בני להט הביא לשופטים של מאסטר שף כנאפה מהסוג שמעולם לא טעמו קודם – בתוך בייגלה חם. "יש רגעים נדירים שאני מבסוט עוד לפני הטעימה", התרגש רושפלד שפשוט לא הפסיק לאכול מהמגש. "ניסיתי להביא לכם משהו מהבית, מלבנון", אמר בני, "סבתא שלי הייתה נוצרייה, היא גידלה את אמא שלי היהודייה אחרי שההורים שלה נפטרו עד שעלתה לארץ. בזמן מלחמת לבנון הראשונה חודש איתה הקשר ומאז שהייתי בן 9 היא הגיעה לארץ וגידלה גם אותי".
כשעמד מול השופטים, בני ניסה שלא להרחיב יותר מדי על סבתו אווה עבד אל כרים, אותה הוא כינה דדה, בעיקר כי ניסה לשמור על האודישן ניטראלי מסיפורים אישיים. אך למרות המאמץ הכאב פרץ החוצה: "היא נפטרה לפני שבוע, באתי ומצאתי אותה ללא רוח חיים", סיפר בדמעות, רגע לפני שהשופטים טעמו מהמנה והעבירו אותו ברוב קולות.
הכנאפה של בני להט: המנה שרושפלד לא הפסיק לאכול | תמונת AVI:
mako
"לא היינו לנו עתיד יותר בביירות"
נדיר לפגוש גבר צעיר, יהודי צבר שנולד בארץ, שבוכה על סבתו הערביה-נוצריה שברחה מלבנון. מה שעומד מאחורי זה לא רק נשמע כמו סיפור מורכב: "אנחנו בשנת 71 למעשה היינו השרידים האחרונים של המשפחה בלבנון, ההורים נפטרו בהפרש של שלושה שבועות ואז מיד הוציאו אותנו, היינו בנות 19 כשהוציאו אותנו מביירות", מגוללת אמו של בני, מאי להט, את סיפור הבריחה שלה ושל אחותה התאומה מישלין, "הגענו לבלגיה לשבעה חודשים בעוד אח אחד שלי היה בקנדה ואחותי הייתה נשואה בשוויץ. עוד בלבנון היינו בתנועה הציונית כמעט 4 שנים, ומאוד התלהבנו מארץ ישראל. הרגשנו שלא היה לנו עתיד יותר בביירות ולא בבלגיה, אז החלטנו לעלות לארץ".
"הגענו לקיבוץ גן שמואל והיה נורא קשה בקיבוץ, לבוא מבית שהיו בו משרתים ולהגיע לקיבוץ זה לא פשוט. לקח לנו קרוב ל-5 שנים של בכי לצאת מהקיבוץ. חוויה נורא מבלבלת בהתחשב בכמה שרצינו לבוא לארץ ומה היה לנו כשהגענו", מספרת מאי ולא שוכחת להזכיר את החצי השני שלה, "אנחנו התאומות ולא נפרדנו אף פעם, בשום שלב בחיינו, אנחנו שכנות עד היום בשכניה". נוסף על הבתים הסמוכים האחיות הקימו בגליל גם את מסעדת "מטעמי התאומות", שהתמחתה במטבח הלבנוני עליו גדלו, ועליו גם גידלו את ילדיהן.
ובאיזה שלב דדה חזרה לחיים שלכן?
מרגע שדדה נמצאה, הסיפור לא הפך לפשוט יותר: "בזמנו אפשר היה להיכנס לישראל רק מגשר אלנבי, היא נסעה דרך סוריה וירדן עד שהגיעה לבית לחם. היא התקשרה שנבוא לקחת אותה, אבל זה היה רק לביקור, היא נאלצה לחזור כדי לטפל בקשישה שהיא סעדה בלבנון. דדה אמרה שהיא מטפלת באישה חולה על ערש דווי, ושאלו החודשים האחרונים של חייה".
חודשי ההמתנה התארכו וחלפו כמעט ארבע שנים מאז המפגש של התאומות עם דדה, עד שיכולה הייתה לעזוב את לבנון לצמיתות, ואז ביום אחד היא הצליחה להפתיע אותן שוב: "היא הגיעה למטולה עם מזוודה קטנה ובאה להישאר לתמיד. חשבנו שצ'יק צ'ק נוציא לה אשרה במשרד הפנים, אבל אמרו לנו שזה בלתי אפשרי. שש שנים היא חיה איתנו בלי שהיו לה את הניירות המתאימים, היא הייתה במצב של תיירת, כל שבועיים היינו יורדים לעכו כדי לחדש לה את האשרה. פנינו לכל הגורמים האפשריים וסיפרנו את סיפורה, עד שיום אחד קיבלנו בדואר תעודת זהות כחולה בשבילה".
דדה מלמדת את רזי המטבח הלבנוני | צילום:
תומר ושחר צלמים
"חלום חיי לבקר בלבנון"
במשך 22 שנים חיה דדה בבית משפחת להט עד שנפטרה בגיל 92. דדה הייתה ערירית, עבורה התאומות מאי ומישלין היו בנותיה וילדיהן היו נכדיה היחידים. שתי המשפחות גדלו על המטבח הלבנוני ועל זכרונות ממקום רחוק שכנראה לעולם לא יזכו לבקר בו. "הייתה תקופה שמאוד רציתי להיות בלבנון, זה חלום חיי", מספר בני, "אני מחובר לצד הזה של אמא, לכל האוכל, לתרבות, אני חולה על האוכל הלבנוני. בזכות דדה אני יודע ערבית שוטפת, ומכיוון שהייתה נוצריה אדוקה, חגגנו איתה את כל החגים, הנוצריים והיהודים. בשבילה היינו חוגגים את הפסחא, ובחג המולד נוסעים ביחד לנצרת, זאת הייתה התרגשות גדולה בשבילה ובשבילנו".
"יום אחד הגיעה למטולה עם מזוודה" | צילום:
תומר ושחר צלמים
>>כל מתכוני התכנית מחכים לכם באתר
מאסטר שף, רביעי ושבת ב-21:00
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן