כמה רחוק הייתם מוכנים לנסוע בשביל מרק קובה? אנסה שוב. כמה קרוב לביתכם הוא מרק הקובה הראוי הקרוב ביותר? אם אתם ירושלמים - ואני, לצערי, לא כזה (לפחות בכל הנוגע למרק קובה ועוד כמה מנות ירושלמיות במפגיע) - התשובה היא, בדרך כלל, לא רחוק מדי. נכון, כמעט כל ירושלמי מקצועי, לפחות כזה שאוהב מרק קובה (עם השאר אין לי מה לדבר), יספר לכם שזה כבר לא מה שהיה, או שיפליג אל עבר מחוזות הדמיון ויספר לכם על הכורדי הסודי הפרטי שלו, זה שכנראה לא היה ולא נברא. אבל אחר כך, אם תעקבו אחריו, תראו שגם הוא מתגנב למורדוך, או למסעדת אימא, ותוקע עוד מנה. ובצדק. גם כי זה מה יש, וגם כי בינינו, אלא אם כן התברכתם באימא כורדית או בידי זהב, זה הכי קרוב שיש למרק קובה כהלכתו.
מצבם של כל השאר מסובך הרבה יותר. אז נכון, בשוק התקווה ישנו דוד חביב הנצחי. אבל לרוב התל אביבים, וחבל שזה כך, שוק התקווה רחוק בימינו הרבה יותר משוק מופטאר בפריז או משוק מחנה יהודה, שהפך בשנים האחרונות למעין תואם שוק מופטאר מקומי, לפחות בשביל היאפים עם הג'יפים מתל אביב. ובינינו, אפילו גליצינר כמוני כבר יודע, שגם המרק של דוד חביב הוא לא מה שהיה פעם. מה לעשות, כשזה מגיע לתל אביב, גם אני נהיה גיבור על חלשים, סליחה, על מרקים. לא ברור אם בצדק.
אז עם מה נשארנו בעצם? עם שמועות ועם אגדות. המכורים למרק קובה - כמוני למשל - מכורים בהכרח גם להן. אין להם הרבה ברירות אחרות. מדי פעם צץ אם כן מישהו שמספר לך משהו על איזה מרק קובה חדש, כלומר ישן, שמצא פה או שם. ואם אתה כמוני, כלומר מכור בקריז, הרבה פעמים תמצא את עצמך נכנס לאוטו ונוסע לקצווי הארץ, היחסיים כמובן, רק כדי לגלות שמדובר בעוד מרק קובה בינוני.
אלא שכאן בדיוק נפרדים הגברים מהילדים, המכורים מהחובבנים. גם מרק קובה בינוני הוא סיבה מספקת לצאת מהבית מדי פעם. אם לא במיוחד, אז בטח אם אתם בסביבה.
איני יודע מה בדיוק יש לכם לחפש בסביבת קריית מלאכי. לי, למשל, אין מה לעשות שם. אלא מאי? לצערי, או למזלי, אני לא ממש קובע. בשום דבר. בטח לא בכל הנוגע למדיניות הנסיעות המשפחתית שלנו. כך אירע שלפני כמה שבועות סחב אותי המנהל הראשי, סליחה, איתמר בני הבכור והצפר הבכיר (אפילו שהוא רק בן 12, איתמר הוא תותח צפרות בקנה מידה רציני, ואת זה לא אני אמרתי אלא תותחים אחרים, ובעלי שם) - לשפלת יהודה (אתר דלילה, אם לדייק, ליד כפר מנחם; מזבלה, אם לדייק קצת יותר), כדי לצפות בעוזנייה השחורה, עוף דורס עצום ממדים (כמו נשר) שחור ונדיר עד מאוד.
אלא שהעוזנייה לא שיתפה פעולה ולא הגיעה למפגש. אחרי שהשבענו את רעבונו בשפע דיות שחורות (עוד דורס, הרבה יותר נפוץ), ובמספיק מעופי ערבית של להקות ענק של זרזירים, החלטנו להשביע גם את רעבון אביו של הצפר ולאכול משהו. אלוהי הציפורים שבשמיים יודע איך הצלחתי להיזכר פתאום בבית הקובה בקריית מלאכי, מקום שלא ביקרתי בו מעולם; לא בבית הקובה ולא בקריית מלאכי עצמה.
נסיעה קצרה, והגענו. המפה כיוונה אותנו לרחוב שנראה כאילו יצא ממערבון ישן. רק שיח אטד מתגלגל ברחוב היה חסר כדי להשלים את התפאורה. הסלון, סליחה, מסעדת הפועלים של עליזה יוסף (אמא עליזה, בשלט), התגלתה ככוך קטן, נקי, צנוע, ובעיקר שכוח אל.
האם הייתה זו הקובה חמוסטה* הטובה שאכלתי מימיי? ממש לא. אבל היא הייתה טובה. אולי אפילו מאוד. למכור כמוני זה כאמור מספיק. עוד נקודה על המפה, עוד קרקפת קו על החגורה הדמיונית. עליזה מכינה בכל יום כמה מרקי קובה - חמוסטה, סלק, דלעת ואחרים. קצת אורז לבן ליד ואתם מסודרים. גם הקובה סלק שלקחנו הביתה הייתה טעימה מאוד. אשתי ואני טרפנו אותה. השיא שייך גם הפעם לאיתמר עצמו. בני הבכור טעם לראשונה בחייו מרק קובה חמוסטה חמצמץ ואמר שזה טעים לו. אמרתי לו שעכשיו הוא גבר, ובלבי אישרתי לעצמי שוב שלמרות כל הציפורים שלו, הוא עדיין הילד שלי.
כדאי להכיר
מרק קובה חמוסטה. אולי מרק הקובה הנפוץ והקלאסי מכולם (אולי יחד עם מרק הקובה המטפוניה האדום). קציצות הג'ריש (חיטה גרוסה דק) והסולת השטוחות, בעלות הצורה המזכירה קצת צלחת מעופפת, ממולאות בבשר מתובל בבהרט ובשום, ושוחות במרק ירקות צהבהב וחמצמץ, עמוס בעלי סלרי, קישואים, מנגולד, כרישה, נענע, לימון, שום, כמון ובכורכום. שמו בא מהמילה חמוץ בעיראקית.
בית הקובה של עליזה: היוצר 1, אזור התעשייה הצפוני, קריית מלאכי, טל' 08-8585936; א'-ה' 17:00-09:00, ו', 14:00-09:00
מחיר: מרק קובה - 25 שקלים
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
