מערכת היחסים שלנו עם עולם המסעדות מושתתת על מעין הסכם שבשתיקה, שלפיו אנחנו נכתת רגליים למקום ונשקיע בו ממיטב כספנו, והמסעדה בתמורה תיתן לנו את המקסימום שהיא יכולה - קרי אוכל טעים ומושקע, שירות לעניין ותנאי היגיינה סבירים, לכל הפחות.
אז זהו, שלפי כתבה שהתפרסמה בדיילי מייל הבריטי, מערכת היחסים הרגישה הזאת היא הרבה יותר חד צדדית משחשבנו, לפחות בכל הקשור לפן של ההיגיינה, והסיכוי שנחזור בתחושה רעה ועם קלקול קיבה מהגיהינום ממסעדה, גם אם היא נראית אסתטית לחלוטין, הוא הרבה פחות נמוך ממה שהיינו רוצים לחשוב. ואנחנו לא מדברים איתכם על מסעדות שמארחות מקקים במטבח או סימנים של ליפסטיק על הכוסות, אלא על מקרים הרבה יותר מצערים, שבהם אין דרך פשוטה לדעת מה ממדי הג'יפה שמסתתרים במנה. המיקרוביולוג קארל אדוארדס ערך רשימה של מקרים כאלה - לכם נשאר לגזור, לשמור ולהשתדל בכל זאת לא להיכנס ליותר מדי חרדות.
הלימון שבמים
בטח תתפלאו לשמוע, אבל אחד מהגורמים המזוהמים ביותר במסעדות הוא דווקא הלימון התמים שממתין בכוס או בקנקן המים שמגישים לנו (על פי מחקר שנערך מוקדם יותר השנה, מעל ל-70 אחוזים מהלימונים במסעדות מכילים חיידקים שעשויים לגרום להרעלת קיבה). הסיבה היא שהלימון נחתך על פי רוב ללא כפפות, וגם לא עובר כל תהליך של בישול בטרם הוא מגיע למים שלנו - מה שהיה מחסל את מרבית החיידקים המזיקים. גם המים, אגב, עלולים להכיל בקטריות, בין השאר אם הקנקן לא נשטף כהלכה. הפתרון? מים מבוקבקים, או לפחות כוס מים בלי קרח או לימון.
עוד באוכל טוב:
העץ של הקרש
מנות שונות שמוגשות על קרשי חיתוך מעץ (בינינו, טרנד שמלכתחילה לא היה לנו מאוד ברור) הן סכנה בקטריאלית. האם ידעתם שכדי למנוע התרבות של בקטריות צריך לתת לעץ להתייבש לפחות שעה אחרי רחיצתו? בהרבה מהמסעדות ההמתנה הזאת לא תמיד מתבצעת, בייחוד בשעות עומס. הפתרון: לבקש צלחת סטנדרטית, בלי שטיקים ובלי טריקים.
יש גם דברים טובים במסעדות! בואו לקרוא עליהם בפייסבוק שלנו
התפריט
כשנכנסים למסעדה, דבר ראשון כדאי לעשות סיבוב ולבחון את המקום. אם המטבח פתוח, מומלץ להציץ ולבחון את תנאי ההיגיינה שם. גם השירותים במקום יכולים להוות מדד של ממש להיגיינה; אם אין סבון בעמדת שטיפת הידיים, למשל, רק תחשבו מה זה אומר על התנאים של הטבחים והמלצרים. ואם השירותים נראים כמו הצרות שלכם - כמה סביר יכול להיות המטבח? גם תפריט מלוכלך, שומני או דביק הוא אינדיקציה שלילית ביותר, ועשוי להעיד על חוסר הקפדה גם באזורים במסעדה שאותם אנחנו לא יכולים לבחון.
המלצר
המדים, הידיים, הסינר או אפילו המגבת או המטלית של המלצר - כל אלה הם אינדיקציה להקפדה על אסתטיקה והיגיינה במסעדה כולה. חוץ מזה, עם כל הצער שבדבר, מלצרים בעלי שיער ארוך צריכים לאסוף את השיער, בדיוק כמו שטבחים מבשלים עם מטפחת, כי גם את השיער של המלצרים אנחנו פחות רוצים למצוא באוכל שלנו. על פי המחקר (אותו אחד מהלימונים), גם ציפורניים ארוכות אצל טבחים או מלצרים הן כר פורה לחיידקים, וכך גם טבעות, שתחתיהן מצטברים שכבות על שכבות של בקטריות.
המפה, המלח והקטשופ
מפת השולחן, או השולחן עצמו, אומרים הרבה על המסעדה. אם המפה נראית מסמורטטת, כאילו לא החליפו אותה יותר מדי זמן, אתם בהחלט צריכים לדאוג. לא רק שסביר להניח שנותרו עליה שאריות אוכל של אחרים, אלוהים יודע ממתי, יש לזכור גם שמדובר במשטח שאנשים מנגבים עליו את הידיים כשאין מפית בנמצא. גם החברים ששוכנים על המפה דרך קבע - מלחייה, פלפלייה, ואפילו רטבים כמו חרדל או קטשופ - עשויים להיות מסוכנים. אם הם שומניים או דביקים, סימן שהם לא נוקו הרבה יותר מדי זמן, על כל המשתמע מכך.
הכסף
כסף הוא חתיכת דבר מזוהם, במובן הכי פרקטי שיש. מכיוון שהוא מחליף בלי סוף ידיים, הוא עמוס לעייפה בחיידקים - עד כדי כך שמחקר מצא שעל מטבע של יורו יש יותר חיידקים מאשר על מושב אסלה. לכן, אם מי שמכין לכם את האוכל (למשל בדוכן כריכים או כל מקום של אוכל מהיר) הוא גם זה שמגיש לכם, באותן הידיים, את הכסף, הישמרו או לפחות העירו.
אז מה אוכלים?
לפעמים אין ברירה, ויוצא לנו בכל זאת לאכול במקום שהוא לא פאר ההיגיינה והאסתטיקה. מה עושים במקרה כזה? בתור התחלה, נמנעים לחלוטין ממנות שאינן מבושלות כמו סלטים של ירקות או פירות, כריכים, ובעיקר מנות טרטר מדגים או בקר וכו'. לגבי סיכונים נוספים, כמו מנות שמכילות דגים (שיכול להיות שלא בושלו עד הסוף) - הכי טוב שתסמכו על האינסטינקטים שלכם. אם המקום לא נראה לכם, אל תסתכנו ולכו על מנות פופולריות שאי אפשר לטעות בהן, והסיכון הבריאותי בהן מינימלי בזכות התחלופה הגבוהה.