5 מסעדות מתחת ל-50 שקל

הקרפיון כיצירת אמנות

"כמה זמן נמצאת פה המסעדה שלך?", אני שואל את יוז'י אידלוביץ' העומד, צחור חולצה, זקוף ומעונב וגאה ליד הגריל, והוא משיב "רק ארבעים ושש שנים", ואז מוסיף "ואני הולך עם עניבה כבר מגיל תשע". במהלך השנים האלה רכש אידלוביץ' מיומנות של סופר-גריל-מן רומני, ומסעדתו רכשה מעמד של מוסד חיפאי רומני מהולל, שמגיש את הסרמורה הכי טובה מחוץ לבוקרשט.

איך אפשר להתחיל לתאר את 'ליאון את יוז'י'? בלספר שעל הקיר תלוי העתק של מגילת העצמאות? בלגלות שאפשר לשתות שם סטוק 84? בלדווח שבכל השולחנות יושבים לקוחות מחוייכים (שניים או שלושה דורות מאותה משפחה) ואומרים "אנחנו חוזרים לכאן כל הזמן"? המקום הוא שמורת טבע טעימה, זולה ומחוייכת, ואוצר לחובבי הגריל הרומני, השום, הממליגה, האיקרה והצ'ורבה.

ולא לשכוח את בר המשקאות הקטן שניצב על מדף גבוה – ממש-ממש לא מפואר, אבל אמיתי ומאפשר תענוגות נשכחים כמו שפריץ וכמו יין הוק. כל אלה מוגשים על ידי צוות מיומן ונעים סבר אל שולחנות מחופי שעווניות. ויש גם כרוב. המון-המון כרוב.

אבל השיא, השיא הוא הסרמורה – נתח דג בורי המושרה בתחמיץ ולאחר מכן נצלה על גריל הפחמים ומוגש עם עגבניות, פלפלים חריפים ותועפות של שום. רומנים אמיתיים בוכים כשזה מגיע אליהם לצלחת ומעדיפים את הדג על כל המיטיטיי והמומיצות שבעולם.
ליאון ויוז'י, הנביאים 31, חיפה, טל' 04-8674073, שבת-ה' 10:00-19:00, ו' 10:00-16:00

האימפריה הכי קטנה בעולם

כרמל נפתלי ורעייתו עליזה פתחו את המסעדה הקטנה הזאת בלב טריפולי הקטנה שבשוק נתניה די מזמן. "אנחנו כבר בדרך לפנסיה", הם אומרים. כיום מנהל את המסעדה הבן, מומו נפתלי, ז'לוב טריפוליטאי אדיר מימדים שעזב קריירה מבטיחה בתחום הכדורסל ומצא את האושר והמשמעות בין הסירים. לבן שלו, אגב, קוראים כרמל, כך שיש עתיד לאימפריה הנתנייתית.

המסעדונת הטריפוליטאית הזו אינה עושה פשרות בכלום (חוץ מבמחיר): בניגוד למקומות אחרים שכבר קצת התעייפו, פה מכינים כירשה ועסבאנה, פה הטביחה בסלק שחורה משחור ופה כשמגישים לך את הירקות הכבושים קלות המסורתיים לפתיחה, אומרים "לא ממש אכפת לך חריף, נכון?" ואתה מגלה שלפחות שליש מהצלחת גדוש בפלפלים חריפים. איזה כיף.

לפתיחה מקבלים צ'ירשי, פול מדשש, ירקות כבושים ולחם. אחר כך מקבלים קוסקוס (חס וחלילה אינסטנט!) ותבשיל טריפוליטאי דשן ועמוק ושמן – תלוי איזה יום היום (התבשילים מתחלפים). תוך כדי אכילה אפשר להתעדכן בחדשות השוק או להתבדח עם השולחנות הסמוכים ואפשר להתחיל לתכנן מה ניקח הביתה ביום שישי, או-אז הופכת המסעדה הקטנה לאימפריה של משלוחי אוכל וכמובן אפשר להמשיך ולהמשיך להתאמן בלהיות טריפוליטאי ולחלום שיבוא יום ונוכל לאכול כמו גדולים את המצ'ומה המקומית – תבשיל של ארבע קיבות פרה ברוטב חמוץ. אבל זה באמת רק למקצוענים.
פינוקי האוכל של כרמל,  היהלום 5 (בשוק), נתניה, טל' 09-8329895, א'-ה' 10:00-17:00, ו' 10:00-15:00, כשר

קובה עם בשר קצקוץ

"כל ההר הזה כורדים", מסביר זוהר יהודה מ'מטעמי זוהר' בגאווה, "כל ההר עושה קובה. אנחנו גם מוכרים. התחלנו בדוכן קטן בין הבתים עם שרפרפים וברוך השם גדלנו. עכשיו יש לנו בקתה ולאחרונה הרחבנו את הדק-עץ שמאחורה. עוד מעט הוא כבר יתחבר לסלון של הבית של אמא".

ההרחבות בהחלט נחוצות: המסעדונת שבה מבשלים האחים לבית יהודה מרקי קובה ושאר תבשילים על פתיליות עשתה לה שם בירושלים וסביבתה. בימי שישי אי אפשר להכניס סיכה לא רק למסעדה אלא לשכונה – תור ארוך של ירושלמים רעבים משתרך בכניסה, הפתיליות שעל הדלפק מפנות את מקומן להררי אוכל מוכן לקחת הביתה ("אבל אף פעם לא קפוא, חס ושלום") וענן של ניחוח חמוסתא ומטפונייה תלוי מעל מעוז ציון. בימי חול רגוע יותר ואז כדאי לבוא.

צמד האחים מבשלים ומגישים. כדאי להציץ למטבח ולראות בהשתאות איך הם קוצצים את הבשר למילוי הקובה בסכין ואינם טוחנים, חלילה (כי קובה מכינים רק מבשר קצוץ, או בלשון הירושלמים "בשר קצקוץ"). יש סלטים טעימים על חשבון הבית ולימונדה קרה ואחר כך או מרקי קובה או תבשילי קציצות, עוף וממולאים. הכל פשוט וטעים וגולת הכותרת היא הקובה, כמובן (כדאי לברר אם יש גם מטוגנת). ארוחה מלאה עולה חמישים ₪ ויכולה להשביע פיל כורדי אחד או שלושה אשכנזים ממוצעים.
מטעמי זוהר, רח' הכרמים 7, מבשרת ציון, טל' 02-5336456, א'-ה' 10:00-18:00, ו' 10:00-15:00, כשר

עיראקי, מה הוא רוצה?

השעה היא שבע ושלושים בבוקר, היום הוא יום שני בשבוע ובמסעדת מאמא סוהם יושבות שתי גברות עיראקיות ליד שולחן ומכינות סיג'ק. סיג'ק זה הקישקע של העיראקים: תבשיל של מעיים ממולאים בבשר קצוץ ותבלינים, והכל עשוי ביד כמובן. הבן של סוהם מנהל בינתיים את המסעדה שכבר פתוחה, למקרה שאיזה עיראקי רעב יעבור, שתי הגברות (אחת מהן היא סוהם) עובדות במרץ וצינורות הסיג'ק הולכים ומתרבים. "היום יום שני", הן מסבירות את הלחץ, "ומחר זה היום הקבוע של הסיג'ק. אם לא יהיה סיג'ק מוכן, איך יהיה יום שלישי?!".

צודקות. כבר שתים עשרה שנים שהן צודקות, וכבר שתים עשרה שנים שסוהם ובנה מנהלים את המסעדה הטעימה, השמחה והאותנטית הזו בשולי השוק בפתח תקוה. המקום נפתח מדי יום בשבע (כן בשבע) בבוקר, כשעל הכיריים יש כבר סירים מלאים בכל טוב: מרק קובה סגול, גולש עם שעועית ירוקה, תבשיל נהדר של נתחי בשר ובמיה, שוקי עוף שמנמנות וגם סלסלה עם קובות מאורז, צהובות ודשנות ("ותראה כמה הן פריכות! תיגע, תיגע!").

אבל הסוד הוא מאחור: יש עוד כיריים, ועליהן סיר מסתורי. "זה הגיבוי העיראקי שלי", אומר הבן של סוהם ופותח את המכסה. בפנים מתגלה תבשיל קציצות, אפונה ותפוחי אדמה ברוטב אדום. "זה, אין עיראקי שלא חולם על זה. כל עיראקי שנכנס ישר שואל 'יש שיפתה עם תפוחי אדמה?". אז שתדע שיש".
מאמא סוהם, סלור 7, פתח תקוה, טל' 03-9315666, א'-ה 07:00-16:00, ו' 06:00-12:00, כשר

חצילים אפויים ברוטב Wi Fi

גילוי נאות: בעלת הבית של 'פיצרון' היא אמא של הבת שלי. אני מת עליה ביותר אבל פה תם הקשר העסקי ואין לי כל מעורבות במסעדה.

'פיצרון' החלה כפיצרייה. היא שוכנת בירכתי שכונת ביצרון, שפעם הייתה שכונה נידחת במזרח תל אביב ואט-אט, עם צמיחת מרכז עזריאלי ומגדל אלקטרה ושאר פעלולי נדל"ן, הפכה לשכונה מרכזית, מטורללת במידה, ירוקה מאוד ומעורבת מאוד ("חצי מר"צ חצי ש"ס", כפי שנוהגים תושביה לומר). הפיצרייה הקטנה, מטורללת ממש כמו תושבי השכונה, נועדה לתת מענה לרעבונם של כתבי הטלוויזיה מבניין JCS הסמוך ורואי החשבון מהמגדלים שבסביבה. היא נשקפת אל הגינה הרחבה והפלאית שצמחה בלב שדרות ההשכלה (הידד לעיריית תל אביב!), זו שיש בה המון נדנדות יצירתיות ועוד יותר עצים שצומחים באלכסון, והיא בית אוכל שקט, מאיר פנים, שמח וברוך Wi Fi חינמי.

אלא שלמציאות חוקים משלה, וגם חוש הומור: התברר ששקט זה נחמד, Wi Fi בחינם זה אחלה ופיצה זה ממש סבבה, אבל הלב היהודי רוצה אוכל מבושל, עדיף זול ועדיף מאוד זול מאוד. זה הלב היהודי. ואילו הלב הביצרונאי (לפחות זה מהצד של החצי מר"צ) מחפש מנות טבעיות ללא תוספים וכימיקלים והלב הנשי, כלומר זה של נשות השכונה הפלאיות וכתבות חדשות ערוץ 2 שליד מוסיף שהכי חשוב שהאוכל לא יהיה כבד ובעיקר לא משמין.

אחרי כמה חודשים של חיפושי דרך הפציע במקום הסופר-שף פבל קפלן, והפך את הפיצרייה למסעדונת לתפארת עם האוכל הצמחוני-חלבי הכי יצירתי (וטעים!) בעיר.

מנת הדגל היא חצילי-פבל: מין כריכונים מפרוסות חצילים אפויות (חס וחלילה מטוגנות!) ממולאים בתערובת נפלאה של ריקוטה ושקדים, אפויים שוב בתנור הפיצות הלוהט ומוגשים עם סלסת עגבניות ועשבי תיבול קרה. זה עושה מין "פססססס" כזה עם הרבה אדים, זה טעים נורא ולא פחות מזה דל קלוריות.

ויש גם פסטות מתוצרת בית כולל פסטה מקמח מלא, מרקים דשנים בחורף, קיצ'רי עם ירקות קלויים וטחינה (או יוגורט) מעל, בלינצעס מקמח מלא (!) במילוי ירקות קלויים, סלט אטריות אסיאתי, סלט יווני, סלט הקיבוץ החדש עם ירקות, אבוקדו וגבינה, מנת קינואה מתבקשת ואפילו כריכים מלחם חלילים שנאפה במקום משאריות בצק הפיצה.

כל אלה לצד הפיצות הדקות והטעימות, הקפה הכי טוב בעיר (באחריות. יש בריסטה מדופלם) וכמובן העוגות המיוחדות של פבל – האיש שרוט להפליא ואינו חדל להמציא עוגות שהן גם טעימות, גם טבעיות וגם יפות להלל (על עוגת סלק שמעתם? ועוגת גזר ושוקולד?). בשעות הערב הופך המקום למסעדה משפחתית צוהלת – כתבי החדשות מפנים את הזירה להורים וילדיהם, המגיעים לארוחת ערב שמחה וזולה עם צ'ופר ענק בסופה:  דיזיינר-ארטיק של פיצרון, שעשוי מחומרים טבעיים בלבד, ויאללה לנדנדות שממול.
'פיצרון', שדרות ההשכלה 1, תל אביב, טל' 03-6034933, א'-ה' 08:00-21:00, כשר בלי תעודה

לזכות בפיס באשדוד

אם אמא שלי הייתה יודעת שאני כותב על מקום שנקרא 'הזקנה', הייתי חוטף על המקום שתי סטירות. אסור לכנות נשים בשם התואר הזה. מקסימום 'הבשלה' או 'זו שבאוקטובר חייה'. אבל מה לעשות, זה שם מסעדונת הפלא המתקיימת כבר שנות דור בגן הציבורי שברחוב קיבוץ גלויות 15 בשיכון ב' באשדוד. מדובר במין בוטקה של מפעל הפיס או קיוסק מהדור הישן. מאחורי הבוטקה יש שמשייה ושם, תחת השמשייה, עומדת גברת צפון אפריקאית מבוגרת ומבשלת. הבישול ביתי מאוד, צפון אפריקאי מאוד, מסורתי מאוד. זה אומר שמי ששומר על דיאטה – שידלג. זה גם אומר שמי שמגיע לשם לאכול – כאילו זכה בפיס.

המקום מופעל כבר שנים על ידי הגברת ובנה. היא לא אוהבת תקשורת (לא נראה לי שזו גישה שלילית או משהו, אלא צניעות אמיתית שבאה מן הלב ומן המסורת) והוא יודע שהוא לא יצליח למשטר את אמא שלו. לכן היא איננה מככבת בתכניות בישול טלוויזיוניות, אינה מדיחה, אינה מנטורית, אינה מספרת סיפורים שוברי לב על ילדות ואהבה ומה לא – פשוט מבשלת ודי. המקום פתוח בשעות מצומצמות ביותר, וכשהאוכל נגמר, אפילו אם זה לפני 12:30 - הופ, סוגרים.

אחרי כמה נסיונות כושלים למצוא שולחן (יש חמישה שולחנות מחופי שעוונית בגן הציבורי ליד הבוטקה, ועל הספסלים של העירייה יושבים כל אלה שמחכים בתור ומביטים בעיניים כלות בסועדים), החלטתי לנקוט יוזמה אחראית. בדרך לא דרך השגתי את מספר הנייד של בנה של הגברת, התקשרתי, ושאלתי "אם אני אבוא מחר ב-12:30, יהיה אוכל?". "תשדל להגיע יותר קרוב ל-12:00", השיב הבן למוד הסבל והנסיון. לא אחת, כשהגעתי בספונטניות מתל אביב רק כדי לאכול בבוטקה הזאת, מצאתי אותו שוטף כלים ואומר במבט עגום "עכשיו באים?!".

הגענו ב-11:45, ואני צהלתי לעבר הבן "תראה איזה יופי, הקדמתי!". "מה לעשות", השיב הלה בפנים עצובות, "שיש כאלה שהקדימו יותר". ואכן, כל השולחנות היו תפוסים וגם ספסלי ההמתנה. נקפו עוד ארבעים וחמש דקות עד שהתפנה שולחן. בינתיים, הבטנו בישראליאנה המרהיבה שבבוטקה (תמונות מקובלים ופריטי וינטג') וצפינו בעיניים כלות במנות שהבן נייד מהשמשייה אל שולחנות הסועדים.

או אז התיישבנו ועל השעוונית נערכו כמה סלטים טריים שבטריים, צלחת עם פרוסות עבות של לחם אחיד, חריף ביתי אדום וטעים שנגמר חיש-קל וקערית עם זיתים מבושלים שהם הטעימים ביותר שאכלתי זה שנים. ב-12:30 נשארו במטבחון של 'הזקנה' שתי מנות עיקריות בלבד: לבבות ארטישוק ממולאים בבשר עם פיסות מוח, וטונה לבנה בלימונים כבושים. המנות הוגשו בכלים חד פעמיים. הכל היה טעים וקינוח לא היה.

מה שניחם אותי זה שאם לי רק חסרו מנות, לאלה שאחרי בתור לא נשאר כלום ומה שהדהים אותי זה שמחיר ארוחה מלאה ליחיד עומד על (אתם יושבים?) 35 ש"ח. כן, שלושים וחמישה ש"ח. טוסו לשם.
'הזקנה', רח' קיבוץ גלויות 15, אשדוד, ימי חול 11:00-13:00 (בערך), כשר

* מתוך הספר "50 מסעדות מתחת ל-50 שקל" מאת גיל חובב בהוצאת סטימצקי

>> פלצני-פלצני, אבל שווה את הכסף: ביקורת מסעדה על המזנון החדש של איל שני

• גיל חובב