מירי לבן, המזכירה של רואה החשבון, הייתה נכנסת מדי פעם לחנות של כיומרס מלכאן בירושלים כדי לאסוף את החשבוניות החודשיות. באחת הפעמים הוא אזר אומץ והחליט לבקש ממנה את המספר שלה. שבועיים אחרי, הוא הרים טלפון לזו שתתברר בהמשך כאישה של חייו, זו שבקרוב מאוד תהפוך לאם ילדיו. הם הביאו לעולם שלוש בנות, הקימו בית בעיר אליה הוא ומשפחתו עלו מאיראן ונטעו יחד שורשים יציבים ואוהבים. אלא שאז החלה האינתיפאדה, והמראות אליהם היו עדים מדי יום כבעלי חנות במרכז ירושלים היו קשים מדי, קשים מנשוא.
בגיל 30 מירי מלכאן, הותירה מכתב בן שני עמודים, בו היו מפורטות לפרטי פרטים מספר הוראות ובקשת סליחה אחת, ומאז לא חזרה. בימים שלאחר פטירתה, כיומרס נכנס למטבח שהפך במהרה לתרפיה שלו, לאהבה הכי גדולה שלו אחרי אשתו ובנותיו. אחרי שהקדיש את חייו למשפחתו, החליט לעשות משהו עבורו ונרשם ל"מאסטר שף". שם, הוא גולל קמצוץ מסיפורו הבלתי ייאמן, והתחיל במסע הקולינרי שלו שהכניס אותו במהרה לנבחרת העשור, מסע אשר הסתיים אמש (ראשון) לטענתו בשל חטאו היחיד, חטא היוהרה.
מה קרה במשימה? הלחץ הכריע?
"כל הזמן אני אומר לבנות שלי לא להתנשא, ואני חטאתי בחטא היוהרה. הגעתי ל'מאסטר שף' בקו מסוים, כל הזמן היה לי בראש להפציץ במנה ותמיד החמרתי עם עצמי, גם במקלובה שהייתה מנת הכניסה שלי. בחרתי להכין את פאי גבינות כי מבחינתי זה וואו, אבל זאת הייתה טעות בשיקול דעת ושילמתי על כך. לימדתי לא לחטוא בחטא היוהרה, ובסוף הייתי יהיר מאוד – אמרתי שאני לוקח את התחרות הזאת בהליכה".
איך הרגשת את זה בא לידי ביטוי במשימה?
"מלכתחילה הגעתי לתוכנית יהיר, לא הייתי בכלל במתח. לכל משימה שניגשתי אליה הגעתי עם ביטחון מפה ועד תל אביב. כשראיתי שהבצק של הפאי והבורקס לא מתבשל, הייתי המום, כאילו מישהו נתן לי אגרוף. הייתי יהיר וגם עייף, הכל השתלב ביחד וזה עשה לי בלאק אאוט. עם זאת, הוצאתי מנות יפות ואני חושב שיכולתי להמשיך איתן. היה לי עוד המון מה להראות בתחרות, לא הספקתי לבשל בכלל. אני לא פוסל אף אחד שם, כולם אלופים, אבל אני חושב שהייתי יותר טוב מהם, הייתי בטוח שאני לוקח את 'מאסטר שף', מבחינתי התוכנית פספסה, הסגנון שלי שונה מהשאר".
הצהרת שאתה אוהב לאכול גבינות, אבל פחות לבשל אותן. אתה לא מרגיש שמדובר בנבואה שמגשימה את עצמה?
"צריך להבין שאין הרבה מה לעשות עם גבינה במטבח הפרסי. גבינה מבחינתי זה מוצר מוגמר, אוכל להגשה. היה לי בראש להכין מנה שבעבר אבא שלי היה עושה, מה שנקרא ציזיקי בימנו לצד קוקו סבזי משודרג, עם הטאץ' שלי. אבל בתחילת המשימה הכנסתי בצק להתפחה לכל מקרה, ושכחתי להוסיף לו מים מהלחץ והוא יצא יבש".
מה היית מגיש בדיעבד?
"הייתי לוקח את הצזיקי שהיה בתוכו מרכיבים כמו נענע, שמיר, עירית, פטרוזיליה, כוסברה ומלפפון, ושופך אותו על חציל שרוף על הגז עם קצת סומק ולימון פרסי, וזה לא בישול. הטלוויזיה עמוסה במנות כאלה, הזניחו את הבישולים של אמא, כאילו מתביישים בהם. אמרתי שאני לוקח את הבישולים של פעם והופך אותם לעכשוויים".
מאיזה שופט הכי חששת?
"רותי ברודו היא אבסולוטית, נשמה, אישה אישה אבל אין לה עצם בלשון, היא ישר מורידה את הגלדיאטור. אבל לא באתי בחשש, לא הייתי במלחמה, באתי באהבה וזאת הייתה חוויה שנהניתי ממנה".
היית עובר את הדרך הזאת שוב?
"בטח והפעם הייתי בגמר, אם לא לוקח את התחרות".
"צריך לדעת שהכל זמני, תמיד יש את היום למחרת"
במהלך משימה הגבינה אשר חרצה את גורלו בתחרות ומנעה ממנו להגיע לקו הסיום, מלכאן העיד כי הוא מאמין שתמיד אפשר לעשות ולשנות את המצב הקיים. האמונה הזו היא הדבר שהחזיק אותו בימים בהם האדמה רעדה מתחת לרגליו. "אני תמיד אומר לבנות שלי שהחיים הם רכבת הרים, והגדולה של אדם היא לדעת לעבור משברים. צריך לדעת שהכל זמני; טוב לא נשאר טוב ורע לא נשאר רע, תמיד יש את היום למחרת בו הכל מתחיל מחדש. כל עוד זה תלוי בי, אני לא מרים ידיים, אבל אני לא סופרמן – אני בן אדם מאמין".
בגיל 38 מלכאן היה על המסלול המהיר לעושר, הוא כבר החזיק בידיו מספר נכסים והיה בטוח שבגיל 50 הוא ישב על יאכטה מפוארת בלב ים. אלא שאז הגיע היום בו המרוץ נעצר. "הייתי בטוח שתהיה לי יאכטה או מטוס פרטי, היו לי את הכישורים להגיע לזה. אבל מאז המוות של אשתי הקפאתי מצב", סיפר מלכאן, "באותם זמנים היה לי חשוב מאוד לא להחליט את ההחלטה, מחליט שלא להחליט. הטעות הראשונה של אדם שטובע היא להשתולל, מה שמחמיר את המצב שלו. הוא טובע כי הוא רוצה להציל את הנשמה שלו. לפעמים גם טוב פשוט לצוף, אתה אמנם נשאר במקום, אבל לא טובע. זאת הסיטואציה שאימצתי לעצמי מאז אותו יום, עכשיו אני עובר שינוי".
ב-2001 פרצה האינתיפאדה השנייה, מלכאן ורעייתו מירי הפעילו יחדיו חנות ברחוב יפו שבמרכז העיר ירושלים. באותם ימים פיגועי התאבדות הפכו לחלק מהשגרה, במיוחד עבור כיומרס ומירי שהמשיכו להפעיל את החנות מדי יום למרות המצב הביטחוני. "בכל שבוע היו בין 10-15 הרוגים במרכז העיר", שחזר מלכאן.
לא פחדת לצאת מהבית באותה תקופה?
"כשאתה משלים עם המוות ולוקח בחשבון את האפשרות שאתה עלול למות – אתה לא מפחד. לי ולמלאך המוות יש הסכם – אני לא מזלזל בו והוא לא מפחיד אותי. כל אחד שומר על הטריטוריה שלו, אנחנו מסתדרים ביחד. אי אפשר לתאר את המראות שהיו ברחוב יפו, ואת השקט שהגיע אחרי כל פיגוע, כאילו מישהו הוריד את הווליום בעולם".
בתשיעי לאוגוסט 2001, נכנס מחבל בצהרי היום למסעדת סבארו הממוקמת בקרבת החנות של כיומרס ומירי, ופוצץ את עצמו. בפיגוע ההרסני נרצחו 15 ישראלים וכ-140 נפצעו. שניות ספורות אחרי הפיצוץ, מלכאן החל לרוץ לעבר המסעדה. "לא הבנתי למה אני נכנס, עשיתי את זה אוטומטית", שחזר, "יצא מאנשים עשן, חלקם עוד בערו, ראיתי את הנשימות האחרונות שלהם. הייתה אישה אחת שעמדה כולה מפויחת, תפסתי אותה והוצאתי אותה החוצה, אחרי זה לא יכולתי להיכנס שוב, זה היה יותר מידי בשבילי. עד היום כשאני עובר ליד קצביה אני מריח את אותו ריח שהיה ברחוב, ריח של בית מטבחיים".
שקלת לעזוב את האזור?
"לא, אני לא בורח, אני מתמודד גם אם אני משלם על זה מחיר נפשי. הרי לאן אברח? הזיכרונות לא יעזבו אותי, השינוי של המקום לא ישכיח לי את מה שראיתי ואת הריחות שהרחתי".
כמעט שלוש שנים אחרי אותו פיגוע שנחשב לאחד הפיגועים ההרסניים ביותר שישראל ידעה במהלך האינתיפאדה השנייה, מירי מלכאן שמה קץ לחייה ונותרה לנצח אותה אישה צעירה ואם למופת. "כשהתחילו הפיגועים היא החלה להרגיש קוצר נשימה וחנק, היא אמרה שיש לה חרדות ונתנו לה כדורים. הם לא עזרו לה והיא לא חשפה את הפוסט טראומה שלה, היא התמודדה איתה לבד ולא נתנה לאף אחד להרגיש דבר", שיתף בכאב, "אחרי שנפטרה, בני המשפחה שאלו אותי איך לא ראיתי, איך לא הרגשתי. הם היו איתה באותו ערב במסעדה, שמונה שעות לפני, והם לא הרגישו. צלצלתי אליה באותו יום לפחות שש פעמים, והיא לא ענתה לי. אחרי שעתיים גבר ענה ואמר לי לבוא למשטרה".
לרגע אחד מלכאן לא העלה בדעתו שרעייתו מירי נטלה את חייה. הוא הגיע לתחנה כשהיה בטוח שמדובר בתאונה, אבל אז הוא התבשר בנורא מכל. "הגעתי לתחנה ואחרי רבע שעה השוטר אמר לי שאשתי מתה. הייתי ספורטאי בן 38 והרגשתי שאני מקבל התקף לב, שהלב עומד להתפוצץ. היא הייתה אמא ואישה למופת, אני לא חושב שהבנות זוכרות משהו, אולי יש לבכורה פלאשבקים. הן הפסידו אמא, אבל זה הסיפור הישראלי – לא המצאתי את הגלגל".
יש בך כעס?
"על מי אני אכעס? על בן אדם חולה? אשתי נפטרה מבושה, היא התביישה בטראומה שלה, במה שהיא עברה. אבל אני חושב שהתוצאה הסופית הייתה טעות, כי אם מבקשים עזרה אז עוברים את זה. מי יודע מה היה קורה אם אשתי הייתה מדברת וחושפת את הבעיה שלה".
היא השאירה מכתב?
"מכתב בן שני עמודים, בו היא כתבה לי שהיא מצטערת, שהיא לא יכולה להמשיך לחיות עם דפיקות הלב האלה. היו בו כל מיני הוראות כאילו היא יוצאת לטיול בסופ"ש ותכף חוזרת".
איך הבנות התמודדו?
"הלכתי לפסיכולוג ואמרתי לו שאני לא יודע איך להתנהג, שאני לא רוצה שהן יפגעו מעבר למה שהן כבר עברו. הוא אמר לי שאני המראה שלהן, ואם אהיה בדאון אז גם הן יהיו, ולהיפך. זה הפך לאבן דרך בהתנהלות שלי".
סיפרת על מכתב שהבנות כתבו לך.
"באותה שנה שודרה סדרה עם סיפור דומה לשלהן; האמא נפטרה והאבא שם את הילדים בבית יתומים. הן כתבו לי שהן לא רוצות להטריח אותי, ושהן לא יפריעו לי בחיים. זאת מחשבה של ילדות שחוששות שגם האבא יעזוב, הן פחדו שאנטוש אותן. אני לא יודע מאיפה זה נכנס להן לראש, כי מהרגע הראשון אני והמשפחה שלי נכנסו לפעולה, האחים שלי חילקו תפקידים ביניהן וגיסתי אופירה מלכאן הייתה מגיעה בכל חג פורים, מלבישה ומאפרת אותן ורק אז חוזרת לילדים שלה, אני מאוד מכבד אותה, הבנות שלי רואות בה חברה/ אמא. הן סיפרו לה את כל הסודות של גיל ההתבגרות. אני לא אשכח את זה לעולם, אני לא שוכח את האנשים שעזרו לי".
מספר שנים אחרי לכתה של מירי, מלכאן התבשר כי הוא צריך לעבור ניתוח שאחריו הוא ייאלץ להישאר באשפוז לצורך השגחה. עבור אב אלמן, שנותר לבדו עם שלוש בנות קטנות שמביטות בו כמקור ביטחון היחיד בחייהן זה היה תרחיש שהוא לא היה מוכן לקחת בחשבון. "לא יכולתי להרשות לעצמי את זה, היו לי ילדים בבית שעברו טראומה, אי אפשר שאבא לא יהיה כי הוא בבית חולים", סיפר, "הלכתי לבית חולים אחר בלילה ואני לא יודע איך הם הסכימו, אבל עשו לי את הניתוח בהרדמה מקומית – ראיתי את המוות. נחתי אחריו כמה רגעים ויצאתי משם כולי רועד, אבל הייתי בבית באותו לילה".
"אם היו מציעים לי להגיע ל'מאסטר שף' לפני עשר שנים לא הייתי מגיע"
הגעתו של מלכאן ל"מאסטר שף" מהווה אבן דרך משמעותית בתהליך שהוא עובר כעת. מאותו יום בו האדמה רעדה, כיומרס הקדיש את עצמו למשפחה. נכנס למטבח ומצא בו תרפיה ובעיקר את אחת האהבות הגדולות שלו. ועדיין, השיתוף של עברו לא בא לו בקלות. הוא עבר דרך עד שהצליח לחשוף את הסיפור שהרעיד את חייו, את חיי משפחתו. "אם היו מציעים לי לבוא לתוכנית לפני עשר שנים לא הייתי מגיע, הייתי עסוק בילדים ובבית. עכשיו אני עובר שינוי".
איזה שינוי?
"לקחתי אחריות על הבנות מהיום הראשון, ידעתי שאני לא עושה שום צעד בקטע האישי עד שהן מגיעות לחוף מבטחים. הקפדתי בקנאות לא להכניס הביתה אף אישה מתוך הגנה על האינטרסים של הבנות שלי. היום אני יותר פנוי לעצמי, ההגעה שלי לתוכנית היא חלק מהשינוי שאני עובר".
אתה מרגיש שאתה כבר לא צף?
"ברוך השם אני לא צף בכלל. החזקתי את עצמי בעזרת המשפחה וקיבלתי עזרה כשהייתי צריך. אני מכיר אנשים שעברו סיפור כמו שלי והכניסו את הילדים למסגרות של פנימיות, אבל אני לא מאשים אותם, כל אחד מקבל את זה אחרת ומנתב את החיים שלו לכיוון אחר. אין לי ספק שאם היו מחזירים אותי 17 שנה אחורה הייתי לוקח את אותן החלטות. שילמתי מחיר אישי על כך, אבל אני לא מתחרט. אני מקווה שהבנות מעריכות".
איך הרגשת לשתף את הסיפור שלך מול לא מעט אנשים?
"זה חלק מהשינוי שלי. לפני עשור לא הייתי מוכן להיכנס לזה ולשתף, בשבילי זה היה פצע שלא נוגעים בו. אני אשקר אם אגיד שהחשיפה לא ערערה אותי קצת, היא החזירה אותי אחורה והעירה בי זיכרונות מהעבר שלא רציתי להתעסק איתם, מזה נמנעתי במהלך כל השנים. אבל זה היה שלב שהייתי צריך לעבור אותו – והתוכנית הייתה זרז".
סיפורו של מלכאן אותו שיתף באודישן המדובר בתוכנית, הגיע לאוזנייה של אחות שכולה שחיפשה תשובות מאז אותו פיגוע ארור. "קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהי שכתבה לי שאחותה, גיסה ושני ילדיו נרצחו בפיגוע בסבארו. היא ביקשה לדעת מה היו הרגעים האחרונים של אחותה, אם היא סבלה. אמרתי לה שלסבול היא לא סבלה כי לא היה לה צ'אנס, לאף אחד לא היה. שלחתי לה את המספר שלי ואמרתי לה שאם אי פעם היא תרצה לעשות שם סיבוב, אני נמצא עשרה צעדים מהמקום".
סיפרת שבאותם ימים התחלת לבשל, אתה זוכר את הרגע הראשון שנכנסת למטבח?
"בהתחלה הבאתי מישהי שהכינה אורז עם סוכר, אז אמרתי שאני אקח את זה על עצמי. הייתי מגיע אחרי יום עבודה, מקלף בצל ומריץ את המחשבות, את היום שעברתי. זאת הייתה תרפיה בשבילי. מיד אחרי המקרה, הבנתי שאני חייב לעשות לעצמי סדר יום ולהבין מה קורה, התחלתי לנהל את החיים. הייתי קם בבוקר ועושה לבנות צמות שעד היום הן אומרות לי שכואבות להן. לאחר מכן הייתי לוקח אותן לבית הספר וממשיך לחדר כושר שהחליף לי את הפסיכולוג. בצהריים היו מקבלים אותן עם האוכל שהכנתי להן. הייתי מגונן עליהן ופחדתי לתת להן ללכת לישון אצל חברות, זה חלק ממשבר. להגיד שעברנו מסלול חיים נורמאלי בלי צלקות? לא, אבל המינימום שאפשר".
יש איזשהי מנה ספציפית שאתה מכין ונזכר באשתך?
"אני מסתכל קדימה ולא נכנס לעבר ועושה השוואות איך היא הייתה. היא כן הייתה בשלנית טובה, היה לה את זה. אם היא הייתה בחיים הייתי שולח אותה ל'מאסטר שף' ויכול להיות שהיא הייתה מגיעה לגמר, היה לה את זה, אבל זה לא מעסיק אותי".
"היה לי קשה לעלות לקבר, להעמיד את הבנות ליד האנדרטה לזכר אמא שלהן"
מידי שנה המשפחה מקדשת את זכרה של מירי, מכינה סעודה ועולה לקבר, אבל זה ממש לא היה ככה בשנים הראשונות אחרי פטירתה. "בארבע שנים הראשונות לא יכולתי לעלות לקבר, היה לי קשה מאוד לקחת את הבנות ולהעמיד אותן ליד אנדרטה לזכר אמא שלהן. שלוש בנות עומדות עם גבר ושם של אישה", שיתף, "אחרי ארבע שנים העליתי אותן לקבר".
לא פעם כיומרס ציין במהלך השיחה כי המטרה העיקרית שניצבה לנגד עיניו מאותו יום ארור היא להביא את בנותיו לחוף מבטחים. לאחרונה הוא חיתן את בתו באירוע מרגש, בו אורחת אחת הייתה חסרה. "זה היה מרגש לעמוד מתחת לחופה, מהיום שהיא נפטרה כיוונתי להביא אותן לחוף מבטחים. שתהיה להן זוגיות ושיהיו בריאות. מבחינתי שיבואו פעם בחודש להגיד שלום – העיקר שהן יהיו במקום טוב".
חזרה למקורות
כיומרס עלה עם משפחתו מאיראן כשהיה בן שש והתמקם יחד עם משפחתו בירושלים. השנה הייתה 1972 ומלחמת יום הכיפורים עמדה לפרוץ. כיומרס התאקלם במהירות בארץ, אבל הוריו שהותירו אחריהם חיים שלמים התמודדו עם לא מעט קשיים. "אבא שלי היה סוחר נחשב באיראן, אדם שמתייעצים איתו ופתאום הוא הפך לכלום", סיפר, "כשגדלנו והתחלנו לעבוד הוא נהפך לראש של האחים והיה מנהל אותנו עד שכל אחד התחתן והלך לדרכו. גם לאמא היה קשה, היא השאירה באיראן את כל המשפחה שלה".
למרות שעזב את איראן בגיל צעיר, כיומרס זוכר היטב את הילדות בשכונה ואת הרקמה העדינה שהייתה שזורה בין התושבים. "גרנו בשכונה של גויים ושיחקתי עם הילדים שבע אבנים. לפני שהייתי זורק את הכדור הייתי קורא שמע ישראל, אז הגויים היו שואלים אותי מה אני עושה ושיקרתי, אבא שלי היה אומר לי לא להבליט את היהדות. ידעו שאנחנו יהודים, היו כאלו שקראו לנו טמאים. עם זאת חשוב לי להדגיש שבנסיעות שלי לסין אני פוגש שם אזרחים איראנים, ואנחנו יושבים ואוכלים ביחד בארוחות שאני מכין. המשטר שמה בעייתי – האזרחים בסדר".
בעוד שאנשים אחרים מתארים את המעבר לישראל כעלייה לארץ, אביו של כיומרס הדגיש כי הם עולים לירושלים, לעיר הקודש. אחד מהזיכרונות שלו כילד היה הרגע בו הם שמעו לראשונה אזעקה, ואביו היה בטוח שמדובר בסימן למנוחה מהתפילה. "עלינו בדיוק חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים ואבא שלי מהנאיביות שלו חשב שהצפירה הייתה סימן להפסיק להתפלל וללכת לנוח, אחרי זה התחלנו להבין. היו שלושה חיילים שהלכו מהשכונה שלנו למלחמה ולא חזרו".
איזה מאכל מזכיר לך את הילדות? מה אתה אוהב להכין?
"גונדי, חורשט סבזי, חורטש ביי. אני מקבל עליהם חותמת כשר למהדרין מאמא שלי, שזה סימן לכך שמדובר בשופרא דשופרא של ההכשר. בחגים היא אומרת לי להכין את כל המאכלים המסורתיים, ומדובר בסירים די גדולים, אבל אני עושה את זה בשמחה – זאת מחמאה בשבילי".
אתה מבשל רק אוכל פרסי?
"אני יכול להכין מוקפצים ואגרולים שאהרוני יצדיע, לא הגעתי לזה. אין אוכל שאני לא יכול להכין, ברגע שיש את היסוד זאת לא בעיה, בסופו של דבר אוכל זה לא רק טעם אלא אוסף של זיכרונות וחוויות. הרי אכלתם את האוכל של אמא שלכם ואתם מתגעגעים אליו, ואם תתנו אותו למישהו אחר אז הוא יגיד שזה לא טעים לו, הוא ירצה את האוכל של אמא שלו. כולם יכולים לבשל, אין אחד שלא יכול – אלה שאומרים שהם יכולים להכין רק חביתה הם השפים הגדולים ביותר".
מה הבנות אוהבות לאכול?
"הן מכורות לכל מאכל שאני מכין, אני מבשל בהוראה שלהן – הן מבקשות ואני עושה. אני לא אכין אוכל ואזרוק לפח, לכל מנה יש כתובת, תמיד יש לי למי לתת. אני לא מבשל רק למי שאוכל באותו יום, הסירים שלי לא מדודים ואם באים ומפתיעים אותי עשרה אנשים יש לי מספיק אוכל בשביל להאכיל אותם".
כיומרס הגיע ל"מאסטר שף" בזכות, אדם שעמד שעות מול הגז בניסיון לפצח את המתכון המושלם עבור בנותיו הקטנות. כיום, הן כבר גדלו, התפתחו והפכו ללביאות כפי שהוא מתאר בגאווה. הן הגיעו לחוף מבטחים אליו הוא כה ייחל וכעת הוא מוכן להתרכז בכיומרס, כיומרס מלכאן.
מה האהבה הכי גדולה שלך בחיים?
"הבישול, זה כמו צייר שמוציא את האמנות שלו לתערוכה, והוא אוהב את מה עושה, אני רואה את זה דרך אותם משקפיים".
אתה חושב על זוגיות רצינית?
"יש פלוסים ומינוסים בכל דבר. מצד אחד יש לי את מרחב המחייה והעצמאות שלי, עם זאת מצד שני אני כן רוצה מישהי לדאוג לה ושהיא תדאג לי. אבל אני לא מרגיש מקופח בקטע הזה, כל יום נשים שולחות לי הודעות ואני אפילו לא עונה. אני מודה לכולן על ההצעות, אבל אני אולד פאשן, אני עושה את הצעד".
הבנות היו רוצות שתהיה בזוגיות?
"הן כל הזמן אומרות לי את זה מתוך דאגה שלא אשאר לבד".
ואיפה נראה אותך עוד חמש שנים?
"מתנדב איפה שירצו אותי, מבשל לאנשים ועמותות. מלמד לבשל".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.
נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- ער"ן - בטלפון 1201*
- סה"ר - https://sahar.org.il