חלום שמתגשם
חלומי הגדול ביותר בתור ילד היה להיות עובד בית חרושת. אבא שלי, חרד למשמע השאיפה הצנועה, ניסה לשנות את רוע הגזרה. "אולי מנהל בית חרושת?", שאל בתקווה, רק כדי לשמוע סירוב נחרץ; לא ראיתי דרך טובה יותר להעביר את חיי מאשר בסמוך לסרט נע. הייתי נחוש.
מאז עברו הרבה מים וגם מספר אוסטרלים בירקון, ומצאתי את עצמי רחוק שנות אור משאיפותיי המקצועיות הראשוניות (אבי, למי שתהה, מאוכזב גם מבחירותיי הנוכחיות). אך לא משנה כמה מסכי מחשב משבשי ראייה, נורות פלורסנט מסרטנות ודינמיקה משרדית עייפה עברתי בחיי, עמוק בפנים עדיין בער בי הפיתוי לבהות במכונות יוצקות דברים אל תוך אריזות, מקווה בסתר שמתישהו תגיע ההזדמנות; והנה, בוקר אחד, היא אכן הגיעה.
>> בואו להגיד לנו היי בפייסבוק
"אנחנו רוצים שתיסע למפעל של בן אנד ג'ריס בבאר טוביה", אמרה לי עורכת ערוץ האוכל האסרטיבית, והמשיכה לפרט ולהסביר, בעוד אני כבר מפליג בראשי רחוק רחוק אל עבר זרועות מכניות וכפתורים, מצליח לשמוע רק מילים בודדות כמו "קיץ", "גלידה" ו"מגניב". חזרתי למקומי נרגש, וסימנתי את האירוע ביומן.
כמה ימים לאחר מכן כבר עלינו אני, עם עט ביד (אוקיי, אפליקציית נוטס באייפון) ורון בלב, והצלם שהצמידו לי, עם מצלמה ביד ושאיפה לחזור עם קופסת Cookie Dough, על מכונית, ושמנו פעמינו אל באר טוביה. בעוד הווייז מנווט אותנו, שוחחנו על מה שאנחנו עומדים לראות: מתקני ענק שמזרימים כמויות גלידה, מכלים שמפוררים לתוכם עוגיות ומכשיר מיוחד שיוצק הכל לגביע ומגיש לנו לטעום להנאתנו. 40 דקות לאחר מכן כבר עמדנו מול הכניסה, מתקשרים לאיש הקשר שיפתח לנו את השער. הלוגו המוכר של בן אנד ג'ריס שהוטמע על המתכת אישר לנו את מה שהרגשנו: הגענו לדיסנילנד.
עוד באוכל טוב:
- בחנו את עצמכם: האם אתם מזהים את הקורנפלקס?
- הייתם עושים טובה עכשיו לעוגת גלידה עם קרם לוטוס?
- והנה חטיפי מרשמלו מגניבים טילים
חלום שמשתהה
השער נפתח, החנינו את המכונית ונכנסו אל הבניין. "תגיעו קודם למשרדים", אמר לי איש הקשר, וכך עשינו. הגענו לקומה הרצויה, ושם, קצת אחרי פסל הפרה שבפינה, פגשנו את אבי זינגר, מנכ"ל בן אנד ג'ריס - שהזמין אותנו להיכנס אתו לחדר סמוך. האם שם נראה את המכונות הראשונות? ובכן, לא, אלא אם כן שולחן משרדי נחשב מבחינתכם למכונה. בסדר, חשבתי לעצמי, נדסקס קצת ואז נגיע לשלב הכיפי באמת. הרי חיכיתי 28 שנים, מה זו כבר חצי שעה נוספת?
וכך ישבנו מול אבי, לומדים עובדות מעניינות על גלידה בכלל ועל בן אנד ג'ריס בפרט. האם ידעתם, למשל, שמלבד המפעל של בן אנד ג'ריס בהולנד, ישראל היא המקום היחידי בעולם שיש בו מפעל מחוץ לזה המקורי בוורמנוט? שהסיבה שהגלידה של בן אנד ג'ריס קשה כל כך כשמוציאים אותה מהמקפיא היא שלעומת 100 אחוז האוויר בגלידות אחרות, היחס אצלם הוא רק 20 אחוז (מה שנחשב איכותי יותר)? והאם ידעתם שבן אדם יכול להעמיד פני קר רוח טוב יחסית בעת שיחת חולין על אף שמבפנים הוא רק רוצה לקום ולצעוק: "תראו לי כבר גלידה עוברת בצינורות"?
האמת היא שכמה פרטים מעניינים ביותר למדתי בשיחה – ועיקרם הוא עניין "הסחר ההוגן" שבן אנד ג'ריס מתהדרת בו ועלה לאחרונה לכותרות, ותכלס די בצדק; כדי להיות רשומה כחברת "סחר הוגן", היא נדרשת לעמוד בקריטריונים מחמירים בנוגע להוגנות כלפי שרשרת הייצור כולה, הן מבחינת שכר לעובדים והן מבחינת תנאים סוציאליים. אין ספק שמדובר בפרט ראוי להערכה, במיוחד לאור העובדה שהעניין מייקר את ההוצאות, לפי דבריו של זינגר, בכ-20 אחוז. אז נכון שמפתה להיות סקפטיים ולפטור את כל הסיפור כמהלך שיווקי, אבל ספק אם זה באמת עוזר למכירות. איך שלא הופכים את זה, התוצאה בפועל היא שבן אנד ג'ריס חרטה על דגלה להיות ערכית יותר בעידן שהכל הולך ונהיה ציני יותר, שזה בהחלט משהו להתגאות בו.
ועם זאת, נשאלת השאלה: מה עם יחס הוגן לכתב שכל חלומו היה לראות פירוטכניקה קולינרית? ועוד לאחר שיחד עם הקפה הוגשה לו כוס פלסטיק מלאה בגלידת צ'אנקי מאנקי – הטעם האהוב של בן אנד ג'ריס – שנמזגה היישר מהמכונה ופיתתה לו את הצורה? "אוקיי, עכשיו אפשר להמשיך לסיור", אמר לבסוף אבי, ואותו כתב לא ידע את נפשו מרוב אושר.
חלום שחוטף כאפה
"זאת אורית, היא תלווה אתכם בסיור", אמר אבי, והציג לנו את טכנולוגית המזון הראשית של המפעל, לבושה חלוק מדענים לבן. "הנה זה קורה, אני הולך לראות איך מכינים גלידה", חשבתי לעצמי, והתחלתי לצעוד בעקבותיה, לבי מקפץ מאושר. ירדנו כמה גרמי מדרגות, הגענו לרצפת המפעל, ואז נפתחה הדלת.
ובכן, אומר זאת כך: לפעמים החיים מלמדים אותך שיעור – גם אם לא כל כך ברור מוסר ההשכל שלו. בעודי צועד בחלל עמוס הארגזים, התחלתי להבין שבית חרושת לגלידה הוא לא מה שחשבתי. ליתר דיוק, במקום סרט נע אימתני הפרוס על פני מפלסים וקומות, התברר לי שישנם בסך הכל שלושה חדרים: חדר בישול, חדר מילוי וחדר אריזה; בבישול שמים את השמנת והחלב, המייצבים וכל שאר המצרכים הנחוצים לגלידה הספציפית, לאחר מכן התערובת עוברת לשלב הפיסטור ומשם – ההימגון. לאחר הקירור הגלידה עוברת לחדר המילוי, ולבסוף, בחדר האריזה, עוטפים את הכל יפה יפה.
הייתי יכול להסתפק גם בשלושת החדרים הללו, אך המכונות ברובן אטומות ולא מאפשרות הצצה; חוץ מהוספת סוכר בחדר הבישול וכמה אריזות בדרכן לקירור, לא ראינו מתקני ענק שמזרימים כמויות גלידה, לא מכלים שמפוררים לתוכם עוגיות ולא מכשיר מיוחד שיוצק הכל לגביע ומגיש לנו לטעום להנאתנו. למען האמת, אפשר היה לחשוב כי מדובר במחסן עודפים של איקאה יותר מאשר מפעל לייצור גלידה: הכל היה פונקציונלי, צנוע, חבוי בין מאות ארגזים - ולרגע ניתן היה לחשוב שעיקר העניין במפעל הוא בכלל הגלידה, ולא הרובוטים שמכינים אותה. לכו תבינו.
כמעט שהייתי כבר מוכן להתייאש סופית, אפילו הדמעות החלו לזלוג, כשהגיעה "אטרקציה" מכיוון קצת אחר: המקפיא הגדול, לשם מגיעות כל הגלידות אחרי שלב האריזה, חלל עצום וקפוא מלא בנטיפי קרח שהשכיח בשנייה אחת שבחוץ מדובר בכלל ביום לוהט של אמצע חודש יוני. לפתע דמעותיי חדלו מלזלוג. לא כי הבנתי שחלומי היה מטופש, לא כי התחלתי לחשוב שאבי אולי צדק בזמנו ולא כי עברתי תהליך התבגרות מואץ במהלך הסיור. פשוט כי הן קפאו. בכל זאת, עמדתי שם בחולצה קצרה. ואז סיננתי דרך הפתח הצר בפי שעוד לא קפא: "אוקיי, הבנתי את הפואנטה".
חלום מחשב כיוון מחדש
אחרי ביקור קצר בחנות המפעל הצבעונית והפתוחה לקהל הרחב, שם רכשנו כמה פרטים למזכרת (סרגל ועליו גביע גלידה ענקי!), יצאנו בחזרה לדרך – לא לפני שהצטיידנו בכמה קופסאות גלידה. אלוהים יודע איך, אבל הצלחנו לעשות את הדרך בחזרה למשרד מבלי שהן יימסו, וכמו סנטה קלאוס נכנסתי בדלתות עם השקיות הצבעוניות, מתקבל על ידי הקולגות באהבה/לינץ' ממוקד בידיים שלי.
וכך, בזמן שהחברים לעבודה מטביעים את תסכולם מעוד יום אפור בטעמי Chubby Hubby ו-Salted Caramel Core, עיניהם הפעורות כאילו אומרות "ספר לנו, דוד יאיר, על מה שראית", הבנתי את גודל האחריות שעל כתפיי. אבל איך מבשרים להם את האמת המרה? דקות אחר כך שאריות הגלידה האחרונות חוסלו, ושקט השתרר במשרד. לא היה מנוס - כולם חיכו למוצא פי.
"ובכן, חברים", פתחתי. "איך אגיד זאת? היה..." - נעצרתי. עיניה של כתבת המוזיקה הצעירה חדרו את מבטי, ולבי החל להימס כמו גביע Cookies and Cream בשמש. "היה... מדהים!" אמרתי לבסוף, ובלעתי את הרוק. "אתם לא מבינים בכלל מה קורה שם! מתקני ענק שמזרימים כמויות גלידה, מכלים שמפוררים לתוכם עוגיות ומכשיר מיוחד שיוצק הכל לגביע ומגיש לנו לטעום להנאתנו", הכרזתי לקול קריאותיו המשתאות של הקהל. "זהו עולם מופלא שבו השמש עשויה מקרח ונגיעות וניל ממלאות את האוויר!", המשכתי, "אותו אוויר שנושמים מאות אומפה לומפות קטנים אשר מופקדים על הסרט הנע הזהוב והמתפתל, אורזים את הגלידות ושולחים אותם אל החנויות באישון ליל על גבם האיתן של חדי קרן ורודים!". כך המשכתי והמשכתי, מוכר להם את האשליה המתוקה שאני, לצערי, כרגע התעוררתי ממנה.
לבסוף, אחרי שעת סיפור שהתארכה יתר על המידה, השארתי את הקולגות המהופנטים לפנטז בינם לבין עצמם והלכתי הצדה, לפתוח את אריזת ה-Cookie Dough ששמרתי לעצמי ולהתנחם בעובדה שהחוויה לא שינתה את טעמה הנשגב של הגלידה. לפתע עברה במסדרון עורכת האוכל. "תגיד, תרצה אולי לבקר גם במפעל של שטר...". היא לא הספיקה לסיים את המשפט וכבר הייתי נעול עמוק בחדר האחסון, אוטם את אוזניי ועוצם את עיניי. לפעמים חלום צריך להישאר בגדר חלום.