יש... עקצוץ. סלחו לי על ההידרדרות לשימוש בשלוש נקודות, אבל כבר מספר שעות – ומספר גדול יותר של כפות – אני שובר את הראש על ההגדרה הנכונה לדבר הזה שמתרחש בתקרת החך כשהיא פוגשת טחינה. ובכן, הוחלט: מתרחש עקצוץ.
אולי לא אכלתי די, אבל אני מכיר אפקט דומה רק בדבש. כמו שהוא, בכפית: מגע קל, והחך מגיב כמו כלב שמצאת אצלו את נקודת הגירוד המדויקת שגורמת לו לדווש על ריק. עונג אבסולוטי, משכר, ממכר, טוב מכדי להיות אמיתי. אלא שלהשיג את אפקט הג'י ספוט של הכלב עם משהו מתוק – מה אני אגיד לכם, זה לא חוכמה. הטחינה, לעומת זאת? היא מצליחה לעקצץ בלי הטריק הזול הזה של להיות דבר מתיקה.
אוהבים לדבר על אוכל? בואו לפייסבוק שלנו
בעצם זה לא לגמרי נכון. לפחות לא ב"סבא חביב" שבקיבוץ פרוד, שם מייצרים לצד שמן זית גם טחינה כל כך מתוקה שניתן לגלגל אותה על ראש מקל ולשווק כסוכרייה. הגעתי לשם לפני שנים אחדות במסגרת תחקיר עיתונאי רציני - חיפשתי עם קולגה את הטחינה הכי טובה בין הים לירדן. זכרה של טחינה המתקתקה עדיין שמור עמי, ויחד איתו גם הזיכרון המר של הכישלון: לא הצלחנו למצוא אותה. למען האמת, היינו כל כך רחוקים מלאתר את הטחינה הכי טובה בישראל שנאלצנו להצהיר כבר בתחילת הכתבה ש"זאת לא אחת מהכתבות האלה שבהן מחפשים את הטחינה הכי טובה בישראל" (ילדים, עזבו עצי באובב: היזהרו מעיתונאים).
לא מצאנו אותה מפני שפשוט לא הצלחנו לבחור בין טוב לטוב לאללה. במפעל של "בראכה" טעמנו את הגרסה הכי תעשייתית/ המונית של ייצור טחינה גולמית וראינו כי טוב; ב"ממלכת החלבה" בשוק מחנה יהודה דגמנו גם את מוצר היסוד וגם את המתוקות המוגמרות, והשמענו קולות ששני גברים שאוהבים נשים לא אמורים להשמיע זה בנוכחות האחר; וב"מלוא הטנא", הצימר/חווה אורגנית בכרמי יוסף, שתינו טחינה היישר מאבן הריחיים וחווינו רגרסיה לתחושות מהימים שעוד ינקנו חלב אם.
אני מספר לכם על כל זה עכשיו, ארבע שנים אחרי הכישלון החרוץ והמענג ההוא, מפני שבמהלכו התגבש אצלי טיעון שאני משמיע מאז בכל פעם שיוצא לי להיות עד לוויכוח על חומוס – החל ב"יהודי או ערבי" וכלה ב"נטורל או מסבחה". זה טיעון מעט מורכב, אז אני מתנצל מראש על הממבו-ג'מבו הקולינרי ומקווה שתרדו לסוף דעתי: פחחחחחחח. זה מה שיש לי להגיד לחומוסולוגים.
חומוס זה חומוס, טחינה זה מסתורין
כ-13 מיליארד קוב טחינה הכנתי עד היום, ומעולם לא פיצחתי את יחס המים-טחינה-לימון-מלח-שום-פטרוזיליה המושלם; בכל פעם שאני מכין ג'ארה, נדמה לי שהיא הכי טובה שיצאה לי עד היום. לעזאזל, אני אפילו לא סגור על הפטרוזיליה. לפעמים נדמה לי שהיא מסמר האירוע; לפעמים אין בבית, ופתאום אני לא מבין לשם מה אני טורח בכלל לקצוץ אותה דקיקות-דקיקות אם זה יוצא פגז גם בלעדיה; לפעמים אחותי מכינה טחינה עם כוסברה ואני מכנה אותה סוטה. לא, חייב להיות איזשהו גבול.
יש על מה לדבר, זה מה שאני מנסה להגיד פה. יש על מה להתווכח. אפילו המרקם הוא כר נרחב לדיונים תיאולוגיים: אני למשל משתייך לזרם הכמעט-נוזלי, ה"אם זה מטפטף אבל לא נשפך אז סבבה". אלא שמעת לעת יוצא לי להיתקל בטחינה כמעט ממרחית במרקמה – או לצורך העניין פשוט בטחינה גולמית, שהפכה בצדק לתוספת מסעדנית לגיטימית לצד סלט או קבב או לחם מחמצת – ופתאום אני שוקל מחדש את האמונות הבסיסיות של חיי.
יש אנשים שעושים אמבטיות חלב; לו זה היה מקובל מבחינה חברתית, הגיוני מבחינה כלכלית או סתם אפשרי מבחינת אינסטלציה, בי נשבעתי שהייתי משתכשך בטחינה. עד שזה יתאפשר, הרשו לי להפנות מכאן קריאה לכל קשקשני החומוס: חברים, זה חומוס. מבשלים את הפולים וזה נהיה. טחינה זה מסתורין. אמנות. דת. מדע. אז נכון, לכם יש אסכולות וז'אנרים וכמובן חומוסיות (שזה בכלל שערורייה – מי מרים את הכפפה ופותח טחינייה?); אבל לנו יש עקצוץ, ועם זה ננצח.
הטחינה של תומר
מרכיבים:
1 כוס טחינה
1 כוס מים קרים
צרור פטרוזיליה קטן, קצוץ מאוד-מאוד (לא חובה. אבל אם משתמשים, אז הקטע של המאוד-מאוד הוא כן חובה)
מיץ מחצי לימון
מעט מלח
שום כתוש – ככל שהדעת סובלת (אני משתמש בשלוש שיני שום על כל חצי קופסת טחינה גולמית)
אופן ההכנה:
1. מערבבים את הטחינה והמים, רצוי במערבל. מוסיפים טחינה אם המרקם נוזלי מדי ומים אם הוא מימי מדי – אנחנו מחפשים משהו שיזלוג מהכף אבל לא יישפך.
2. כשהגענו למרקם הרצוי מוסיפים את הלימון, המלח, הפטרוזיליה והשום.
* לאפקט עקצוץ מרבי אוכלים בטמפרטורת החדר, אבל העסק מחזיק יפה במקרר כשלושה ימים.
