הצעד הראשון בכל מסע קולינרי, תאמר כל אם יהודייה ופלסטינית, ראוי שיתחיל בשוק. פעם, כשעוד אפשר היה להיכנס לשטחים, השווקים התוססים והאקזוטיים בערים הפלסטיניות הוצפו בישראלים רעבים מדי שבת. השבוע לקחנו אוטוריטה בתחום כדי ללמוד מה השתנה בצבע הדשא של השכן.
באזור התעשייה בשכם, בין מפעלי אבן, מתחבא מפעל משפחתי, קטן להפליא - בסך הכול שבעה עובדים, שהצליח להחדיר למטבח הישראלי גורמה, נוסח פלסטין. אפילו בתל אביב, מתברר, יש מי שמגיע עד לכאן - בשביל הטחינה.
מחר: משדר חי ומיוחד מחגיגות ה-60 לגלי צה"ל
ברחובות המראות המוכרים של דוכני אוכל מסורתיים: פלאפל, שווארמה, עופות, ולצדם הלהיט החדש: פרייד צ'יקן. לחובבי הנוסטלגיה עומדים במרכז העיר מוכרי השתייה המסורתיים, מעין מורשת עות'מאנית. לצדם, מיצים שנעלמו מהנוף שלנו, כמו קנה סוכר למשל.
אפילו בדמשק רוצים כנאפה משכם
התחנה הבאה: אוכל פלסטיני אותנטי. את השף רסאן פגשנו במסעדת "זית וזעתר". מנת הדגל הייחודית כאן: מסח'ן. משפחות מזרחיות, ישראליות, מתות על מסח'ן. המטבחים הישראלי והפלסטיני יונקים אמנם מאותו מקור, לטענתו, אבל המסח'ן שמורכב מעוף, בצל ואגוזים על פיתה ספוגה בשמן זית, היא מנה כמעט פוליטית. מנה פלסטינית לאומית שמקורה בפלאחים. בישראל קשה למצוא אותה, אם בכלל.
ואחרי שאכלנו, הקינוח. הרגליים נושאות אותנו בטבעיות ל"ממתקי אייפל", אחד האייקונים המפורסמים ביותר של כנאפה. הבעלים, אם תהיתם, מבירת המתוקים, שכם. אפילו בדמשק קוראים לה "נבלוסייה" - הזו משכם.
אז לצד האוכל המסורתי, הסצנה החדשה של מזון מערבי והניסיון לפתח אווירה קולינרית קוסמופוליטית, עשויים לספר משהו על הניסיונות של חברה בהקמה, להידמות לעולם שמסביב.