו בי, וזה מראה שכל אחד באמריקה יכול להשיג את מה שהוא רוצה ולהפוך להיות מי שהוא רוצה להיות", אמרה הא בדמעות בסוף הפרק הראשון. אבל מה שהתחיל כמו סיפורה של נכה חלושה ומאותגרת בדרכה החשוכה אל הפרס הטלוויזיוני הנחשק, הפך אט אט למלחמה הוגנת ונטולת אפליה מתקנת של טבחית מעולה בטבחים מעולים אחרים. וכך עשתה הפרסונה הטלוויזיונית של כריסטין את דרכה מציטוטים כמו "אני רק רוצה שאנשים ידעו שיש להם את זה בפנים, שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שהם חושבים" בראיון לחדשות ABC, אל ראיונות ניצחון מפורטים בכל אמצעי התקשורת האמריקאית, שברובם היא לא מזכירה את העיוורון שלה כלל.
בראיון מיוחד שערכנו עם הא לרגל זכייתה בתוכנית היא הסבירה: "ליקוי הראייה שלי הוא, ותמיד יהיה, חלק גדול ממי שאני, אבל הוא לא מגדיר אותי" .
אז מתי העיוורון הפסיק להיות עניין גדול?
"בהתחלה, כשהגעתי לתוכנית, פשוט רציתי להיות השראה, להעביר לאנשים את הידיעה שהם יכולים להשיג כל דבר שהם ישקיעו בו את מרצם ולבם. אבל ככל שהתקרבתי להיות המאסטר שף, ככה היה לי פחות ופחות אכפת מעניין ההשראה, ויותר רציתי פשוט לנצח בסיפור הזה. אני אדם מאוד תחרותי מטבעי, ואני לא אוהבת להשתמש בעיוורון כבקביים".
כמו כולם, גם הא התחילה את העונה בתחושה שהיא לא יותר מגימיק. "הנחתי שהביאו אותי בשביל הרייטינג, וסחבתי את התחושה הזו רוב התוכנית", סיפרה בראיונות. אלא שככל שהלכה העונה והתקדמה, היה נדמה שהעיוורון של הא כבר לא משחק תפקיד. "השופטים לא התייחסו אליי באופן שונה. הם אמרו לי מה לא בסדר עם המנות שלי ונתנו לי ביקורת בונה. אני מרגישה שהם שפטו בצורה הוגנת".
היא לא קיבלה עזרה באתגרים, פרט לעוזרת ששימשה עבורה עיניים, ולפעמים גם שילמה על כך מחיר. באחד מהפרקים נדרש ריאן, אחד מהמתחרים, לבחור עבור הקולגות מי יקבל כחומר גלם סרטן כחול חי ומי בשר סרטנים מקופסת שימורים, ובאופן קטנוני להכעיס בחר לכריסטין המוגבלת את האופציה המהלכת.
זה היה אחד הרגעים שסימלו את השינוי בסיפור ההתמודדות של הא. לא רק שהיא השתלטה על השרץ והכניעה אותו היישר אל קלחת של רותחין –היא הצליחה לסיים את האתגר יחד עם כולם, ולהגיש לשופטים מנת קוקטייל סרטנים מרהיבה, וכל זה למרות שנדקרה באצבעה ונדרשה לחבישה של הצוות הרפואי. "זה נראה מהמם", פסק רמזי עוד בטרם טעם. "כריסטין, האם את באמת עיוורת?".
השופטים בחרו במנה של כריסטין כמנצחת, ואילו המתמודד ריאן ננזף. את הפרק סיימה עדות של כריסטין, שבה היא מביעה שמחה על שמתחילים להכיר בה ובכישוריה מעבר למגבלה שלה.
מה את חושבת הופך אותך לבשלנית טובה יותר מהמשתתפים האחרים?
"אני עומדת מאחורי האוכל שלי, ואני מאמינה שאני בשלנית חזקה. בנוסף, הסתובבתי הרבה בעולם, וזכיתי לנסות מאכלים שונים ממטבחים מגוונים, כך שאני מכירה יותר פרופילים בינלאומיים של טעם וזה מאפשר לי להבין ספקטרום רחב יותר של מרכיבים וטעמים".
לאיל שני, שופט מאסטר שף ישראל, יש דווקא הסבר אחר ליכולות המיוחדות של השפית העיוורת. "הראייה יודעת להביט החוצה ולהביט פנימה", הוא אומר. "עיוורים הם אנשים שלא רואים כלפי חוץ, וזה נותן להם הרבה שקט להביט לתוך עצמם, שם נמצאת גם היכולת לבשל. אין לי ספק שמשם, מתוך ריכוז, כריסטין הא הצליחה לנצח".
גם השופט בסטיאניץ' חשד מההתחלה שלמתמודדת המוגבלת יש יתרון סמוי, ושאל את כריסטין כבר בשלב האודישן אם העיוורון שלה נותן לה, לטעמה, עליונות על המתחרים האחרים. "כן שף, וסליחה שאני לועסת תוך כדי שאני עונה לך", היא ענתה בפה מלא. "בגלל שאני לא רואה אני לא דואגת ממה שהמתמודדים האחרים מבשלים, ומתרכזת אך ורק במנה שלי".
אבל עם כל הכבוד להסתכלות פנימה ולהתעלמות מאלמנט התחרות, אלה לא היו המרכיבים הבלעדיים בניצחון של הא. "אני אוהב את זה שאת טועמת כל דבר", אמר לה רמזי כתגובה להתנצלות על הבליסה בשידור, וסיפר שבמהלך הכשרתם של שפים צעירים הוא מאתגר אותם בבישול על-עיוור, המאפשר להם לחוש בטקסטורות ובעוצמות של טעמים ביתר רגישות. ואכן, הא טועמת כל מרכיב לפני שהיא משלבת אותו במנות שלה. לפעמים זה נראה מצחיק, אבל אין לה דרך אחרת.
יכול להיות שהעיוורון מעניק לך רגישות לדקויות של טעמים, שנותנות לך יתרון?
"כן. אני מאמינה שזה אכן פעל לטובתי במהלך התחרות. מכיוון שאני לא יכולה להשתמש בראייה, החושים האחרים שלי הפכו להרבה יותר משמעותיים בבישול שלי. אני תלויה הרבה יותר בטעימה של חומרי הגלם, ועסוקה יותר בכוונון של תבלינים וטעמים כך שיתאימו זה לזה".
מדחום מדבר, כיריים עם ברייל וכפפות ענק
אלא שחושים מחודדים לא מספיקים בשביל להיות שף מעולה – נדרשת גם טכניקה. וכאן מתגלה הא במלוא התפקוד שלה: היא מצליחה להתגבר על האתגר לבשל בעיניים עצומות, מגיעה באותן מהירויות לאותם הישגים של בשלנים חסרי מגבלה ומצליחה לשבור ביצה בלי לפוצץ אותה, יכולת שרואים רבים לא יכולים להתהדר בה.
"הטכניקה של כריסטין חייבת להיות קשורה לנכות שלה. היא לא יכולה לראות מתי מנה היא מדיום רייר, ולכן היא בחרה במנה מאודה שפחות חשוב לראות", אומר בסטיאניץ' כשהוא מתבונן בכריסטין מבשלת את מנת הגמר שלה. "מה שאין לג'וש זה את החך המורכב שיש לכריסטין", עונה לו רמזי. "אבל ג'וש יכול לראות", מקשה בסטיאניץ', שמהמר על מארקס לניצחון. "יש דברים בבישול שחייבים לראות".
כשהיא צריכה למדוד נוזלים, היא עושה זאת בעזרת חוש השמיעה. היא כמעט ולא שופכת כלום בזכות יציבות מרשימה, מזהה טריות באמצעות הריח ולומדת אם בשר מבושל דיו באמצעות תחושה בכף היד או על גבי הכלי. המטבח הביתי שלה מאובזר בהתאם למצבה: יש לה מדחום מדבר, בליטות ברייל על הכיריים וכפפות ענק שמונעות ממנה להיכוות במגע עם התנור, אבל כל אלה לא היו לצדה בעמדת הבישול הקטנה באולפן מאסטר שף. "היו לי המון בעיות, ואם זה נראה כאילו הסתדרתי זו הייתה פשוט עריכה חכמה", היא סיפרה. "למשל, תמיד הנחתי את המרית לצדי בזמן שבישלתי, ואז לא הצלחתי למצוא אותה. דברים הכי פשוטים כמו להבין את הכפתורים לתנור היו קשים לי. הבעיה הכי גדולה הייתה המהירות שלי, כי אם אני רוצה לא לחתוך את האצבעות אני חייבת לעבוד לאט. באולפן הגמר שינו את כל המטבח, שכבר התרגלתי אליו, הניחו ציוד במקומות אחרים. הנחו אותנו, כדי שלא נלך לאיבוד, אבל ברור שזה היה קל יותר למי שיש לו עיניים".
גם כדי להגיש מנות מעוררות תיאבון דרושות לטבח זוג עיניים, וגם כאן הפתיעה הא והתמידה במנות דקורטיביות להפליא. באפיזודה נוספת במהלך העונה היא הגישה לשופטים פאי תפוחים אמריקני מסורתי. למרות שהיא עצמה הייתה משוכנעת שמדובר בקטסטרופה, רמזי דווקא פרט בפיוטיות את פלאי הפאי המונח לפניו, את פריכותו של הציפוי, עסיסיות השוליים, נצנוץ הסוכר באור. נדמה שלמרות שהיא עושה זאת שוב ושוב, השופטים לא מצליחים להבין כיצד עיוורת מגישה מנות מצודדות כל כך. מסתבר שההגשה היא החלק האהוב על הא בבישול: "אני זוכרת את הצבעים, ואני יכולה לדמיין את הדברים. אני פשוט מרגישה איך הצלחת צריכה להיראות, וככה אני מקשטת ומגישה".
אולם לא ההגשה, לא הטכניקה וגם לא עושרם של הטעמים היו אלה שהביאו את המתמודדת העיוורת עד ההשתתפות בגמר. בסופו של דבר הייתה זו היכולת שלה להרכיב תפריט שלם ומושלם של ארוחה אחת. "אני הולכת על שלוש מנות שהגיוני שיילכו יחד", אמרה על תפריט הגמר שלה. "המנה העיקרית היא כבדה ועשירה, ולכן אני רוצה שהמנה הראשונה תהיה מרעננת, וגם בקינוח לחזור למשהו קליל יותר".
כשהגישה לשופטים את המנה הראשונה שלה, סלט פפאיה עם סרטנים, הם התפלאו על הבחירה במנה כה פשוטה. כשהביאה בפניהם – בהדרכת "עוד, עוד, עוד, הגעת, תניחי" - את המנה העיקרית, בטן של חזיר, כבר נזפו בה. "החלטתי ללכת על טעמים מהבית עם מנה שאמא שלי הייתה מבשלת", היא הסבירה להם בקול רועד. "אנחנו לא בווייטנאם ולא בבית, אלא בגמר של מאסטר שף", העמיד אותה רמזי במקומה. שלוש דקות אחר כך הוא טעם את בטן החזיר העסיסית, התעלף מהשומן הנוטף בצורה מושלמת בצדיה והכריז שעכשיו הוא מבין את הבחירה בקלילות של המנה הראשונה.
"ידעתי שאני רוצה להיצמד למה שאני יודעת לעשות הכי טוב", הגיבה הא לביקורות שטענו כנגדה ששיחקה בטוח ולא לקחה סיכונים. "המחשבה שלי הייתה שאני לא צריכה לנחש מה השופטים רוצים לאכול, אלא להכין להם את מה שאני רוצה לאכול. הם טעמו את המאכלים הטובים ביותר בעולם, אז אני החלטתי לעשות פשוט את מה שאני טובה בו. אני בשלנית ביתית".
אבל הבשלנית הביתית לא עומדת להישאר בבית. בנוסף לפרס הכספי מהתוכנית, 250 אלף דולר, היא עומדת להוציא ספר בישול בשמה, והיד עוד נטויה. החלום שלה, אגב, הוא דווקא לפתוח "גאסטרופאב" – מקום ביתי שיגיש אוכל פשוט ואלכוהול משובח, או כדבריה "מקום שאני והחברים שלי היינו אוהבים לשבת בו". בינתיים היא קעקעה על הגב התחתון קעקוע ענק למזכרת מחוויית מאסטר שף: ציור בסגנון יפני, הכולל את שלושת מרכיבי הבישול העליונים שום, כוסברה ורוטב דגים.
"אני יודעת שאנשים לא מצפים ממני לעשות קעקוע, כי התוכנית הציגה אותי כמלאכית, אבל אני דווקא רוצה להיות שקופה עם הקהל, שיידעו מי אני. תמיד רציתי קעקוע, אבל לא היה שום דבר שרציתי לחגוג על ידי סימון הגוף שלי. עכשיו אני רוצה להנציח את היותי מאסטר שף. זה מצחיק להיות עיוורת ולעשות קעקוע שאני לעולם לא אראה".
העונה השלישית של מאסטר שף ישראל תעלה בשלישי הקרוב, 30 באוקטובר, בערוץ 2, קשת.