זה לא סוד שהמטבח הישראלי, כמו החברה עצמה, הוא קיבוץ גלויות. רבים מאיתנו הם ילדים או נכדים לאנשים שעלו ארצה ממדינות שונות והביאו איתם את המאכלים עליהם הם גדלו. חלק מהמאכלים עברו טרנספורמציה כזו או אחרת, התאימו את עצמם לאקלים הישראלי, וחלקם נותרו נאמנים לטעמים, לריחות ולמראה שעבור רבים מסמל בית.
בזמן שמתמודדת "מאסטר שף" (פרק חדש הערב אחרי החדשות, קשת 12), שני בן שימול, הכינה את תבשיל הפקיילה איתו היא צלחה את משימת העשבים והעלים הירוקים, היא סיפרה כי בילדותה היא גדלה על אוכל "מבוגר" מבית סבתא, מה שגרם לה לפעמים להתבייש בפני חבריה. היום היא גאה במי שהיא ובשורשים שלה, אבל סיפורה הוא סיפורם של ישראלים רבים אשר נמצאים על קו התפר וחלקם מרגישים כי הם גדלו תחת שתי זהויות: הזהות הישראלית והזהות העדתית.
"היה לי בית מדהים, וזה צובט את הלב להגיד שבתור נערה הייתי מתביישת", סיפרה בן שימול רגע לפני המשימה הבאה, "אבל זה רק בגלל החברה, היא זאת שהביאה אותי לתחושה הזאת, היו במהלך הדרך אמירות לא כל כך נעימות. אבל אם שואלים אותי אם הייתי משנה משהו בחיים שלי, לא הייתי משנה, הייתי עוברת ללא ספק את החיים שעברתי".
בן שימול גדלה עם סבה וסבתה, היא החליטה על כך, והייתה שלמה עם ההחלטתה לאורך הדרך. "עברתי לגור בבית של חום, אהבה ושל אוכל", סיפרה, "הייתי ילדה קטנה שחיה אצל סבא וסבתא, שקיבלה כל דבר שהיא רצתה. הם תמיד רצו לרצות אותי, שלא יחסר לי לדבר - והתאמצו שיהיה לי את הכי טוב. אבל לא תמיד הייתה להם את היכולת כי הם היו אנשים מבוגרים, ולא היה כסף מיותר לבזבז".
במהלך השיחה, בן שימול הזכירה לא פעם כמה סביה חשובים לה, והבהירה מה הם מהווים עבורה. לטענתה סבתה היא זו שהפכה אותה לאנינת טעם ופיתחה אצל את האהבה העצומה למטבח שהיום היא משרישה אותה אצל ילדיה. אבל באותם ימים, היא הרגישה שונה מחבריה, התביישה במאכלים ובתבשילים שהוגשו בבית, ודאגה להימנע מארוחות צהריים משותפות. "הייתי מתביישת באוכל הזה, כולם היו רגילים לפסטה ושניצל - אוכל מודרני יותר", סיפרה.
איך הילדים הגיבו לעניין שאת גרה עם סבא וסבתא?
"הם התחילו לשאול שאלות, ואם הייתי מתווכחת עם ילד כלשהו תמיד הנושא שאני לא גרה עם ההורים היה עולה. בתיכון היו רגשות טיפה יותר קשים".
מה הרגשת?
"היו אמירות לא כל כך נעימות, היה יותר מקום ללעג על כך שאני חיה אצל סבא וסבתא שלי. אבל במהלך התיכון מצאתי את עצמי בין חברות שלא בחנו איך הבית שלי נראה, שקיבלו אותי בדיוק כפי שאני. גם לכל אחת מהן היה את הסיפור שלה, אז הרגשנו שאנחנו משלימות אחת השנייה ומעולם לא שפטנו. הן חברות לכל החיים".
מאיפה את חושבת שהתחושות שלך הגיעו?
"לרוב הילדים היו הורים צעירים, וראיתי את ההתנהלות שלהם, את הסנדוויץ' שהם היו מביאים לבית הספר. סבא שלי היה מפנק אותי בכריכים, מכין לי סנדוויץ' עם חביתה ונקניק ללימודים. הייתי אומרת לו שיקנה לי לחמניה עם שוקולד".
איזה אוכל את מכינה לילדים שלך היום?
"היום הילדים שלי חיים על האוכל שהתביישתי בו. אני כל כך נהנית לראות את זה שהחיים שונים היום ממה שהם היו פעם. הילדים שלי מתלהבים מקוסקוס ומחכים לסנדוויץ' של יום שישי. אני מכינה להם הכל מהכל".
דרך האהבה לבישול שני מאחדת את המשפחה שלה ומחדירה להם את הזיכרון של סבתא חנה וסבא אליהו ז"ל עם הטעמים עליהם גדלה. "הזיכרון שלי מהילדות הוא זיכרון נעים. סבתא שלי הייתה מכינה תבשיל מיוחד לכל חג, שאין סיכוי שהיה מוגש במהלך השבוע. אני זוכרת שולחן חג גדול והתעוררות בבוקר לניחוחות של תבשילים, לכל חג היה את הניחוח שלו".
"אלו הרגעים הכי כיפיים וזה מה שאני מחלחלת לילדים שלי", המשיכה, "האוכל משחק אצלי תפקיד מאוד חשוב בבית. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שלא ישבתי עם סבתא על מתכונים מדוייקים לפני שהיא נפטרה. אני משחזרת מהטעם ומהזיכרון".