תעשו פו: נמצאה קערת המרק השווה בעולם

צילום: צילום מסך מתוך urbantimes

סן פרנסיסקו: כשקערת המרק עשויה מלחם / ירדן שגב

עוד לפני שסגרתי טיסה לארצות הברית, סימנתי על המפה את סן פרנסיסקו כיעד חובה. מאז שצער גידול בנות ירדה מהמסך החלטתי שגם אני חייבת לנסוע לפחות פעם אחת בקרונות הפתוחים בעליות והירידות של העיר ההררית. אחרי שסימנתי וי על הנסיעה הנוסטלגית והפנמתי ששיער ראשי כנראה לא יתנפנף ברוח כמו זה התאומות אולסון, יצאתי ליום בנמל הדייגים שבעיר. 

בין החנויות התיירותיות ועם הופעת הרעב בצהריים הגעתי למאפיית Boudin, שרק אחרי הביקור בה הבנתי את מקור התהילה שלה. את קירות המאפיה קישטו לחמים בצורות לא שגרתיות, שהמפורסם בהם הוא הלחם בצורת הדובי, שהפך לסמל של המאפיה. בין שלל המנות שהציעה המאפיה במחירים נוחים לתיירת הרעבה שהייתי, בחרתי במרק סרטנים המכונה צ'אודר שהוגש בתוך כיכר לחם מחמצת משגע. כמה כפות הספיקו לי כדי להכתיר את המנה לטובה ביותר בטיול, ויסלחו לי הצ'יזבורגרים שקדמו לה. החלק הכי כייפי בארוחה הזו היה השלב שבו המרק הגיע לחצי הקערה האפויה, ואת השאריות כרסמתי עם קרעי הלחם מהדפנות הספוגות טעם. בהחלט מנה שהיא תענוג גדול שעונה על התיאור של אוכל מנחם, גם במקום קסום כמו סן פרנסיסקו שבו לא היה שום צורך בנחמה. 

קוסטה ריקה: לובסטר של אלים / רותם אלון

אחרי חודשים בדרום אמריקה, נפרדתי מהישראלים שטיילתי איתם וטסתי לקוסטה ריקה, להירגע על חופי האוקיינוס השקט. הגעתי לעיירה בשם תמרינדו, שם הכרתי חבורה של גולשים שהציעו לי להצטרף ליום גלישה באחד מהחופים המבודדים באזור: פלאיה נגרה. עשר דקות בעומק הים עם הגלשן הספיקו לי כדי "להתכבס" בגלים ולהבין שהחיים שלי בסכנה. יצאתי פצועה ומסוחררת והלכתי לאורכו של החוף ללא מטרה וכמעט ללא רוח חיים, עד שנתקלתי בצריף ישן ומבודד. לצד הצריף עמד בחור מבוגר בלי חולצה ואחז בירה קרה בידו. מופתעת מהנוכחות האנושית, נופפתי לו לשלום והוא מיד נופף לי בחזרה וסימן לי להצטרף. התקרבתי לכיוונו והוא הסתובב כדי להוציא בשבילי בקבוק בירה ממקרר מרופט שניצב במרפסת הצריף. "מוי בוניטו" אמרתי לו כשהתיישבתי לצידו, וניסיתי להסביר לו בספרדית הקלוקלת שלי שהמיקום של הבית שלו כל כך משוגע שבא לי להישאר לגור אצלו. "תשארי" הוא אמר, "אני מבטיח לך ארוחת ערב של דייגים".

אמסטרדם: בגלגול קודם הייתי טורף מסוכן / יובל פגי

אני ילדה טובה בסך הכל, ואני תמיד עושה מה שאבא שלי אומר לי לעשות. לכן, כשאמרתי לו "אני טסה לאמסטרדם", והתגובה הראשונה שלו הייתה – "לכי לקפה דה קלוס!" ידעתי שאני בהחלט מתכוונת לציית, בעיקר כי המקרה הזה גם מגיע עם בילד אפ של שנים: כל כמה זמן היה עולה שם המקום על שפתיו הקרניבוריות, מלווה בהבעה רומנטית מצועפת. הוא גם אמר להגיע כמה שיותר מוקדם, וכך עשינו, אני וחברתי הנאמנה. 45 דקות של המתנה בבר שמעבר לכביש התבררו בהמשך כשבריר שניה לעומת הזמן שנאלצו להמתין אלה שהגיעו רבע שעה אחרינו, ובסופן נחתו על דלפק הבר שמולנו שתי צלחות של ספייריבס ברוטב המסורתי של המקום הקטן, לצד סלט כרוב במיונז, תפוח אדמה בשמנת וכיכר לחם איכותי. אני אמנם מגיעה ממשפחה של אוכלי בשר נלהבים, אבל באופן אישי – נתחים אף פעם לא היו הקטע שלי. לכן לא יכולתי לצפות לאורגזמה הקולינרית שהגיעה עם הביס הראשון ונמשכה לכל אורך ריטואל האכילה החייתי – משהו בצלעות האלה החזיר אותי כמה שלבים אבולוציוניים אחורה, או לפחות לגלגול שבו הייתי סוג של טורף מסוכן. בסוף נאלצנו להיעזר בסקנדינבי אחד שאיכשהו אכל את המנה שלו בסכין ובמזלג, ממש כמו יצור מתורבת, והוא הפשיל לנו את השרוולים כדי שנוכל לשטוף ידיים ולחזור לצורה אנושית. היה טעים בטירוף. תודה אבא, וסליחה על זה שכמה חודשים אחר כך הפכתי לצמחונית.

ברצלונה: חוויה קרניבורית שלא עוזבת אותי עד היום / ירון רוולסצ'י

ברצלונה הפכה בשנים האחרונות לאחד מיעדי התיירות הכי לוהטים למחזיקי תעודות זהות כחולות, וזה ברור לגמרי למה – מזג האוויר הדומה, אימפריית הכדורגל המקומית ועוד לא מעט סיבות שהפכו את העיר הזו לתאומה של מדינה שלמה. מה שהוביל אותי לבירת קטלוניה הייתה דווקא האווירה הקולינרית שכולם דברו איתי עליה – תמנונים וסרטנים, שווקים מלאים בכל טוב והמון סנגריה. למרות הצטיינותה של העיר בטיפול בפירות ים, מי שכבשה את ליבי הייתה דווקא "מי בוריטו אי יו" (החמור הקטן שלי ואני) במרכז הרובע הגותי, מסעדת בשרים מקומית, על כל המשתמע מהמילה מקומית – ריהוט העץ הכבד, המנות הראשונות שכללו הרבה לחם ועגבניות וכמובן, שוב, לא מעט סנגריה. אם יש מנה אחת מהמסעדה המופלאה הזו שלוקחת בהליכה את כל המנות האחרות, ולא מעט צלחות שונות מסביב לעולם, זו דווקא מנת צלעות הכבש. על פניו, מנה פשוטה שניתן להשיג בכל מסעדה מזרחית בצומת פארדיס, אבל משהו במנה הספציפית הזו לא עוזב אותי עד היום. למען הטבעונים שבינינו אמנע מתיאורי עונג ומציצת עצמות, אבל אם אתם שם וכבשים זה משהו שאתם אוהבים לראות בצדי הדרך וגם על הצלחת – אל תפספסו.

מצומוטו: להרגיש הוואי באמצע יפן / ויטה קיירס

בעיר יפנית שנקראת מצומוטו מצאנו מסעדת בורגרים בשם Hu La La, שמאיך שהיא מעוצבת, יכולנו לחשוב שהגענו בהוואי. בכל מקום במסעדה היו סחלבים, דלתות חרוזים, וקירות השירותים היו מצופים צדפות. אבל הוואי או לא, השיא היה ההמבורגר. הבשר מעולה, והבורגר קטן: לא צריך להיות צ'וצו'לינה כדי להכניס אותו לפה. הוא הגיע במעין שקית נייר קטנה, כך שאפשר היה לאכול בנחת, ובלי להיות מובכים שהכל נוזל עלינו. ביפן אין ממש לחם, אבל הם הצליחו לאפות לחמנייה רכה ואווירית שלא חונקת את המנה. ויש עוד שוס: התוספות. אפשר להוסיף בייקון, אבוקדו, ביצה ומה לא, ואיכשהו כל השילובים יצאו ממש טעימים.

סידני: טעמים ממקומות רחוקים שאי אפשר לשחזר / נועה תמיר

בסידני שבאוסטרליה ישנה מסעדת פועלים סינית בשם מלאי צ'ייניז, שכל המנהלים הבכירים בעיר נוהגים לאכול בה, תוך שהם עוטים על עצמם סינר מטופש למדי כדי לא להתלכלך מהאוכל. במקום מוגשת מנה ששמה הולך לפניה בכל אזור ה-CBD, אזור הביזנס של העיר: הלאקסה. זהו מרק ממכר במיוחד, על בסיס של חלב קוקוס וקארי, שמגיע עם ירקות ותוספת של עוף, טופו או בשר. הלאקסה חריף מאוד, אבל יש לו ארומה שרק גורמת לרצות לאכול ממנו עוד ועוד, וטעם מיוחד שלא מצאתי באף מסעדה אסייתית בארץ, לא משנה כמה חיפשתי.

צילום: צילום מסך מתוך www.smh.com

עוד ב"מאסטר שף":

• לצפייה בכל הקטעים מהפרק האחרון
• מיכל: "זה שאני חיה עם בת זוג לא אומר שאני לא אוהבת גברים"
• איב: "אני מאוד מעריך את למא, אין בי שום כעס כלפיה"

"מאסטר שף", ראשון ושלישי ב-21:00