כבר נרשמתם לסדנאות הבישול לשבועות? זה חינם לגמרי!
"תגיד שיוסי ג'ינו שלח אותך", אומר לי הדייג המבוגר על ספינת הטיולים שעליה אנחנו מפליגים בלב הכינרת, בטיול של החברה להגנת הטבע. לשיט הזה יש מטרה: לחפש ציפורי מים מעניינות בלב האגם הגלילי, ששוב יודע ימים יפים אחרי גשמי הברכה שפקדו אותו בחורף.
לא אמרתי, אידיוט שכמוני. בבית אני עושה גוגל ומגלה עם מי דיברתי. יוסי ג'ינו הספיק בחייו הארוכים להיות דייג, מסעדן, ראשון המסתערבים בסיירת מטכ"ל, ראש המועצה המקומית מגדל ומה לא. האיש שעליו אמר פעם רפול ש"זר לא יבין מהי תרומתו האמיתית של יוסי ג'ינו לביטחון המדינה", תערובת טבריינית של רמבו וג'יימס בונד, יושב איתי ועם בני הקטן על הסיפון ובשקט ובסבלנות מסביר לנו לא רק איך זורקים רשת שבקייה למים, אלא גם כיצד היא פועלת ואיפה אפשר לאכול מושט אמיתי מהכינרת.
כשאני קורא בבית על מעלליו, אני מבין מדוע השיב לבני, שאמר שכשיהיה גדול הוא רוצה להיות צייר, ש"סייר זה מצוין, אבל בסיירת מובחרת".
המלצר הצעיר במסעדת תנורין, בתחנת הדלק בכניסה למגדל, לא נזקק לשמו של ג'ינו. הוא קלט שאני יודע על מה אני מדבר, ומיד הוסיף גם הוא מילת קסם משלו: בלדי. בתפריט מופיעים אמנם גם מושט בריכות פלבאי וגם מושטים מהכינרת, אבל לא פרנואיד כמוני יתבלבל ויחשוב שלא ידחפו לו דווקא אותו במקום את הדבר האמיתי.
"אם ייתנו לך אחד גדול של 400-500 גרם, תחזיר", אמר ג'ינו. "אם יביאו שלושה קטנים, תיקח".
וזה באמת מה שהגיע. אבל לפני המושטים, אמנוני הכינרת המקוריים, בלדי-בלדי, הספקנו להיבהל קצת. כמו בכל מסעדה חפצת חיים מסביב לכינרת, גם כאן מתפרנסים בעיקר מאוטובוסים עמוסי צליינים. הוסיפו לכך צהרי שבת מאוחרים ותקבלו מתכון בטוח לקטסטרופה. כבר חווינו כאלה, משפחתי ואני.
הצליינים בדיוק עזבו כשהגענו, והמסעדה נראתה כאילו חוותה הכינרת צונאמי קטן, וזה מה שעוללה למסעדה. גדוד של מלצרים זריזים עמל על ניקיונם של עשרות השולחנות באולם הענק, שנראה כמו אולם חתונות יותר מאשר מסעדה. על השולחנות נראו שאריות סלט טונה, סלט תירס וסלטי חסה אומללים ולא מתובלים. כאשר אבדנו, אבדנו, חשבתי. אבל היה מאוחר והיינו חייבים לאכול משהו לפני הדרך הארוכה הביתה.
התפללתי בשקט וקיוויתי שג'ינו, שאז עוד לא ידעתי מיהו, כאמור, יודע על מה הוא מדבר כשהמליץ על תנורין, שנראתה כרגע כמלכודת תיירים גרועה במיוחד. לפני המושטים הגיעו כמה סלטים סטנדרטיים ולא מזיקים. סלט חצילים טבעי עם פלפל חריף שהיה די טעים, מטבוחה שגרתית, סלט גזר מבושל עייף למדי, זיתים סוריים דפוקים מרירים ונהדרים, ופיתות סבירות אבל לא יותר.
ואז התחילו ההפתעות לזרום לשולחן. החומוס התגלה כרך וכמצוין. שום דבר שידאיג את סעיד מעכו אמנם, אבל במקום כזה, סחתיין. סלט הירקות היה טרי, לא דבר מובן מאליו בסיטואציה כזו, מתובל היטב ומלא פטרוזיליה ונענע. חבל רק שהעגבניות היו עגבניות חורף חיוורניות.
שיפודי הפרגית של הקטנצ'יק היו שיפודי פרגית. לא טובים ולא רעים אבל בהחלט עסיסיים ולא מיובשים. הצ'יפס שליווה את כל העיקריות היה מהזן התעשייתי האומלל למראה ולטעם.
הקבב הענתבלי, קבאב מכוסה ברוטב עגבניות חרוכות על הגריל, היה יופי של קבאב. עשוי טוב, לא יותר מדי זמן על האש, מתובל ביד בוטחת, עתיר פטרוזיליה ובצל, ובקיצור - קבב לעניין.
ואז הגיעו המושטים. שלושה קטנים כמו שאמר ג'ינו. מה אומר ומה אדבר. מושט הוא מושט הוא מושט. הדג הכי משעמם בסביבה. כן או לא מהכינרת, האמנון בשמו המקומי הוא דג יבש ומייאש. אפילו הדניס מבריק לידו. ובתור שכזה, היו שלושת הבלדים, המושטים הכי טובים שאכלתי בחיי. עסיסיים (יחסית למושט), לא רגע יותר מדי על האש - בגודל כזה כל שנייה קובעת את ההבדל בין דג טוב לבין סוליה מיובשת, ובקיצור, יופי של מושטים.
איני יודע כמה פעמים שמעתי כבר אגדות על המושטים של הכינרת. לבושתי אודה שמעולם לא יצא לי לטעום אחד, עד אותה שבת לפני כמה ימים. אודה ואתוודה, לא בטוח שמכאן ואילך ארדוף אחריהם בכל פעם שאגיע לכינרת. אבל, וזה אבל גדול, בצהרי שבת, כשאתה מצפה לגרוע מכול, הם היו הפתעה נעימה ביותר, כמו גם כל מה שסביבם. תנורין אינה מקום לקום ולנסוע אליו במיוחד, אבל על תקן של עצירת תדלוק ליד הכינרת היא יופי של מקום.
תודה לך, יוסי ג'ינו. לצערי, לא בטוח שהבן שלי יעשה מה שאמרת: "לא חשוב במה תעבוד, העיקר שיהיה לוגו של מנורה מעל התלוש", אבל בטוח שזאת העצה הכי טובה שקיבל או שיקבל מכאן והלאה.
רגע של ארמית (וערבית) עם דג האמנון (מושט). האמנון הוא אחד מדגי המאכל הנפוצים ביותר בישראל, אם לא הנפוץ שבהם. פירוש שמו הוא הדג של אימא בארמית. לא מפני שזה מה שאימא מכינה לכם בצהריים, אלא מכיוון שהדגיגים מוצאים מחסה לאחר בקיעתם בפיה של אמם. יפה, תודו. בערבית שמו הוא מושט, שפירושו מסרק בשל צורת זנבו.
מסעדת תנורין, צומת המנגו, תחנת דלק סונול, מגדל
