שני בן שימול גדלה על ברכיה של סבתא חנה ז"ל. הביטה בה בזמן שבישלה וספגה ממנה את האהבה העצומה למטבח, אהבה שאיחדה בין בני המשפחה. השנים עברו, ובן שימול שהיום היא אם לארבעה ילדים, ממשיכה את מורשת סביה, מכינה את המאכלים עליהם היא גדלה ומחדירה בילדיה את אותה אהבה.
בימים שקדמו ל"מאסטר שף", בן שימול התקשתה להאמין בעצמה. אך מהרגע שהיא יצאה למסע הקולינרי של חייה, וצלחה אתגר אחר אתגר עם מנות שגרמו לשופטים ליפול מהרגליים, היא החלה להבין מי היא ומה היא באמת שווה. אותו מסע, נגמר אמש (שבת) בהדחה מפתיעה רגע לפני הגמר הגדול.
"מבחינתי אני עשיתי את שלי, אני ניצחתי", אמרה בן שימול שהודחה בחצי הגמר, "כל הדרך הייתה רצופה בהצלחות. קטפתי תארים וקיבלתי ביקורות טובות, ופתאום שנייה לפני הגמר, ברגע של קרייסיס אחד קטן נפלתי. הלחץ הגיע ובגד בי".
בדיעבד היית עושה משהו אחרת?
"המחשבה הזאת זה הדבר שהכי קשה להתמודד איתו, זה מה שגמר אותי, המחשבה למה לא עשיתי את מה שעבר לי בראש, למה לא העזתי – היו לי מנות אחרות לגמרי. רציתי להכין קאטייף במילוי שקדי עגל, אבל אמרו לנו לא להתמהמה, תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי מה אני אעשה. אז הלכתי על מוח עם שקדי עגל, ניסיתי להראות שאני יוצאת מהקופסה. במנה השנייה התחלתי להקציף את הקצפת ובשנייה אחת הקצפתי אותה יותר מדי – הלחץ יכול לפוצץ את הכל. אבל אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת, שאני פייטרית, ואני אוציא מנה גם אם היא לא תהיה טובה, גם אם אני אלך. באותו רגע ידעתי שאני הולכת הביתה".
היית עושה את הדרך הזאת שוב?
"בפה מלא כן. זאת הייתה חוויה מדהימה, מטורפת, למדתי ממנה המון. הכרתי שם חברים שהפכו להיות המשפחה שלי. התוכנית גם נתנה לי את הפוש לעשות מה שאני באמת אוהבת, להעז ולא לוותר על החלומות שלי. עד 'מאסטר שף' לא כל כך האמנתי בעצמי, שאני מספיק טובה, חשבתי שאני לא אצליח. אבל ככל שהתקדמו המשימות, וראיתי את התגובות, התחלתי להבין שאני קצת יותר שווה ממנה שאני חושבת, התחלתי להאמין בעצמי יותר".
כבר באודישן שלה לתוכנית, בן שימול סומנה כהבטחה. מיכל אנסקי שניגשה ראשונה לטעום את המנה שהכינה, קראה לשופטים לבוא במהרה. מאז היא נשארה על אותו קו, הגישה מנות מתוחכמות ומדויקות, אשר נשענו על המטבח עליו היא גדלה, המטבח של סבתה.
את מרגישה שאת ממשיכה את הדרך של סבתא חנה?
"זה קשה להיות בדרך שלה, כי היא הייתה אישה שתמיד דאגה שכולם יהיו ביחד, ליכדה את כל המשפחה. זאת השאיפה שלי, אני ממש רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך הטעמים האלה. בהתחלה חששתי כשהכנתי להם את התבשילים השונים, אבל הם עפים על זה. השבוע הכנתי תבשיל שבתור ילדה הייתי מחכה בקוצר רוח להגיע עבורו הביתה וסיפרתי להם על כך. כל פעם אני מספרת להם על סבתא חנה וסבא אליהו, מנסה להכניס להם אותם לתודעה".
כשהייתה בת ארבע וחצי בן שימול בחרה לעבור לגור עם סביה, והייתה שלמה עם החלטתה לאורך כל הדרך. היא שיתפה על כך לא מעט במהלך התחרות, וסיפרה כי בילדותה היו רגעים בהם התביישה באוכל "המבוגר" עליו היא גדלה. סיפורה התחבר לסיפורם של ישראלים רבים אשר נמצאים על קו התפר וחלקם מרגישים כי הם גדלו תחת שתי זהויות: הזהות הישראלית והזהות העדתית.
הילדים שואלים הרבה על הילדות שלך?
"כן, הם מאוד סקרנים, לפעמים זה קצת לא מובן להם. היום אמא שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו והם מתים עליה. אבל הם שואלים איפה סבתא פלורי הייתה, זה קצת מוזר להם, הם לא מצליחים להבין את הקשר. אבל אני מסבירה והם לא מרגישים משהו שונה".
באותה תקופה אמא שלך הייתה פחות נוכחת בחיים שלך?
"היא גרה בתל אביב עם אחותי, וכל הזמן הייתה מגיעה לשבתות ולחגים. היא תמיד דאגה לשמור איתי על קשר ולקנות דברים שחסרים לי".
במשימת האימהות דודתך כרמית הגיעה, גדלתן ביחד?
"ישנו באותו חדר, אנחנו אחיות לכל דבר ועניין. היום היא מחכה שאזמין אותה לארוחות, אני מאחדת את כל המשפחה דרך האוכל, תמיד כולם שואלים אותי מה אני אכין להם היום".
קשה לראות את האוכל שאת מכינה ולא לרצות לאכול אותו.
"אבל באיזשהו מקום גם לי קצת קשה, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה את המקום לבוא אליו ולהתפנק, זה לא קיים. אין לי את האמא הזאת ללכת אליה בשישי בצהרים ולאכול אצלה סנדוויץ'. גם הילדים שלי כבר רגילים לאוכל שלי ולא מוכנים לאכול את של אף אחד אחר, שלא נדבר על בעלי".
את מרגישה שאת צריכה מקום להניח את הראש?
"בטח, זה הדבר שהכי חסר לי היום בחיים, אין לי את זה. אין לי את המקום שאני יכולה לבוא אליו כשקשה לי, כשיש לפעמים תקופות שאין כוח ובא לי למצוא את עצמי מתפנקת. הדבר הכי קשה לי הוא שסבתא שלי לא פה, לא נמצאת בחיים שלי. זה הזמן שלי להחזיר לה על כל מה שהיא עשתה עבורי, על כל השנים האלה, להוקיר לה תודה. לפחות שהייתה מכירה את הילדים שלי".
הייתה רואה אותך פורחת.
"היא הייתה מתעלפת אם היא הייתה רואה אותי על המסך, היא אהבה טלוויזיה ותוכניות בישול".
למרות שמאז ומתמיד היא הביטה בסבתא חנה מבשלת, הפעם הראשונה שהיא נכנסה למטבח שלה הייתה כשהיא חלתה במחלה בפעם השנייה. "למדתי את הטעמים של סבתא שלי רק מלשבת לידה ולראות איך היא מבשלת", סיפרה, "כשהיא חלתה בפעם השנייה ולא יכלה לעמוד על הרגליים, מצאתי את עצמי מכינה לה אוכל. פתאום הכנתי לה אוכל קצת שונה, כמו דג בתנור או פיצה. היא הייתה אומרת לי שטעים לה, היא אהבה את הפיצה קריספית, לצערי אלו היו הרגעים שנכנסתי איתה למטבח".
איזו מנה שהיא הייתה מכינה את הכי זוכרת?
"מנת הדגל שלנו בבית, טביחה וקוסקוס של יום שישי. התבאסתי שלא הצלחתי להכין את התבשיל הזה במהלך התחרות, זאת מנה שאי אפשר להפסיק לאכול אותה, ואם היו טועמים אותה היום היית מדברת עם הזוכה של 'מאסטר שף'. במהלך כל הדרך הזאת קיבלתי השראה מהסיפור חיים שלי, מהבית בו גדלתי. זה מה שהביא אותי למקום שבו אני נמצאת, לבן אדם שאני. אני חושבת שאם לא הייתי גדלה בבית הזה לא הייתי מצליחה להגיע לטעמים ולכזו חוויה קולינרית".
איזה תגובות את מקבלת ברחוב?
"אני יכולה להגיד שזכיתי בעם ישראל, באנשים מדהימים, שאוהבים ומחבקים אותי בכל מקום שאני הולכת אליו. היינו בים המלח וכמה ילדים הצטלמו איתי, הילדים שלי התרגשו, הבת שלי הייתה נבוכה וצחקה שאני כמו סלב, שאנשים רוצים להצטלם איתי. אני מתרגשת כל פעם מחדש מכמות האהבה, ההודעות והפרגון שאני מקבלת מאנשים. הרבה אנשים כותבים לי שאני הזוכה, מבחינתם ברור מאליו שאני בגמר, שאני המנצחת".
בימים אלו, בן שימול עומלת על מקום חדש, בו היא תגשים את חלומה. "אנחנו עכשיו בשיא השיפוץ, בנינו שני מטבח, כשבאחד מהם אני מתכוונת להעביר סדנאות במהלכן נבשל ביחד ולאחר מכן נשב לארוחה טובה עם כוס יין. אנשים יקבלו חוויה שהיא קצת שונה, הם ירגישו שהם גם באו לסדנה וגם ישבו לארוחת שף. הם ירוויחו שני דברים בערב אחד".
המקום יהיה בשדרות?
"כן שדרות זאת העיר שלי, הבית שלי, והחלום שלי הוא מקום חמים ואותנטי - ואני בדרך להגשים אותו. אנשים מהצפון ומהמרכז כותבים לי שהם רוצים להגיע אלי ולטעום את האוכל שלי. נגעתי גם בצעירים וגם באנשים איתם גדלתי, האנשים של פעם, המבוגרים וזה מהמם".
ואיפה נראה אותך עוד חמש שנים?
"במקום אותנטי משלי, שנהפך לשם דבר ומוקד עליה לרגל. מקום ששואלים עליו אם היית בו כבר".