אפילו הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהייתה פעם, קבע פיטר דה וריס ב-1959. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להתגעגע לעבר. ברשות השידור מבקשים שנקנה הקלטות מאירועים היסטוריים, בקולנוע אנחנו רואים עיבודים חדשים לרעיונות ישנים. בשיחות הסלון, לפחות בחלק מהסלונים, מדברים בגעגוע על החיים הנוחים והפשוטים שהיו כאן לפני 20, 30 ו-50 שנה.
בעיות ביטחון, יוקר מחיה, מחסור בדיור לצעירים, ביורוקרטיה. אלה הן הבעיות של ההווה. בעבר החיים שלנו היו בהחלט זולים יותר, אבל האם זה אומר שחיינו טוב יותר? או שאולי אנחנו נמצאים בצלילה מתמדת ולא מבינים את האסון שמחכה לנו?
בינתיים, הישראלים שמחים. על פי מדד האושר העולמי האחרון, ישראל נמצאת במקום ה-11 מתוך 157 מדינות, כשקרוב ל-80% מהנסקרים בארץ העידו שהם מרוצים מחייהם. לעומת זאת, 41% מבני הגיל השלישי העידו בסקר של מגדלי הים התיכון שנערך באמצעות מכון גיאוקרטוגרפיה, כי חסכו לילדיהם יותר ממה שחוסכים הילדים שלהם עבור ילדיהם כיום. בשנות ה-60 אפשר היה לקנות דירה בכ-40 משכורות, לעומת כ-140 כיום.
אז מי מהדורות יכול לטעון שחי טוב יותר? הדור הצעיר? הוריהם או הורי הוריהם? כדי לנסות ולענות השאלה הזאת, פנינו לשני כיוונים. ראשית, בחנו את המספרים. השווינו נתונים שמעידים על איכות החיים של מי שהיו צעירים בשנות השישים, בשנות התשעים וכיום, ממספר גופים – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד האוצר, משרד הבריאות, משרד השיכון והבינוי, מרכז טאוב ומחקרים נוספים.
ובעוד המספרים אמורים להיות קרים וללא משוא פנים, בחנו גם את הצד השני, הצד האנושי. כי בסופו של דבר המענה על השאלה למי יש חיים טובים יותר לא יכול באמת להתקבל רק במספרים. לשם כך פנינו לשלוש נציגות של שלושה דורות שיגיבו לנתונים. כאן אין מדגם מייצג, אלא דעה אישית מאוד. אבל דווקא החיבור בין השניים יכול לתת את התשובה המעניינת ביותר.
את הדור הוותיק מייצגת רנה שיפוני (79) דיירת במגדלי הים התיכון בגני תקווה, אלמנה, אם לארבעה (בני 48-53, "הילדים שלי כבר זקנים"), סבתא ל-12 נכדים ונכדות, וסבתא רבא לנין ונינה שבדרך. בעברה ניהלה את התזמורת של קרית אונו בהתנדבות, והייתה עוזרת ראש העיר ראשון לציון לקשרי חוץ, וניהול הקרן לפיתוח בעיר. "לפני 10 שנים סיימתי את העבודה, כי חשבתי שצעירים צריכים להיכנס לעניינים".
את דור ההורים מייצגת מיכל סדן (50) מירושלים, בעלת משרד יחסי ציבור לאמנות, גרושה ואם לשתי בנות (24 ו-28). סדן מצהירה שהיא יודעת שלילדות שלה יהיה יותר קשה להגיע לדירה כי היא והגרוש שלה לא יכולים לעזור להן, "אבל אני משתדלת לנווט את החיים של בנותיי ולשוחח איתן, לטפטף שחריצות, שאיפות והשתלבות במקומות עבודה מכניסים הם חשובים כמובן בשילוב עם הנאה מהעבודה. אני לא בעד שאנשים יעבדו רק היכן שיש כסף", היא אומרת.
את דור ה-Y, מייצגת דניאלה אוקה (30) מאור עקיבא, קוסמטיקאית, נשואה ואימא לילד בן 3 ובדרך לעוד תינוקת. נכדתה של רנה שיפוני. אוקה עובדת קשה כדי לקיים את חייה, עם זאת היא לא מתלוננת. "אנחנו חיים די טוב, הרבה בזכות המבוגרים. אצלי אמנם אין עזרה מההורים, אבל אני מכירה הרבה שאיכות החיים שלהם היא בזכות ההורים. אנחנו דור שעובד קשה, ולא מסתפק במועט. אני עובדת שישה ימים בשבוע, בימי ששי עד ארבע או חמש, ובמהלך השבוע פעמיים או שלוש אני עובדת 12-13 שעות ביום. אני מתקדמת בעסק שלי, אבל אני ובעלי עובדים מאוד קשה בשביל מה שיש לנו, ובעיקר כדי לכסות את ההוצאות הגבוהות. בנוסף, בעלי משלם מזונות לשני ילדים, אז זו תוספת שעובדים בשבילה יותר, ומה לעשות אבל הכול מאוד יקר".
דיור: דירות גדולות במחירים ענקיים
בשנות ה-60 חלמו הזוגות הצעירים על דירת שני חדרים עם הול ומרפסת. שטח החדרים היה נדיב יחסית, ולרוב גדלו שני ילדים בחדר אחד. השיעור של חדר אחד לפחות לנפש עמד על כ-15 אחזים בלבד מכלל משקי הבית. השאר? הצטופפו.
באמצע שנות ה-90, הלהיט אצל הזוגות הצעירים היה 3.5 חדרים. השיעור של חדר אחד לפחות לנפש עלה לכ-42 אחוזים.
בימינו – זוג צעיר לא מסתפק בדירה של פחות מ-4 חדרים, אבל החדרים עצמם קטנים יותר. בניגוד לתפיסה בשנים עברו, כל ילד אמור לקבל חדר, וכך נוצר ביקוש גדול לדירות חמישה חדרים. כיום, רק 10 אחוזים מהדירות הנבנות בישראל הן בנות שלושה חדרים. את החלוקה לחדרים לא מאפשרות אחוזות גדולות, אלא צפיפות.
אבל השינוי הגדול, והמשמעותי ביותר במשק הישראלי, הוא השינוי במחיר. הירידה באחוז בעלי הדירות בין שנות התשעים לימינו מעידה על השפעת התייקרות המחירים בעשרים השנים האחרונות. העדות לכך היא כמות המשכורות שכל אדם צריך כדי לקנות דירה. החישוב עוסק במשכורת ממוצעת, ובמחיר ממוצע לדירת ארבעה חדרים. כמובן שיש הבדל בין רכישת דירה בבאר שבע לדירה בלב תל אביב, אולם התייקרות הדירות לעומת עליית המשכורות היא דרמטית.
בכלל, נושא הדיור הוא כיום המדד המרכזי להתנהלות כלכלית. הורים עם כסף תמיד היו מצרך נחשב, אבל כיום אי אפשר בלעדיהם. שיפוני מספרת שלשניים מילדיה אין דירה, ומודה שההתנהלות הכלכלית שלהם לא הייתה נכונה. "זה קשור לדרך החיים שלהם, הם לא היו מודעים מספיק לנושא הכספי. יש כאלה שיודעים להסתדר, ויש כאלה שפחות. אז לפעמים זה לא רק התנאים או העבודה או הממשלה. אבל זה באמת קשה במיוחד כשאין במי להיעזר. אם יש לך הורים עשירים אתה יכול לנוח, במיוחד אם תביא להם כמה נכדים, אתה תקבל הכול", היא אומרת.
בעוד שאמה גרה בשכירות, לאוקה יש דירה, אבל היא לא בהכרח חושבת שכך צריך לחיות. "סבתא שלי נתנה לי את הפוש הראשוני כדי שאשלם את המשכנתא, ללא עזרתה לא היינו מגיעים לזה עכשיו. אבל עד גיל 60 אני אשלם משכנתא. אם אנחנו רוצים לעזור לילדים שלנו, מה יעזור להם שאני אגור בדירה שרכשתי עד גיל 90? אני מעדיפה את החיים מאשר את הקירות. בגלל שתוחלת החיים מתארכת, ייצא שכשאני אתבגר, הילדים שלי יתחתנו ויביאו ילדים ודווקא אז יצטרכו את עזרתי".
ילדות והורות: ממשחק בשכונה לוואטסאפ
בשנות החמישים והשישים נשים עבדו הרבה פחות (הן היו כ-20 אחוז בלבד משוק העבודה), וההורות הייתה אחרת – האם הייתה בבית, ומטפלות היו עניין של האלפיון העליון. האמא היא זו שלקחה והחזירה את הילד מהגן ברוב מוחלט של המקרים. רוב הילדים חזרו מבית הספר כשאמא מחכה בבית, ובילו איתה את רוב שעות היום.
פעילות הפנאי של הילדים הייתה מחוץ לבית. קלאס, גולות, קפיצה על חבל, קפיצה על סרט גומי, ומחבואים בשיתוף עם ילדים אחרים. בבית שיחקו במשחקי קופסה.
בשנות השמונים והתשעים היחסים השתנו. אצל 50 אחוזים מהמשפחות שני בני הזוג עובדים, והם שולחים את ילדיהם למעונות. בשנים האלה נולד מוסד הצהרון והחל לתפוס תנופה, כשהילדים כשילדים בגילאים הנמוכים מקבלים את ארוחת הצהריים בצהרון ונפגשים עם ההורים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. ילדי בית הספר כבר מקבלים הוראות חימום לארוחה.
הטלוויזיה תפסה מקום מרכזי מאוד בשעות הפעילות של הילדים, כמו גם משחקי המחשב. החצר והרחוב כבר לא היו מרכז הפעילות.
כיום ברוב המשפחות שני בני הזוג עובדים. המפגש עם ההורים מצטמצם לשעות אחר הצהריים המאוחרות והערב המוקדמות. רוב ילדי בית הספר בגילאים הבוגרים יותר, מחממים ארוחות במיקרו. התקשורת עם ההורים היא ברובה בווטסאפ, ובכלל באמצעות הטלפון הנייד, שכמעט כל ילד מצויד בו. הילדים צופים בטלוויזיה בחדרם.
בימינו, המסך הוא השולט. מהטלוויזיה, דרך הסלולרי והטאבלט ועד פייסבוק וקבוצות הוואטסאפ. חלק ניכר מפעילות הילדים היא ברובה יחידנית מול המכשיר. גם במפגשים חברתיים הפעילות האלקטרונית דומיננטית מאוד. אלה הן שנות האינדיבידואליזם של הילדים, שכנראה רק תלך ותגבר.
"פעם גם מנכ"לים היו חוזרים בארבע לילדים"
אם נדמה שהשוויון בעבודה הוא תוצאה של שוויון מבורך בין המינים, שיחה עם שלושת הדורות מבהירה שגידול בילדים בישראל הוא בראש ובראשונה מאבק כלכלי. הזמן עם הילדים הוא הקורבן הראשון במאבק הזה. מיכל סדן מספרת שכגרושה, השתדלה לא לתת לבנותיה את ההרגשה שיש להן פחות מהשאר. "אמנם לא הייתי הרבה שעות בבית, ועבדתי כל הזמן בשתי עבודות. אבל התרופה היא למצוא עבודה שאתה אוהב אותה, בזה בורכתי. אין תקרות זכוכית, כל החיים אני חולמת. אם אתה חולם גם בישראל הקשה והבעייתית של 2017 אתה יכול להצליח".
אוקה מבינה שכדי לאפשר לילדים שלה את הדברים הכי בסיסיים, היא צריכה להרוויח כסף והרבה. "אני מאוד ביתית ואימהית והחלום שלי הוא לעבוד עד שתיים כדי שאוכל לטייל וליצור עם הילדים, אבל שחררתי את החלום הזה. אין לי הורים עשירים שיכולים לעזור".
שיפוני מספרת שגדלה עם שישה אחים ואחיות, ועד היום יש ביניהם קשר נדיר. "זה הרבה בזכות ההורים, אימא שלי תמיד קירבה ומרחה חמאה בין השכבות, וגם בזכות העובדה שגדלנו בחדר אחד. היום הילדים מפונקים, לא ברגש אלא בחומר. לקנות בלי סוף? מה שנשאר זה בלב וברגש וכל הצעצועים בסוף נזרקים. כשהנכדות שלי באו אליי הן רצו רק שאני אשכב לידן ואספר להן סיפורים, ועד היום הן קשורות אליי ולא שוכחות את התקופה הזו. צריך לתת תשומת לב לילדים, כי צעצועים לא עושים ילדים מאושרים. אני בדעה שאם אימא יכולה, היא צריכה להשאיר את הילד בבית עד גיל 3 אבל אני מבינה שיש אילוצים, וההורים עובדים קשה".
אף שאוקה הייתה שמחה לגדל הרבה ילדים, היא מבינה שבסופו של יום, הרחבת משפחה היא עניין כלכלי. "אם פעם היו מביאים ארבעה ילדים בלי לחשוב יותר מדי, אז היום כשהכול חומרי מסביב, יש שפע ותחרותיות והילדים רוצים יותר, אני לא בטוחה שנוכל להביא עוד ילדים. אני רוצה שלילדים שלי יהיה הכול ושגם אני איהנה מהחיים, ולא ארדוף כל היום אחרי העבודה. פעם החיים היו פשוטים יותר, גם מנכ"לי חברה היו חוזרים הביתה בשתיים ונמצאים עם הילדים. אמנם אני כילדה חוויתי בבית לחץ כלכלי כי אימא שלי התגרשה, אבל היום זה משהו אחר לגמרי".
בריאות: קיבלנו יותר חיים
בכל התקופות שיעור התמותה של תינוקות במגזר הערבי היה גבוה פי שלוש בערך מזה שביהודי.
שכר חודשי: החיים הפכו למטורפים
מי שעובד כיום מרוויח יותר מההורים שלו, זה ברור. אבל הוא מרוויח יותר במושגים נומינליים – כלומר, ללא קשר למציאות. השכר הריאלי, זה שמתחשב ביוקר המחייה, או בפשטות – מה אנחנו יכולים לקנות בכל שקל בסופר, ידע תנודות שונות בעשורים האחרונים.
על פי נתוני בנק ישראל, בשנות השמונים השכר הריאלי עלה בשנה בממוצע ב-2.95 אחוזים, מה שהתאים לקצב של המשק. בשנות התשעים המשק המשיך לצמוח, אבל השכר הריאלי עלה בממוצע ב-1.07 אחוזים. בתחילת שנות האלפיים קצב הצמיחה של השכר הריאלי צנח ל-0.27 אחוזים בשנה והוביל לתהייה: "למה הכל צומח חוץ מהמשכורות שלנו". בשנים האחרונות יש סימנים להתאוששות - בשנת 2016 השכר הריאלי עלה ב-3 אחוזים לעומת 2015. בסך הכל הוא עלה בכ-45 אחוזים מאז שנות השמונים. עם זאת, חשוב לזכור שהשכר הריאלי מייצג בעיקר את כוח הקנייה הפשוט, במכולת או בחנות ליד הבית, ולא בהכרח את כוח הקנייה בתחום הדיור.
"הזוגיות והמשפחתיות נפגעת בגלל עבודת יתר, כשמגיע סוף היום, אני רק רוצה להטעין מצברים, אני רואה את זה קורה בהמון בתים", מספרת אוקה על המחיר שגובה המשכורת הגבוה יותר.
סדן מספרת שכשהיא נמצאת בתל אביב, היא מרגישה את הלחץ ברחובות, להצליח ולהרוויח כסף. "הצלחה היום היא לא אינטלקטואלית, אלא כלכלית נטו. אם יש לך בית ורכב, ואתה מתלבש יפה, הצלחת. אני בהחלט משתפת עם זה פעולה, ומשחקת את המשחק. הכסף נותן לנו אפשרויות אדירות שלא היו כאן קודם. החיים הפכו נינוחים וקלים גם מבחינת רפואה ואסתטיקה. אני צורכת את השפע שיש לעולם הזה לתת. היום לנשים בגיל העמידה הכסף נותן איכות חיים משודרגת. אני בתקופה הכי מאושרת בחיי".
גירושין: "יש תחושה של שפע גם ברומנטיקה"
כבת להורים גרושים וכנשואה לגרוש לשעבר, אוקה לא מתנגדת לגירושים. "אם לזוג לא טוב ביחד הם לא צריכים להישאר, כי זה לא טוב לילדים. אבל זה יכול להיעשות בצורה שונה והיום זה נהיה קל, כי פשוט פחות מתאמצים. אבל שיעור הגירושין הגבוה הוא תוצאה של אנשים שמתחתנים סתם בפזיזות בשביל ה'שופוני', יש תחושה שלא נורא להיות גרוש היום, כי כולם גרושים".
לדברי שיפוני, ששלושה מתוך ארבעת ילדיה התגרשו, שחרור האישה הוא אחת הסיבות העיקריות לשיעור הגירושין הגבוה היום. "היום לנשים יש כסף, והן לא תלוית בבעל, אלא יכולות לנסוע והחופש הזה מאפשר לא רק לחיות טוב אלא גם לבגוד", היא אומרת, "לאנשים היום אין סבלנות, הם רוצים לחיות וממשיכים מהר הלאה, מבלי להתעכב ולחשוב. הרי זה האדם שהתאהבת בו, עד שהתחתנתם, תתנו לזה זמן או שתעבדו על זה! אבל קצב החיים כל כך מהיר, שהם רק רוצים להמשיך הלאה. יש תחושה של שפע גם ברומנטיקה. גירושין זה טרנד, אם החברה שלך מתגרשת, ואת רואה שירד לה עול מהלב, את רוצה גם. שני הדברים הכי חשובים בזוגיות הם כבוד הדדי וחברות טובה. זה מה שאני ראיתי אצל הוריי. אנחנו הילדים ידענו שאימא היא זו שמחליטה אבל היא תמיד אמרה שהיא תשאל את אבא".
"זוגיות בעיניי היא עסקה כלכלית. אני מכירה המון זוגות שרע להם אבל הם נשארים בגלל החיבור הכלכלי", אומרת מיכל סדן.
לדברי שיפוני, בדיוק כמו גירושין, גם חתונה מאוחרת והבאת ילדים בגיל מאוחר הם תולדה של טרנד. "בגיל שלי התחתנו בתחילת שנות ה-20, וגם הבנות שלי התחתנו בשנים הללו. אבל גברים שהתחתנו בגיל צעיר חשבו שנישואים זה רק כיף ואהבה, ופתאום נפל עליהם עול והם בעצמם עדיין היו ילדים. כשגבר מתחתן בגיל 30 הוא בשל ובוגר ויודע מה זו אחריות להקים משפחה ואולי הוא כבר צמא לתינוק. אצל בחורות הסיכון היחיד הוא העניין הביולוגי. כשמביאים ילדים בגיל מאוחר יש בעיות. כשאת צעירה ומטפלת בתינוקות את חזקה ועושה את זה בצורה טבעית, את הרבה פחות חרדה. אבל בחורה שסיימה דוקטורט ועדיין לא חיתלה תינוק, זה לא קל בשבילה".
רווקות: משידוך בצבא לטינדר
בימי הטינדר ואתרי ההיכרויות, לעיתים אנו שוכחים שפעם נוצרו זוגות במרחב אחר. "לא היו לנו אתרים, וההיכרויות היו בעיקר דרך הצבא, שם גם הכרתי את בעלי. גם הילדים שלי הכירו בצבא, בלימודים, ובבית ספר תיכון", אומרת שיפוני, "היום לאנשים אין זמן לשבת ולשוחח אחד עם השני וגם כשמשוחחים אין הקשבה מלאה. ההיכרויות הוירטואליות באות למלא חסר, ואין לי ביקורת על שום דבר שקורה עם הצעירים, אני זורמת איתם ורואה אותם כאנשים עם שכל שיודעים מה שהם עושים".
אוקה חושבת אחרת. כמי שפגשה את בן זוגה דרך חברים, מעולם ההיכרויות הנוכחי היא בעיקר מזועזעת. "אנשים אובדי עצות עם כל הטינדרים, ואין להם סיבה לצאת מהבית. יש פחות שידוכים, ודרך האפליקציות לוקח יותר זמן להכיר בנאדם נורמלי. יש לי חברות שמאוד קשה להן להכיר. עובדים שם על אנשים בעיניים, שמים תמונות שרחוקות ממה שיש במציאות, מכל עשרות הדייטים, אפשר לפגוש רק אחד נורמלי, וזה מייצר היכרויות שטחיות. אני שמחה שאני רחוקה מהעולם הנוראי הזה".
אף שסדן גרושה, היא לא נמצאת בעולם הדייטינג. "אני לא חושבת שזה אסון לא להיות בזוגיות, להיפך, לעולם יש הרבה מה להציע. מי שרוצה להשקיע באתרים ואפליקציות, צריך להשקיע המון אנרגיה וזמן, ולדעת איך לנצל אותו".
"אני אלמנה כבר 13 שנה", אומרת שיפוני על ההתמודדות שלה עם המצב כיום, "וקשה לי לחפש בני זוג באתרים, אבל לא בגלל שאני חושבת שזה לא נכון. פשוט יותר קל להכיר כשצעירים. בגיל מבוגר מכירים מישהו שלא גדל איתך. אני הכרתי את בעלי שהיה צעיר וחתיך, ובעל כריזמה, ישבתי ערבים שלמים והסתכלתי לו בעיניים. היום אני מכירה מישהו אחרי שהזדקן ועבר הכול, וזה קשה מאוד בגיל הזה. אני תמיד אומרת שיותר טוב לבד מאשר בחברה לא מתאימה".
פשיעה: פחות פשיעה, פחות תחושת ביטחון
אחד הדברים שבני הדור השלישי מתגעגעים אליו, הוא תחושת הביטחון האישי שהייתה קיימת פעם בישראל. "לא היה צורך לסגור את הדלת, לא היו גדרות וכל אחד בא ונכנס. היום החיים היומיומיים יותר קלים אבל גם יותר מטורפים. יש היום אגרסיביות, אלימות וחוסר התחשבות, אנשים לא מקשיבים, אין זמן", אומרת רנה שיפוני.
חופשות בחו"ל: "פעם לא היו טיסות ולא היו טייקונים"
"פרט ללימודים ולעבודה הייתה לי הפריבילגיה לעזור למשפחה שלי מבחינה כלכלית. כשהייתי בצבא, הייתי חוזרת ב-18:00 ועובדת עד 22:00 כדי להביא כסף הביתה", מסבירה רנה שיפוני את ההבדל בין היחס למותרות בעבר ובהווה, "בתקופה שאני הייתי צעירה לא היו הבדלים גדולים, ורובנו חיינו בצורה דומה. לא היו הרבה אנשים עשירים ובטח שלא טייקונים, כך שלא הרגשתי יוצאת דופן בזה שעזרתי בבית. היום אני רואה את הנכדה שלי, שסיימה צבא ועובדת בשביל עצמה וכדי לנסוע לחו"ל, בבית נוח וטוב והיא לא צריכה לעזור למשפחה. לנו לא היו את הג'וקים האלה, אם היינו נוסעים לים במשאית היינו מאושרים".
אוקה אמנם נוסעת לחו"ל, אבל היא לא חושבת שמדובר במותרות. "אני משתדלת לנסוע לחו"ל פעם או פעמיים בשנה, לטייל, אבל לצאת למסעדה או סרט ולהזמין בייביסיטר זה מותרות. אם היה לי יותר כסף, הייתי עושה את זה".
מה אוכלים בחוץ: "היום לא מסתפקים במועט"
"אני רואה אנשים שעובדים בשתי עבודות כדי לממן את החיים שלהם. אולי פעם לאנשים היו פחות דרישות מהחיים, לא הייתה מכונית כמעט לאף אחד, לא היו מכונות כביסה ולא אכלנו דליקטסים. שעועית יבשה היה הדבר הכי טעים בעולם. הדרישות גדלו וכל אחד רוצה להיות כמו השני, והוא צודק, למה שלא יהיה לו את כל זה", אומרת שיפוני.
סדן אומרת שמי שרוצה להצליח ב-2017 צריך "לתת בראש". "בעבר, אם היית קצת חרוץ היית יכול להגיע להישגים גבוהים, והיום צריך להשקיע מסביב לשעון. אני חושבת שאיכות החיים שלי גבוהה יותר מאשר אם הייתי בת 50 לפני 30 שנה".
ובעוד 20 שנה? מי יודע אם תהיה פנסיה
כעצמאית, סדן אומרת שזו אחריות שלה לדאוג לפנסיה שתהיה לה בעתיד. "לחם חוקו של כל עצמאי, הוא להפריש פנסיה, אפילו סכום פעוט. לא נישאר צעירים ויפים לנצח. כאישה שעשתה את גורלה בידה, אני מבינה שבנושא הזה כל אחד הוא אדון לעצמו, וצריך לקחת אחריות. להתלונן כל היום על המדיניות של הממשלה ולהפגין, לא יעזור לנו. במקום לצאת לארוחה במסה או לקנות יותר מדי מצרכים בסופר, קחו אחריות ותפרישו פנסיה".
אבל הדור הצעיר, אולי בגלל המרחק הכרונולוגי, פחות טרוד בימי הפנסיה, "כרגע אני בשלב שאני לא יודעת אם עדיף חיסכון או פנסיה, ולמרות שהפנסיה לא מספיקה לכלום, אי אפשר בלעדיה", אומרת אוקה, "אני רואה היום הרבה מבוגרים שיוצאים לעבוד. אני מפרישה לפנסיה משהו מינימלי, כי אני לא מרשה לעצמי יותר מזה. האמת היא שאני פחות חושבת על זה עכשיו. אם לא הייתי עצמאית היה לי יותר שקט בנושא הזה. אני בעיקר עושה את זה מתוך פחד, שאני לא יודעת מה יהיה".
"מי יחזיק את המדינה בעתיד?"
אם היה ספק, פרופ' דן בן דוד, מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ומייסד מוסד "שורש" למחקר כלכלי-חברתי אומר זאת במפורש: רמת החיים כיום בישראל גבוהה מאי פעם. "כמות היוצאים לחו"ל בלתי נתפסת; רמת התוצר לנפש, רמת השכר ויכולת הקנייה, גבוהים מאי פעם. בשנות השישים והשבעים חיכינו שבע שנים לטלפון קווי, היום כמעט לכל אחד יש טלפון נייד, טלוויזיה - כולל לשכבות חלשות".
עם זאת, פרופ' בן דוד מזכיר שבמקביל לעלייה ברמת החיים, עלו ופרחו גם הפערים החברתיים. "ישראל נחשבה בשנות השישים והשבעים למדינה לדוגמא בנושא שוויוניות אצל כל הכלכלנים המובילים. השבדים היו מגיעים בהמוניהם לקיבוצים ללמוד על חברה שוויונית. בגין, גולדה ובן גוריון גרו בדירות רגילות, כמו רוב האוכלוסייה", הוא אומר.
את הרחבת הפערים החברתיים מייחס פרופ' בן דוד, בין היתר, לפריחת תעשיית ההיי טק. "נוצר חלק באוכלוסייה שיודע ליהנות מהפריחה ולהתקדם אתה, אבל צריך שגם כל השאר יקבלו את הידע. זה התהליך שקורה בדרך כלל במדינות אחרות, שיש צמיחה לכל האוכלוסייה בזכות ההייטק. אבל אצלנו, לצערי, זה לא קורה. למה? בגלל בתי הספר הגרועים. בשנות השישים והשבעים היה פחות מגוון של מקצועות למידה, אבל למדו יותר טוב ויותר לעומק, כי קשה לשלוט היטב ב-20 מקצועות לעומת חמישה מקצועות בעבר. אני רואה את זה באוניברסיטה, כשמגיעים מצטייני מדעים מהתיכון, אבל לא שולטים במתמטיקה. אז אם אצלם חסר ידע, מה עם כל השאר?".
ההון, הוא מציין, זורם לישראל. אין מדינה שמתקרבת אליה בהשקעות הון סיכון. מספר הפטנטים מול התוצר הוא הגבוה בעולם. ישראל היא בין המובילות בעולם במספר מקבלי תואר אקדמי. הבעיה? כל הטוב הזה מגיע רק לחלק מסוים באוכלוסייה.
"כמחצית מהילדים, שזה החרדים והערבים, מקבלים פה חינוך של עולם שלישי – על פי מבחנים בינלאומיים, רמת בתי הספר ביישובים ערביים נמוכה מזו שבמדינות מוסלמיות, והחרדים אפילו לא נבחנים. במצב כזה, תהיה לנו בעוד 20 שנה בעיה לתחזק מדינה, להיות משק של עולם ראשון, שזה מה שצריך כדי להחזיק צבא של עולם ראשון. אנחנו במקום שני בעולם מבחינת מספר שנות הלימוד הממוצע, אבל שנת לימודים בישראל אינה שווה לשנת לימוד במדינות מפותחות אחרות, איכות החינוך בתחתית העולם המפותח", הוא אומר.
לדברי פרופ' בן דוד, התקציב של המדינה ניזון בעיקר ממיסים עקיפים וממס הכנסה. אבל 17 אחוז מע"מ פוגע יותר באוכלוסייה חלשה מאשר בחזקה. בישראל 50 אחוז מהאוכלוסייה לא משלמת מס הכנסה, כי היא לא מגיע לרף התחתון. "מה יהיה בעוד 20 שנה? מי יממן את המדינה?", הוא תוהה.
"אנחנו נמצאים בכמה שנים של זוהר – רמת החיים בשמיים, גם אצל העניים יש עליה ברמת החיים, הידע כאן, הכסף זורם לכאן, רק לפתוח את הידע לילדים שלנו, כי הם צריכים להחזיק את המדינה בעתיד," מסכם פרופ' בן דוד.
אז מי חי טוב יותר? לפי פרופ' בן דוד, דור הצעירים יהיה בבעיה בעוד כמה עשורים, כי מדינת ישראל כולה תהיה בבעיה, אם ראשי המדינה לא יתעשתו.