מיכל מוטיל, מגדירה את עצמה בתור אדם שנופל וקם. היא פסעה בלא מעט תחנות במהלך חייה, הראשונה מהן הייתה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, השנייה הייתה בלונדון כשעבדה אצל המעצבת FEE DORAN, השלישית הייתה כשפתחה סלון כלות ובית ספר לתפירה. כולן היו שונות, אבל בכל אחת מהן היא הרגישה את הצורך להיות הטובה ביותר, מבחינתה אין אופציה אחרת.
במשימת השאריות, מוטיל הצטיינה. הפונדנט שוקולד ואוכמניות שהכינה, גרם לשופטי "מאסטר שף" (מוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12) להתפעל, במיוחד לישראל אהרוני שהכתיר את הקינוח כעוגת השוקולד הטעימה ביותר שאכל בחייו. זה היה אמור להיות אחד הרגעים המשמחים של מוטיל בתחרות, אבל מאחורי הקלעים המציאות הייתה אחרת.
היא כתבה על כך בפוסט חשוף, וכעת היא מתארת את סיפורה. "אני טובה בליפול ולקום", סיפרה מוטיל רגע לפני המשימה הבאה, "מישהי הגיבה לי לפוסט שזה פרק בו ממש רואים מי זאת מיכל, כי אלה החיים שלך – עלייך כתבו את השיר 'נופל וקם' של שב"ק ס'. אני כזאת, הייתי ככה בעסק שהיה לי, בקורונה, בכל דבר, אני תמיד נופלת ויודעת להתאושש, אבל ההתאוששות הזאת עלתה לי בבריאות – היא הייתה קשה, חשבו שיש לי התקף לב".
את חושבת שהתקף החרדה שחווית הגיע מתוך הדחף להיות הטובה ביותר? הפרפקציוניזם תפס פיקוד?
"זה היה לחץ משולב. 'מאסטר שף', זאת תקופה מאוד עמוסה, צריך לעבוד תוך כדי ומאז הקורונה צמצמתי את כוח האדם, את רוב שמלות הכלה אני תופרת בעצמי. היה לי לחץ עם עצמי לעמוד בכל ההתחייבויות שלי לכלות, לתפור את השמלות ברמה שאני אוהבת – כי אני פרפקציוניסטית וחשוב לי להיות בטופ תמיד. היו שני מישורים שהייתי צריכה להיות בהם בטופ של עצמי".
זה היה חשוב לך עוד מילדות?
"כשהייתי בכיתה ג', הגעתי מבית הספר עם התעודות של המחצית הראשונה, ואבא שלי אמר לי למה אצל בנות דודות שלי הכל מצוין, ואצלי הכל טוב מאוד – זה נחרט לי בראש. כשאבא שלי אמר את זה, זה היה כדי שאתאמץ ובהומור, אבל לי זה נתפס שאני לא מספיק טובה. מאז היה לי מאוד חשוב להוכיח שאני הכי טובה".
איפה עוד הרגשת שזה תפס אותך במהלך החיים הבוגרים?
"למדתי משפטים באוניברסיטה העברית ובסוף התואר, עשיתי עבודת סמינריון, ידעתי אותו בעל פה, ועליתי להקריא אותו. תוך כדי צבטתי לעצמי את כל הפנים של היד מהלחץ, יצאתי מההרצאה וכל הידיים שלי היו סימנים כחולים. אבל אחרי כמה שנים עברתי לגור בלונדון, שם עשיתי סמינר התפתחות אישית, ולימדו אותי לעמוד מול קהל, שם הכנסתי לעצמי לראש שאנשים אלה רק מכונות ממצמצות, מאז עברתי שינוי מטורף. בחיים לא הייתי מגיעה ל'מאסטר שף' אם לא זה. תמיד הייתי עושה את התלבושות ואת התפאורה, אבל מעולם לא הייתי זאת שבמרכז. גם בשמלות כלה אני לא עומדת במרכז – לא הייתי כלה עד היום".
איך הגעת לעולם האופנה?
"הגעתי ללונדון כי רציתי ללמוד עיצוב אופנה בבית הספר סנט מרטינס, אבל הייתי כבר אחרי תואר באוניברסיטה העברית, ולא היה נראה לי שפוי להתחיל עוד תואר שם. זה גם נורא יקר, אז ויתרתי על זה ולמדתי בקורסי ערב. באותה תקופה, בת דודה שלי עבדה עם FEE באוצרות, ושמעה שהיא מחפשת מתמחה. היא מעצבת מדהימה, ועבדה עם כולם, אז היא עשתה תלבושות ללהקת 'הקילרס'. לא ידעתי מי הם, אבל ישבתי והכנתי להם ז'קטים".
View this post on Instagram
הם מאוד מפורסמים, איך זה הרגיש לעצב להם תלבושות?
"באותם ימים הייתי לוקחת עניבות ועושה עליהן עיצובים מגניבים עם אבני סברובסקי ומוכרת אותן בשוק של נוטינג היל בסופי שבוע. הראיתי לה את העניבות והיא אמרה לי להביא אותן איתי ללהקה – הם נורא התלהבו. זה היה לחיות את החלום".
ב-2009 מוטיל חזרה ארצה, והחליטה לשוב למסגרת הלימודים. בסוף שנת הלימודים, היא זכתה בתחרות עיצוב תלבושות ללהקת טררם במקום הראשון יחד עם חברתה. "עיצבתי להם תלבושות קרוב לעשר שנים", סיפרה, "עיצבתי גם ליהודים".
ואיך הגעת לעיצוב שמלות כלה?
"כשסיימתי את הלימודים בת דודה שלי התחתנה, והיא ביקשה ממני לעצב לה שמלה. עיצבתי לה שמלה מגניבה מסאטן, עם חגורה מיוחדת, אפילו עשינו לה ז'קט מטורף שאחר כך אורית שחף מהיהודים לבשה אותו בהופעה. התגלגלתי לזה, זאת הייתה תקופה מעניינת, גם השתתפתי בתחרות עשרת הצעירים המבטיחים במסגרת שבוע האופנה אז".
באותם ימים, מוטיל החלה את דרכה בעולם שמלות הכלה. "עשיתי מיני קולקציה, כי לא היה לי כסף לייצר קולקציה שלמה, ואמרתי שאייצר בגדי גוף וחצאיות, אז זה לא היה. אחרי שנה ראש החוג שלי בלימודים, הציע לי לחלוק איתו ועם דורון אשכנזי סטודיו בדרום תל אביב. אני זוכרת שכשנכנסתי לסטודיו, עמדתי ודמיינתי איך יום אחד הסטודיו הזה יהיה כולו שלי – וזה מה שקרה אחרי שש שנים".
"אני ממש התאהבתי בעולם השמלות כלה", המשיכה, "זה עולם מאוד מיוחד, שאפשר בו להמציא דברים. כל כלה היא עולם אחר, את לא תופרת שמלה, את תופרת חברות עם הכלה שנכנסת אלייך. יש כל כך הרבה אינטימיות בלייצר שמלת כלה, ואחד הדברים שאני הכי אוהבת זה הקשר עם האישה שעומדת מולי, לגרום למישהי לאושר, לייצר לה חלום".
לא פעם מוטיל חוותה את הקושי בלמצוא בגדים המתאימים לה, לכן היא דאגה שיהיו שמלות בקולקציה שלה שיתאימו לכולן. "שמתי לב שמגיעות אליי בנות שיותר קשה להן למצוא שמלות, וזיהיתי שזאת נישה ריקה", סיפרה, "התחלתי להמציא דגמים שמחמיאים וקלילים למידות גדולות וחזה גדול. הפכתי את זה למומחיות, לקחתי מורה פרטית שתלמד אותי איך עושים מחוכים למידות גדולות כמו שצריך, פתחתי ספרים".
את חושבת שעולם האופנה נמצא באמת במגמת התקדמות?
"אני רואה שיש שינוי בשנים האחרונות, שיותר ויותר מעצבים מציעים יותר אפשרויות למידות גדולות, אני מאוד שמחה על זה, למרות שלפעמים זה מרגיש לי שמעצבים מסוימים עושים את זה כגימיק כדי להביא את הקהל. עם זאת, יש כאלה שהם אלופים, ואז זה נורא כיף, כי אני יכולה גם להמליץ עליהם. אני מאוד אוהבת שאם הכלות לא מוצאות את אצלי שמלה, אני עוזרת להן, ופעם לא היה לי לאן לשלוח".
פתחת גם בית ספר לתפירה.
"היה לי חלום ממש גדול לפתוח בית ספר לתפירה, אני מאוד מאמינה שכדי להצליח בחיים צריך לעזור לאחרים, זה המוטו שלי. כחלק מהאג'נדה הזאת, כתבתי פוסט והסברתי שהחלום שלי הוא לפתוח בית ספר לתפירה בהתנדבות, ואותו פוסט התגלגל למלא מקומות. יצרו איתי קשר מקרן ריאליטי, ואנשים מכל הארץ תרמו מכונות תפירה. היו מגיעות נשים, שפחות היה להן מזל בחיים, ונפתחה להן דלת להגשים חלום. עד היום נשים מהקורס הזה בקשר איתי".