לפני המון שנים היה באילת בר שהייתי נוסע אליו במיוחד מתל אביב. טוב, לא באמת נסעתי. טסתי. ולא באמת במיוחד בשביל הבר של שמעון ביטון. בשביל לעבוד. אבל מכיוון שעבודה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, מצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר שעות בבר של שמעון. מי שמוחה עכשיו דמעה בסתר יודע על מה אני מדבר. מי שלא, אין לי מה לדבר איתו. לא להיעלב. אין לי על מה לדבר אפילו עם עצמי בימים אלה.
אחר כך שמעון פרש לפנסיה והשאיר אותי עם מתי בשוק לוינסקי. לא פחות טוב וגם הרבה יותר קרוב. אף ששמעון היה בעצם העמירם של אילת. אם גם השמות האלה לא אומרים כלום, אין לי מה... טוב, הבנתם.
לפני זמן מה ביקרתי שוב באילת. הפעם לא לצורכי עבודה, אם כי בשנים האחרונות נדמה לי שבעצם זו העבודה האמיתית שלי - לרוץ (לזחול בעצם) אחרי בני הצפר, ולהגיש לו משקפת ו/או מצלמה לפי הצורך. זה הכי קרוב שאגיע אי-פעם למקצוע רפואי (אחות, איזמל וכולי). אני אגב לא מתלונן. להפך. אני נהנה מכל רגע.
זה כמה חודשים אני שומע שוב ושוב על מסעדת המסגר 5 באילת. איכשהו לא ממש האמנתי. גם לא ממש הייתי באילת בשנה האחרונה.
אבל מכיוון שהאביב הגיע, וזו בדיוק העונה, ירדנו בני ואני (וגם כל שאר חברי חוג הצפרות שלו) לאילת. ההצלחה הייתה גדולה. מי שלא ראה עוזנייה שחורה מימיו - אני למשל, שכן בדיוק בזמן הזה ביליתי עם אחיו הצעיר של הצפר בריף הדולפינים - לא ראה מחזה מרהיב מימיו.
באחת מהפסקות הצהריים, שלא ממש האמנתי שיתקיימו, הצלחתי לסחוב את האורניתולוג בהתהוות שלי ועוד חבר מהחוג למסגר 5.
כמו ששמה אולי מרמז, קבורה המסעדה הקטנה הזו בין מוסכים לאלומיניומינצ'יקים באזור התעשייה של אילת. אבל זה רק הפרק הראשון בסאגה הלא שגרתית הזו. והרי מי לכל הרוחות מחביא מסעדה באזור תעשייה בעיר קיט שבה אולי אפילו המקומיים מבלים על החוף? ההפתעה האמיתית היא איזה מין מסעדה היא זו המתחבאת כאן.
נתחיל בעובדה הלא שגרתית שרוב-רובו של חלל המסעדה מאוכלס דווקא במטבח הפתוח והצנוע. חלל ההסעדה, או איך שלא קוראים לאזור שבו אוכלים, כולל בסך-הכול שולחן גדול אחד לעשרה סועדים, עוד כמה שולחנות זערוריים במרפסת המקושטת בקונסטרוקציית אדניות צמחי תבלין משובבת עין ונפש, וכמה כיסאות על הבר ששניים מהם שמורים לשני לקוחות קבועים, לפחות כך כתוב על גביהם.
איך מתפרנסים כך? לא מספיק. המסעדה פתוחה רק בצהריים ורק בימי ראשון עד שישי, וכדי לא להיות לגמרי מוזרים, עושים ליאור וענבר שפירא-רפאל, זוג צעיר בחיים ובעבודה, טובה ופותחים גם בערבי רביעי וחמישי.
אבל כל אלה מתגמדים אל מול האוכל. נגיש כבר עכשיו את הקינוח: המסגר 5 היא מסעדה נפלאה גם במונחים תל אביביים. אתם יודעים מה, במונחי אוכל טוב נקודה.
התפריט הקצר והיקר להחריד (אף שהמנות ענקיות וזה קצת משנה את נקודת המבט) הוא לא רק מרתק, אלא גם נכון, מדויק, נטול פלצנות, ובעיקר מעיד שמישהו כאן עושה בדיוק מה שבא לו. ומה שבא לליאור ולענבר כל-כך טעים עד שאתה נותר משתומם לכל אורך הארוחה.
קחו למשל את המבורגר השרימפס העסיסי שטרף בני הבכור. לא בנאלי כמו המבורגר בשר, אבל גם לא מתוחכם מדי. יופי של מנה שהוגשה עם סלט לבבות חסה וסלט בצל כבוש מצוינים. החבר טרף שדרת צלעות חזיר ברוטב ברביקיו שהוגשו עם סלט כרוב וצ'יפס מעדות התפוצ'יפס (ראו מסגרת בהמשך) מתוצרת השופרסל, כמו שהודתה בחיוך ביישני ענבר, מה שרק הגביר את הערכתי. הצ'יפס האלה הם פשוט ממכרים. חפשו אותם. המנה שלי כבר הזכירה ביסטרו נהדר בפריז - כתף חזיר בציר עם פירה גס ומושחת.
קינחנו בפנקוטה מרוויון עם עלי בזיליקום סגול ועם פילה של תפוזים. מופת של עדינות והברקה אמיתית של ויתור על שמנת מתוקה לטובת הרוויון הצנוע, שהתגלה כרעיון נהדר.
רוב הסיכויים הם שלא תפגשו דווקא את המנות הללו, אלא משהו אחר לגמרי. התפריט משתנה כמעט בכל יום. לא נראה לי שזה משנה. הפקירו את עצמכם בידי הזוג המיוחד הזה.
אין מושג כמה זמן אפשר לעבוד בתנאים הללו, גם אם ליאור וענבר הם העובדים היחידים כמעט במקום של עצמם. בצהריים הקסומים, סליחה על המילה האיומה הזו, היינו הסועדים היחידים. אני מפציר בכם לרדת לעיר האיומה הזו אילת, ולו רק בשביל המסגר 5. אני יודע שזו בקשה קשה. אבל מי אמר שהחיים קלים.
צ'יפס מירקות אקזוטיים. אף שליאור וענבר מגישים כאמור סתם צ'יפס (מצוין) של השופרסל, לא ראיתי טעם להרחיב בנושא. במקום זאת חשבתי להציג בפני שעוד לא מכיר את המוצר המוזר המכונה צ'יפס מירקות אקזוטיים. בתור שקית קלאסית, יקרה להחריד, מסתתרים צ'יפסים מירקות העונים לשמות כמו טרו או תפוחי אדמה יוקה וגם סתם סלק או בטטה. הכל בצבעים פסיכדליים מפחידים מאד, לפחות עד שטועמים. נהדר.
צ'יפס אקזוטי של Terra, כ-14 שקלים ברשתות.
כתובת: המסגר 5, אילת; טל' 08-6349788; א'-ה' 15:00-12:00, ד'-ה' גם 23:00-19:00, ו' 15:00-9:00
מחירים: המבורגר שרימפס - 70 שקלים, כתף חזיר - 110 שקלים, ספייריבס - 130 שקלים
השורה התחתונה: יקר, אבל שווה
