משה פייגלין לא מבין למה בעצם אתם רוצים שהמדינה תיקח אחריות על בית הספר שהילדים שלכם לומדים בו. חבר הכנסת לשעבר קורא להפרטה מלאה של מערכת החינוך בישראל. במקום שתשלמו מסים שיעברו לבתי ספר, תקבלו הקלות ותחליטו בעצמכם מה ילמד הילד שלכם בבית הספר הפרטי שלו.
"אני חושב שהציבור הרחב, העם בישראל, מסתדר מצוין בלי שנייצר לו בכוח איזושהי תרבות או איזה רף כזה או אחר", הוא מסביר את ההיגיון מאחורי הרעיון "מי קובע את הרף והתכנים של הרף? מי בפנים ומי בחוץ? אם מחר יש ראש ממשלה חרדי אתה תלמד גמרא ולא ליבה או ההפך? זה הרי מגוחך. רוב רובם של ההורים רוצים שלילדים שלהם תהיה תשתית ציונית".
כשאני אומר לפייגלין שיש הורים שלא ירצו תשתית ציונית לילדיהם והם ישלחו את ילדיהם למוסדות לא ציוניים בהתאם לפי התכנית שלו הוא משיב "אז לא, בסדר גמור. רוצים שידעו משהו מההיסטוריה שלהם, כיוון למורשת, שיש שבת שידעו מה, זה אומר אם ירצו. העניין של זהות ללא כפיה. זה יביא לפריחה של זהות, ולבנייה טבעית ואמיתית של מדורת שבט חדשה".
הרעיונות האלה הם גרסה חדה, אולי אפילו אוונגרדית, של הימין הכלכלי החדש, שהולך וצובר כוח בישראל. הגישה הכלכלית הימנית שולטת בישראל כבר שנים ארוכות. על קצה המזלג, אפשר להבדיל אותה מהשמאל במידת המעורבות שמגלה המדינה בפעילות הכלכלית. אם השמאל הכלכלי מאמין בהגדלת המיסים, מדינת רווחה, חתירה לשוויון ובתקציבים ייעודיים לשכבות החלשות, הימין הכלכלי מבקש מהמדינה לעזוב אותו בשקט ולתת לשוק החופשי לעשות את שלו. פחות מסים, יותר הקלות לבעלי עסקים, פחות פיקוח ממשלתי, וגם פחות תקציבים לשכבות החלשות.
מילת המפתח היא הפרטה – לקחת כל מה שציבורי ולהעביר לשוק הפרטי. כך הופרטו להם כימיקלים לישראל, בזק, בתי הזיקוק, בנקים ועוד חברות ממשלתיות ונמכרו לכל המרבה במחיר. אלא שאם העברת אוצרות טבע לבעלי הון לא מספיקה, בשנים האחרונות מתרבים בישראלים הליברטריאנים. אלה מבקשים מהמדינה לא רק להפסיק להתערב בכלכלה, אלא לשמור את הידיים הארוכות שלה לעצמה בכל דבר ועניין. בארצות הברית יש לגישה הזו את הנציג האולטימטיבי – קלינט איסטווד. בארץ הנציגים מעט פחות קוליים, אבל הם הולכים ומתרבים.
כמו כל קבוצה אידיאולוגית קטנה אך נחושה, פעילי הימין הכלכלי קשורים אחד לשני - הם לא חדלים להקים ארגונים ופורומים, להיות מעורבים בכלי תקשורת, לעודד פוליטיקאים לפעול לקידום האג'נדה ולא פעם גם הפוליטיקאים מכירים אותם היטב.
הליכוד זה הבית
לא במפתיע, מוקד הפעילות של הגישה הזו מתמקד במפלגת השלטון – הליכוד. אחד הפעילים החשובים בנושא הוא אמיר ויטמן. ב-2013 הקים ויטמן את תא הליברלים בליכוד שמטרתו היא "לעצור את הסחף של חבירה לוועדים ההסתדרותיים והתרפסות לאליטות המפא"יניקיות הישנות", כפי שנכתב בעמוד הפייסבוק שלהם.
התא פקד עד היום כ-2,000 איש וויטמן אף התמודד בפריימריז לרשימת הליכוד בבחירות האחרונות והגיע למקום ה-39, עם תמיכה של לא פחות מ-10,800 איש. כשאני שואל את ויטמן עד כמה לדעתו ראש הממשלה נתניהו מחויב לאג'נדה של ימין כלכלי, הוא מסביר ומחדד לי מדוע התא של הליברלים בליכוד הוקם מלכתחילה: "ראש הממשלה הוא המנהיג כי טבעי שלנו. הוא איש שמקדם את האג'נדה הזו שנים. הוא אפילו לא הסמן הכי ימני בליכוד מבחינה כלכלית חברתית. אנחנו רוצים אותו מימין".
המטרה של ויטמן היא לנצל את הכוח העצום של מרכז הליכוד כדי לייצר לחץ פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד, תמכו הליברלים בין השאר בחברי הכנסת שרן השכל ואמיר אוחנה שנבחרו במקומות שנדמו בתחילה כלא ריאליים, אבל מצאו את דרכם לכנסת.
מנגד יצא התא בקמפיין רחב מאד נגד שר הרווחה חיים כץ, שתואר כסוציאליסט מפא"יניק תומך בועדי העובדים. בקרב הזה יצאו כ"ץ וגדודי מצביעיו מהתעשייה האווירית כמנצחים, אבל עם שני חברי כנסת ועוד תמיכה שהולכת וגוברת, נדמה שהמאמץ הליברלי מתחיל להשתלם. אם רק אפשר להתעלם מהעובדה שחיים כ"ץ כלל את השכל בדיל שהזניק אותה לתוך הכנסת. הפוליטיקה, מתברר, חזקה מהכל.
שלא במקרה, השכל ואוחנה מייצגים את הדור החדש בליכוד: השכל באה מחוגים של פעילות למען איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים, ואוחנה הקים את התא הגאה בליכוד. המרחק ביניהם לבין זאב אלקין ויריב לוין האפרוריים נראה עצום.
המחויבות של השכל לשחרר את הישראלים מזרועות הממשלה באה לידי ביטוי ביוזמה שלה לקדם מדיניות של אי הפללה למשתמשי מריחואנה. "מספיק שאדם בגיל 20 בא והתנסה ותפסו אותו – ופתאום יש לו חותמת והוא לא יכול לעבוד בעבודות מסוימות", היא מסבירה, "בגיל 20 הוא התנסה- בגיל 40 הוא ואשתו לא יכולים לאמץ ילד? אני אומרת לך בכל שנה יש 35 תיקים פליליים שנפתחים כלפי אנשים על שימוש עצמי. זה לא נורמלי! בשנת 2009 נכנסו לכלא למאסר של עד שנה 498 איש על עבירה של שימוש עצמי".
השכל מספרת כי ביוזמה כזו, ששמה דגש יותר על חירות אישית, היה לה קל דווקא לגייס את חברי הכנסת מהאופוזיציה, אך דווקא הקואליציה הייתה בעייתית יותר, שכן יש בה אנשים עם תפישת עולם שמרנית מבחינה חברתית. בימים אלו פועלת ועדה ממשלתית עם מומחים שמגישה את מסקנותיה. עם זאת, היום (ה') זכתה הגישה שלה בניצחון גדול, כאשר השר לביטחון פנים גלעד ארדן הציג מדיניות אכיפה חדשה, ששמה דגש על הסברה ופחות על הפללה. הליברלים, מן הסתם, ייקחו קרדיט על השינוי, אבל סביר ששלל גופים מכל הקשת הפוליטית ינכסו אותה גם הם.
גם אוחנה, שמקדם יוזמות לקידום החירות מציין מקרה שבו יש לו שיתוף פעולה עם סיעות הכנסת אך בעיות מול הממשלה, וזאת בקידום של תחבורה שיתופית בישראל, עם אפליקציה כמו אובר שבה נהג פרטי יכול להסיע אחרים בתשלום שנמוך פי כמה מהתעריפים שגובים כיום נהגי המוניות.
"מי שמתנגד כמובן אלה בעלי המוניות, שיש להם את הגיבוי של משרד התחבורה לצערי, שמנסה לחסום את הדבר הזה. אבל אני לא אומר נואש וממשיך לקדם את היוזמה, מתוך אמונה, ואני אומר את זה, ומאד ממעט להתנבא לגבי העתיד - בסופו של דבר זה יגיע ויהיה פה", הוא מתאר את הקשיים.
דבריו של אוחנה זוכים כמובן לתמיכה מתא הליברלים, התנועה הליברלית החדשה וגורמים נוספים בימין הכלכלי. אולם מבט מעבר לים מבהיר שמדובר בסיפור מורכב יותר. בארצות הברית הסתיימו לאחרונה שתי תביעות ייצוגיות שהגישו יותר מ-300 אלף נהגים שחברת אובר העסיקה בפועל כעובדי קבלן ללא זכויות. התביעה הסתיימה בפשרה שבה הנהגים נותרו עצמאיים אך הותר להם להתאגד. החופש המוחלט הוא לפעמים גם החופש לנצל עובדים.
בלי להזכיר שמות, אוחנה מסביר שגם בליכוד יש מי שמקדם בפועל רעיונות של השמאל. הכלכלי, כמובן. כשאני שואל אותו למה הם עושים זאת לדעתו, הוא עונה בפשטות "פופוליזם. יכול להיות שיש מי שתומך בשמאל הכלכלי ומתפאר בזה ואומר 'הנה גם בליכוד יש את נקרא לזה במרכאות 'חברתיים'. אני פשוט לא מאמין בהשקפת העולם הזה, אז אני מושך לכיוון האחר."
אחד הכיוונים האחרים שמושך אליהם אוחנה הוא הקלה משמעותית על אזרחים לשאת עמם נשק אישי. היוזמה עלתה על רקע האירועים שזכו לשם "אינתיפאדת הדקירות", ומקרים שבהם אזרחים הצליחו להתגבר בכוחות עצמם על מחבלים.
כשאני שואל את אוחנה אם הפתרון הוא לא לחזק את צה"ל והמשטרה, הוא מסביר שמדובר במהלך עקר. "גם בתרחיש הכי נדיב אם נשקיע יותר במשטרה ובצבא וכו', כאילו שלא משקיעים מספיק, לא נראה שוטר בכל רחוב וימ"מ בכל שכונה, אלא אם נשעבד את עצמנו ואנחנו לא רוצים להגיע לשם. יש שיגידו אתה רוצה כמו בארה"ב? שקונים בסופר? התשובה היא לא. בארה"ב שיעור נשיאת נשק פרטי פר אזרח עומד על 112% כלומר יש יותר כלי נשק פרטיים חוקיים של אזרחים מאשר בני אדם. עכשיו, אני לא רוצה להתקרב ל112% אבל המצב בישראל הוא בין 2% ל4% של כלי נשק פרטיים בידי אזרחים".
אוחנה והשכל פעילים גם בהתנגדות לשידור הציבורי. אם שואלים את השכל ואוחנה השאלה היא לא לבחור בין התאגיד לרשות השידור. "אין הרבה הבדלים. זה שידור ציבורי וזה שידור ציבורי", מסבירה השכל, "השיח האמיתי והצעקה האמיתית שצריכה לקום זה למה אין פה תקשורת חופשית אמיתית. למה לא יכול אדם לקום בבוקר ולפתוח עיתון, תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה?".
אוחנה תומך גישה זו ומדגיש לטענתו גם את רצון הבוחר: "אם נשאל את הציבור: יש לנו 700 מיליון שקלים. האם תרצו שנשקיע אותם ביותר מיטות בבתי החולים או בשידור ציבורי – מה אתה חושב שהציבור יגיד? אני מבטיח לך שהמקום האחרון יקבל השידור הציבורי".
מאיפה הכסף?
בזמן שהשכל ואוחנה פועלים בכנסת, בחזית האינטרנטית של הימין הכלכלי המושבע נמצאת אתר מידה. האתר הוקם בסוף שנת 2012, ועלה לכותרות פחות בגלל המאמרים המתפרסמים בו, ויותר כיוון שאחד ממקימיו, רן ברץ, הוכרז כמועמדו של ראש הממשלה לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי. אולם המינוי לא עמד בקריטריונים והתבטאויות עבר של ברץ עוררו סערה. כיום בפועל ברץ עוסק בתחום ההסברה בלשכתו של נתניהו ומדברר בעיקר עניינים הנוגעים לנתניהו באופן אישי, כמו התגובה התוקפנית לתחקיר "עובדה" על הנעשה בלשכת נתניהו. ברץ הוא מייסד עמותת "אל הפרט", אשר מקימה ומממנת את אתר מידה אחד מרשאי החתימה של עמותת אל הפרט הוא אדם בשם משה איפרגן, אף הוא פעיל ליכוד.
אריק גרינשטיין, עורך המשנה של האתר, מצהיר על עצמו כ"ריאליסט". "אני חושב שזה חלק מהעניין של הימין הכלכלי. ההבדל בינו לבין השמאל הכלכלי, זה שהשמאל מדבר בהמון סיסמאות, שאין מאחוריהן איזשהו בסיס. או נגיד גם אם יש בסיס רעיוני, אי אפשר להתווכח איתו כי זו האקסיומה. עם הנחות יסוד אי אפשר להתווכח. אפשר להתווכח על מה עובד. כדי להתווכח על מה שעובד צריך נתונים".
על אף ההתנגדות שהוא מעורר בצד השני של המתרס, באתר מידה יש לא מעט כתבות מעוררות עניין. אולם מבט אל מאחורי הקלעים מעורר שאלות: בדוחות עמותת אל הפרט ממומנת על ארגון אמריקאי-יהודי בשם קרן תקווה בסכום של מיליון וחצי שקלים. הקרן, אגב, ממנת גורמים נוספים בימין השמרני הישראלי דוגמת כתב העת עתב העת שילוח ומכון תקווה.
גרינשטיין לא מתרגש כשאני שואל אותו האם הוא לא רואה בעיה בכך שקרן אמריקאית דוחפת לעידוד אג'נדות בארץ: " האם זה נתן דחיפה? בוודאי שזה נתן דחיפה. האם יש בזה פסול? לא. למה? קרן תקווה היא קרן פילנתרופית שמשקיעה המון בחינוך. הם מקדמים אג'נדה. לא אינטרס זר. אין שום בעיה להפיץ את הדעות שלך באמצעים שיש ברשותך. אם לצורך הדוגמה, אם עמותות וקרנות פילנתרופיות מהשמאל בחו"ל יקדמו מטרות חינוכיות בישראל כדי להתווכח על דעות, אני לא מדבר על עמותות פוליטיות, לא הייתי רואה בכך פסול"
תוכנת ההפעלה של היהדות
בזמן שהשכל ואוחנה מנסים לשחרר את המדינה מאחריות לשלל נושאים מתוך הליכוד, משה פייגלין מקים תנועה חדשה – "זהות", לאחר שהפריימריז האחרונים במפלגה הותירו אותו מאחור. בכנסת הקודמת פייגלין היה ידוע מצד אחד כמי שקידם אג'נדה ימנית-מדינית בולטת מאד וקריאה לסיפוח השטחים, וזאת לצד יוזמות הקשורות ברעיונות של חירות כלכלית ואישית. בשונה מפעילים אחרים בימין הכלכלי, פייגלין מסביר שהתשתית לרעיונות שלו לא נטועה בהכרח בעקרונות הכלכלה הליברלית, אלא דווקא ביהדות.
"אפשר לומר שזה היה שם תמיד. להבנתי – היסוד החירותי הוא התשתית. החירות היא תוכנת ההפעלה של היהדות בוא נאמר כך. אתה לא יכול להיות יהודי שלם אם אתה לא בן חורין. זה בא ליד ביטוי בהרבה מצוות. בחובה של יהודי שתהיה לו קרקע למשל. אדם שאין לו קרקע, לא מחויב לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. ומדוע? משום שמי שמגיע אל מקום מושבו של מלך מלכי המלכים, חייב להיות אדם בן חורין ולא עבד, ואדם בלי קרקע הוא סוג של עבד", הוא אומר.
תנועתו של פייגלין פועלת הרבה יותר ברוח של אוונגארד – חלוץ ההולך לפני המחנה. לכן למשל, הוא גם הקים מדרשה שמעבירה שיעורים בנושאי חירות ועבר בה כבר מחזור רביעי של סטודנטים. פייגלין גם מדגיש כי הפעילים הם שותפים לכתיבת מצע המפלגה, והדגש הוא על תסיסה רעיונית.
משטרת המחשבות
אם מה שפייגלין מציע נראה לכם מוזר, כדאי שתכירו את מי שנמצא על הקצה של סקאלת הימין הכלכלי והליברטריאני - בועז ארד, ממקימי התנועה הליברלית החדשה. תנועה שדוגלת בחירות מלאה – כלכלית ואישית לכל תושבי המדינה, ולהתערבות מינימלית ככל האפשר של המדינה בחיי האזרח. אם רוב הפעילים ששוחחתי איתם החלו את פעילותם בימין הכלכלי בעיקר בשנים האחרונות והיו חלק מתהליך הפריצה שלו לקהל הרחב, ארד הוא מוותיקי הפעילים בארץ.
"אחרי מלחמת יום כיפור נסדקה האמונה שהמנהיגים שלנו חכמים ויודעים הכל ואם יש להם דרגות שיעשו מה שהם רוצים, שיאספו עתיקות ויאנסו את הפקידות כי הם אלים. אז האמונה התמימה הזאתי והפסודו פטריוטית נסדקה מאד", הוא מספר.
ארד ממשיך ומתאר כיצד היו אקדמאים שהיו פעילים בנושא שנים רבות כמו משה קול, עזרה זוהר ומוטי היינריך הפיצו את ההגות הימנית-קפיטליסטית במשך שנים לתלמידיהם. אולם רובנו נחשפנו לרעיונות הללו רק בשנים האחרונות. ארד מסביר כי אחד מהשינויים לזה הוא דווקא במחאה החברתית של שנת 2011, שמזוהה בעיקר על רעיונות של שמאל כלכלי. הרקע לכך היה במחאה שמעט הקדימה אותה - מחאת הקוטג'.
"דיברנו במשהו במודל מסיבת תה, ונקרא לזה מסיבת הקוטג' הישראלית. לא הספקנו לזוז ימינה ושמאלה ונפתחה מחאת הדיור. עכשיו גם הקוטג' וגם הדיור אלה שני הביטים של אותה בעיה – מערכת ריכוזית שחונקת את הכלכלה בישראל", הוא מקשר בין הדברים.
ארד ופעילים נוספים התאגדו על רקע המחאה והקימו את "התנועה הליברלית החדשה" אשר באה לקדם את רעיונות החירות והשוק החופשי בישראל, ולדבריו של ארד "זו למעשה תנועה שהיא חלק מהמחאה החברתית רק שהיא הודרה ממנה כי זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד שזה חלק מהמחאה. משטרת המחשבה התקינה לא מאפשרת להכניס אותנו בפוסטרים היפים של התנועות שנולדו במחאה החברתית".
הקול של התנועה מורכב. עיון בדף הפייסבוק שלהם מגלה שבשם המאבק על חופש הביטוי הם יצאו נגד קריאות של פוליטיקאים שדיברו על "טרור הצתות" ונגד מעצרים של אזרחים רק בגלל דברים שכתבו בפייסבוק, וכן מרבים לצאת נגד המונופול של הרבנות הראשית על חיי הדת בישראל.
מהצד השני, בתנועה הליברלית מתנגדים לכל מעורבות ממשלתית שיכולה לפתור בעיות. כך למשל לטענת מכון התקנים מנסה לשכנע כי חובה לשמור על תקנים מחמירים למוצרים שמיובאים או מיוצרים בישראל, הם קוראים "קמפיין הפחדה דמגוגי" ואף יצרו בפייסבוק דיאלוג דמיוני בין פקידי המכון, שכל רצונם הוא שהציבור לא יגלה שהם נשלטים על ידי ועדי עובדים חמדנים.
כיום ארד משמש בעיקר כמנכ"ל "מרכז איין ראנד בישראל". מרכז שהוקם בסוף שנת 2013 בעידוד מכון איין ראנד העולמי בארצות הברית. גם כאן, לא במפתיע, החסות והמימון הם אמריקאית.
המכון בישראל פועל בחסות המרכז האמריקאי ומממן אותו, ומקיים לדברי ארד פעילות פילוסופית וחינוכית. בראש מרכז איין ראנד האמריקאי, עומד ד"ר ירון ברוק, ישראלי שהיגר לארה"ב, שבין השאר נוטה לבקר את המדיניות הישראלית שלטענתו היא סוציאליסטית ודתית מידי.
בשיחה עם כל אנשי הימין שאליהם פניתי, כששאלתי אותם האם הם חושבים שפניה של ישראל אכן לכיוון של כלכלה ימנית עוד יותר, רובם ככולם הסכימו שבהנחה זהירה, ישראל אכן צועדת לשם. כשאמרתי לגרינשטיין שלהערכתי ההשפעה שלהם כיום על השלטון היא חזקה מאד הוא הסכים באופן מסוים. "אתה שואל האם המערכת הולכת ונוטה לכיווננו? התשובה שלי היא הלוואי. האם היא מקשיבה לנו? האם הקול שלנו הוא משמעותי? האם הוא נקרא בחלונות גבוהים אצל מקבלי ההחלטות אנשים במערכות שונות? התשובה היא כן".
גרינשטיין אף מדגיש זאת במיוחד על רקע הקריאה של מידה לביטול השידור הציבורי, שנדמית כמעט מתואמת עם היוזמות של חברי הכנסת השכל ואוחנה. כשאני נותן את הדוגמה הזו הוא מאשר: "אני לא צריך להציג לך אינדיקציות - אתה רואה אותן. יש לזה השפעה כי ברגע שאנשים מקבלים איזושהי תפיסת עולם מסודרת, הם יכולים לעמוד מאחורי דברים שאולי באינטואיציה אבל הם לא יכולים להסביר אותם".