השאיפה לקנות קרקע זולה בשכונה נידחת ולצפות בנכס הקטן צומח וצובר ערך עד שהוא גדל להיות פנינת נדל"ן מניבה נהפך בשנים האחרונות לחלום הישראלי בהא הידיעה. הרבה משפחות ישראליות מחזיקות בסיפורי "כמעט" מיתולוגיים: הסבא שכמעט רכש קרקע בהרצליה פיתוח, אבל העדיף בסוף את פתח תקוה; הסבתא שמכרה את הקרקע ברמת השרון תמורת שלושה חמורים והדוד שהתלבט בין צפון תל אביב לבת ים, ובחר בשנייה.
ואולם יש משפחות מעטות שסיפורי הכמעט של האחרים נהפכו לסיפורי המימוש שלהן. כיצד הן הצליחו היכן שהיתר נכשלו? שלוש משפחות שנהפכו לחלוצות נדל"ן מספרות שבבסיס ההחלטה לרכוש את הנכס שכיום שווה מיליונים לא עמדה הזדמנות כלכלית וגם לא תוכנית להכנסה פסיבית. הן פשוט חיפשו מקום טוב לגור בו, בית שימצא חן בעיניהן וירצו לגדל בו את ילדיהן, הן לא רצו להתפשר על ההיצע השכיח והיו מוכנות ללכת נגד כל המוסכמות. היה להן מעט כסף בכיס ואומץ לעשות מהלך שלא התיישר עם האופנה, ואף עורר ביקורת ותמיהה מצד בני משפחה וחברים, שלא הבינו את פשר הבחירה לגור בסביבה שנחשבה בזמנו עלובה.
אותן משפחות השתמשו בכסף שהיה ברשותן והימרו על בית וסביבה. היה להן חזון — באזורים שאחרים ראו בהם מחסור ועוני, הן ראו איכות חיים. מבעד למסך של הזנחה ודימוי נמוך, העין שלהן זיהתה בינוי איכותי וערכים תכנוניים שהיה גלום בהם פוטנציאל ייחודי, שלימים הכירו בו כולם. וכך קרה שחלוצי הנדל"ן, נטולי השאיפות לרווח, קנו בסכומים זעירים בתים ששוויים רק האמיר עם השנים וניצבים במרכזם של האזורים הנחשקים בישראל.
"אמא שלי הציעה לשטוף את כל השכונה בצינור"
השנה היא 1986, בעיתון "העיר" מתפרסמת מודעת מלים קטנה שמזמינה להתקשר למספר עם קידומת 03 כדי להצטרף ל"בנייה קולקטיבית". המפרסמים הם זוג צעירים ילידי חיפה באמצע שנות העשרים לחייהם, שסיימו את לימודיהם בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון לפני קצת יותר משנה. הם גרים בדירה שכורה בתל אביב, ובהיעדר ביקוש לעבודה במשרדי אדריכלים כשכירים, הם פותחים משרד עצמאי בדירה שכורה אחרת. במשרד, שגודלו חדר וחצי, הם מקבלים בשעות אחר הצהריים את האנשים שנענים למודעה. הם מעטים, אחרי הכל, מדובר ברעיון מוזר - התארגנות של זרים שלא היה ביניהם שום קשר לפני כן, לקנייה משותפת של מגרש, כדי שכל אחד מהם יקבל יחידת דיור בסוף הבנייה.
מה היתרון במהלך על פני קניית דירת יד-שנייה בבניין קיים? שני האדריכלים הצעירים נאלצו להסביר: כך חוסכים כסף במסים - מע"מ ומס רכישה, וגם את הכסף שמגיע בדרך כלל כרווח לקבלן, אם היו מחליטים לקנות דירה חדשה. 20 שנה לאחר מכן תגיע מבאר שבע לתל אביב אשה שאפתנית ותהפוך את השיטה לאימפריית שיווק. היא תככב כמה שנים במדורי הנדל"ן ותיפול ברעש גדול. יקראו לה ענבל אור. אבל באותם ימים תמימים, מיכל קימל ואיתן אשכולות בסך הכל חיפשו שותפים לדרך שתאפשר להם לבנות לעצמם בית. המהלך היה חלוצי במובן נוסף: המקום שבו החליטו לבנות.
"אמא שלי אמרה שלפני שעוברים לחיות פה צריך לשטוף את כל השכונה בצינור", נזכרת מיכל בתגובה להחלטה לבנות בית באזור הכי מדורדר ומוזנח בזמנו בתל אביב - שכונת נווה צדק. רוב התושבים היו משפחות עניות, ובחלק מהבתים הישנים אפילו לא היו שירותים בתוך המבנה, ואלה שהיו לא חוברו למערכת הביוב, אלא לבורות ספיגה מקומיים. הורי הזוג הצעיר, שהגיע מהשכונות החדשות של פסגת הכרמל הנקי והירוק, הגיעו לתל אביב כדי להבין ממה מתלהבים הילדים - והזדעזעו.
השכנים לא היו ידידותיים במיוחד. "קראו לי אשכנאצי", מעיד איתן. "היינו זרים ולא שייכים, והסביבה נראתה רע כמעט בכל מובן, אבל הפוטנציאל העירוני היה ברור לנו, כי הסמטאות הצרות והבנייה הנמוכה הזכירו לנו תמונות שהכרנו מערים עתיקות בעולם. בנוסף, היתה הקרבה לשכונות לב העיר שהתחילו כבר להתפתח, והקרבה לים".
גודלו של המגרש שנרכש היה חצי דונם והוא עלה 200 אלף דולר - סכום שאפשר היה לקנות בו באותה תקופה דירת שני חדרים וחצי בצפון הישן של תל אביב. בני הזוג חיפשו ארבעה שותפים, שכל אחד מהם ישלם 40 אלף דולר תמורת הקרקע, שאותה יחלקו לחמישה מגרשים נפרדים. גם סגנון הבנייה לא היה שכיח בישראל: בתים צמודי קרקע, הצמודים זה לזה, עם שני כיווני אוויר בלבד, חלל מרכזי שפתוח לשמיים, שלושה מפלסים מעל האדמה ומרתף - ובסך הכל 200 מ"ר וחצר קטנה לכל בית.
הימים היו ימי טרום ההדמיות, וכדי להמחיש את התוכנית המיוחדת בנו השניים מודל מקרטון ביצוע, שהציג את הבית. אפשר היה לפתוח אותו ולראות את החלוקה הפנימית בתוך יחידות המגורים.
המגרש הראשון שהם תכננו לקנות ברח להם מהידיים. מישהו אחר רכש אותו לפני שהצליחו למצוא מספיק שותפים למהלך. "כל המתעניינים בבנייה הקולקטיבית היו מבוגרים מאתנו, והיינו צריכים לשכנע אותם שאנחנו רציניים ואפשר לסמוך עלינו שנצליח לתכנן ולנהל את הבנייה בעצמנו. העובדה שמיכל היתה בהריון עם הילד הראשון הוסיפה לאמינות", מספר איתן. כשנמצא מגרש נוסף שכל השותפים הסכימו עליו, נסוג אחד מהם והחליט לחזור בו מההרפתקה. כדי לא להפסיד עוד הזדמנות, החליטו ארבעת הזוגות שנותרו לקנות את המגרש בכל זאת, ולחפש יחד את השותף החמישי, שלמרבה המזל נמצא אחרי זמן לא רב.
"בדיעבד, ברור שבמחיר המצחיק של השטח היינו צריכים לחלק את המגרש בין ארבעתנו, וכיום היו לנו בתים גדולים יותר, שגם היו כנראה שווים יותר כסף, אבל מי יכול היה לדעת. השיקול לא היה כלכלי, לא חשבו אז במונחים כאלה בכלל. ההזדמנות שראינו לנגד עינינו היתה לבנות בזול בית בשכונה עירונית, צפופה וקרובה למרכז העניינים, שהימרנו שתתפתח להיות מקום נחמד לגור בו.
"כשמלאו עשר שנים לסיום הבנייה, חגגנו כל השותפים יום הולדת עשור לבית, עם כל הקונים המקוריים, שעוד גרו בדירות שתכננו להם. אף אחד לא קנה את הבית כדירה להשקעה", אומרת מיכל.
"כשהסתיימה הבנייה, אמרו לנו שהבית שלנו משדר אווירת זן, כי הכל היה כל כך ריק ומינימליסטי. הסיבה האמיתית היתה שלא היה לנו כסף לקנות כלום. באנו בלי שום הון עצמי, קיבלנו כסף מהשותפים על התכנון והפיקוח, וככה קיבלנו בסוף בית ברמת מעטפת", הם מחייכים.
חשבתם פעם לעזוב?
"בעבר, בכל פעם שחלפה המחשבה, שיפצנו. בכל פעם התקדמנו ושיפרנו קצת. כיום יש גם שכשוכית (בריכה קטנה) בקומה העליונה. הילדים כבר יצאו מהבית, וקנינו באחרונה בית נוסף במושבה האמריקאית (שכונת צמודי קרקע לשימור בגבול יפו). אולי נעבור לשם, ואולי לא נצליח להיפרד, ונישאר".
"החמור באורווה היה חלק מהעסקה"
"כשמרטין פתח את הדלת, הוא אמר: מפה אני לא זז", כך מתארת תמי וייל, מרצה ללשון עברית ואשתו של מרטין וייל, שכיהן כאוצר הראשי ומנכ"ל מוזיאון ישראל במשך שלושה עשורים, את הרגע שבו התלקחה האהבה למבנה בן 150 השנה, שהיה ביתם כמעט יובל. זו היתה אהבה ממבט ראשון, ובבית הזה גידלו את שני ילדיהם, נועה, שנולדה בו, ואורי, שהיה בן 3 כשעברו לגור בו.
ב-1970 הם קנו מעמידר את הבית בדמי מפתח תמורת 45 אלף לירות, ולפני 20 שנה הוסיפו עוד כמה עשרות אלפי שקלים כדי שיעבור לבעלותם ברישומים הרשמיים. לפניהם גרו בבית עולים ממרוקו, ששוכנו בו בלי תמורה על ידי המדינה, כחלק מהליך התפיסה של בתי הכפר הערבי העתיק עין כרם, שיושביו ברחו ממנו במלחמת 1948. הבית ניצב במעלה ההר, מובילה אליו דרך מתפתלת ותלולה המוקפת צמחייה עבותה, העולה מהמעיין שבלב הכפר, דרך מנזר סן וינסנט. הוא פונה לנוף מרהיב הנחשף מתוך החללים המקיפים את המבנה, ובהם מבואה ומרפסת רחבת ידיים, הסגורה בחלונות שקופים המגיעים לתקרה, שלידה ממוקמים המטבח וחדר האוכל המועצב, שקירותיהם מעוגלים.
רצפת החללים הפנימיים מחופה באריחים מצוירים, ותקרתה גבוהה וקשתית. בחדר המשמש כסלון יש אח, ומדרום־מערב משתרעת חצר צמודה ופתוחה שנראה כי במקור היתה טרסה חקלאית, שעדיין מושקית במי באר ששייכת לבית. החצר פונה אל העמק ונצפה ממנה מראה פנורמי על הכפר ומגדלי הכנסיות המפוארות, שצליל פעמוניהן מהדהד בה כמה פעמים ביום. מדרום גובלת החצר במגרש פנוי שבבעלות חבר הכנסת אראל מרגלית. כשמרטין עוד היה בתפקידו, נערכו בחצר הבית קבלות פנים של המוזיאון, בתום ערבי גאלה ופתיחה של תערוכות חשובות.
"למשפחת לוי שגרה כאן לפנינו היו הרבה ילדים, והאידיאל מבחינתם היה שיכון עם כל הלוקסוס - רצפה חדשה, אינטרקום ומעלית. הם רצו מאוד לצאת מהבית הישן, אך היה להם חוש מסחרי מפותח, וכשהרגישו שאנחנו מעוניינים, התחיל משא ומתן שנמשך כמה חודשים. בכל פעם הם העלו את המחיר עוד קצת. בכסף ששילמנו לבסוף אפשר היה לקנות דירת שלושה חדרים בשכונת בית הכרם - החלום של משפחת לוי. אנחנו רצינו בית וגינה, ובתוך ירושלים זה לא היה בא בחשבון כי שם היה יקר מדי, אז קנינו פה. אלא שכאן לא היה בית, היתה חורבה. אחד החדרים שימש כאורווה, ובתוכה נשאר חמור שהיה חלק מהעסקה. רק אחר כך התברר שאת החמור מכר הדייר הקודם גם לשכן", נזכרת תמי בחיוך. לימים הוכשרה האורווה כיחידת דיור עם שירותים נפרדים, המשמשת את הבת ומשפחתה כשהיא באה לבקר ממקום מושבה הנוכחי בניו יורק.
החמור כנראה שימש את הדיירים ככלי תחבורה, משום שלדברי מרטין, לא היתה ממש דרך אחרת להגיע לבית, לא כל שכן להביא אליו מצרכים וציוד. "האוטובוס עבר פעם בשעה, ועצר בתחנה שנמצאת במרחק רב. הרבה פעמים הוא בכלל לא הגיע. לכן קנינו וספה, אבל גם בה אי־אפשר היה להגיע עד הבית, כי הדרך לא היתה סלולה. מהמקום שבו היינו מחנים את הווספה עוד היינו צריכים ללכת ברגל זמן מה. חברים שהיו מגיעים לבקר לא הבינו איך הסכמנו לבוא לגור כאן, ולא התביישו להגיד לנו את זה", אומר מרטין.
כשנכנסו בני הזוג לגור בבית לא היה בו קו טלפון, ובקושי היו מים זורמים. חוטי החשמל רצו מחוץ לקירות, שעוביים מטר וחצי, והם עשויים בוץ שמחופה באבן. כיום כבר מכירים ביתרונות של בנייה כזו, בשל תרומתה לבידוד והמיזוג האקולוגי, ואולם בעבר הדבר נחשב לחיסרון בשל הקושי להעביר בקיר כזה תשתיות.
"במשך חודשים עבדנו בעצמנו בשבתות והוצאנו מהבית פסולת בניין במריצות. בכל פעם חפרנו קצת וגילינו עוד נישה ועוד פתח, שהדיירים הקודמים חסמו", מספרת תמי. כיום, עין כרם הוא אזור בילוי, העמק התמלא מסעדות ובתי קפה, ובמעלה ההר נמצאת תחנת המוצא של הרכבת הקלה, שממנה יש תחבורה רציפה לעין כרם.
הזוג וייל היה מעורב במאבק של התושבים למען שימור סגנונה המיוחד של השכונה, שבמסגרתו הוגדר חלק מהכפר לשימור, וחלק משטחיו הוכרזו כגן לאומי. "כיום יש פה אפילו גלידריה, אבל במשך שנים התביישתי לספר שאני מעין כרם. עלתה מכאן ארומה של עליבות. בהתחלה היתה פה רק מכולת אחת של חנווני שדיבר 12 שפות, ולא התרגש מהעכברים שהתרוצצו אצלו. כשאימא שלי שמעה על התוכניות שלנו לגור כאן, היא נבהלה ממש. עין כרם נחשבה למקום מפחיד, כמעט מסוכן. לימים, הפליאה על המגורים פה נהפכה לחיובית, והתחלתי לומר 'אני מעין כרם', בגאווה", אומרת תמי.
הרהרתם פעם בדיירים הקודמים, הערבים שגרו פה לפני המלחמה?
תמי: "היו בשכונה מקרים של תושבים מקוריים שחזרו ודפקו על הדלת. לנו זה לא קרה, אבל השמועה שהגיעה אלינו היא שהדייר האחרון היה רופא, והוא ברח לירדן לפני המלחמה".
אתם מוכרים?
מרטין: "כנראה שכן. אנחנו אוהבים את הבית מאוד, יהיה קשה מאוד להיפרד, אבל הגענו לגיל שבו חושבים גם על האמבולנס שנצטרך אולי להזמין, ויהיה לו קשה לטפס לכאן במהירות".
מה אומרים הילדים?
"הם מצטערים מאוד", מוסיף מרטין.
מדוע שלא יקנו אותו לעצמם?
תמי: "כי אין לאף אחד מהם הכסף לשלם על בית כזה, ואנחנו צריכים את הכסף כדי לקנות לעצמנו בית במקום אחר".
"להורים שלי ברמת גן, רמת אביב נראתה רחוקה"
"אני זוכר את התפוזים בפרדס שליבלב פה על הקרקע", מספר ניסן כנען, יליד 1930, ומתכוון לקרקע שעליה עומד הבית שלו ושל אשתו, עדינה, בשכונת רמת אביב. לאזור התוודע לראשונה בעת שירותו הצבאי, שאותו עשה לא רחוק משם, "בבית הירוק" - אחד מבתי הפאר של הכפר הפלסטיני שייח מוניס שנכבש במלחמת 48', ושכיום משמש את אוניברסיטת תל אביב.
עשר שנים אחרי שצפה על הפרדס, מגבעה שמצדה השני זרם נחל איילון, קנו ניסן ועדינה את הבית, שאליו יעברו ב-1960, ובו הם גרים עד היום, בלי שנעשו בו שינויים גדולים. כדי לממן את הקנייה בשכונה החדשה, מכר הזוג הצעיר דירת שלושה חדרים ברמת גן, בקומה רביעית ובלי מעלית, שאותה קנו כשהתחתנו. עבור הדירה ברמת גן קיבלו 10,000 לירות, והיה עליהם להוסיף 20 אלף לירות לרכישת הקוטג' הטורי, בגודל 80 מ"ר, עם חצר קטנה, בשכונה שלימים תיקרא "רמת אביב הירוקה".
את ההפרש הם היו צריכים להשלים לבד: "לא היו משכנתאות מבנקים. לקחנו מהמשפחה ומחברת רסקו, שהיתה הקבלן שבנה. במשך עשר שנים החזרנו הלוואות, לפחות משכורת אחת הלכה לתשלום על הבית. הסכום היה גדול, אבל לא חששנו. עבדנו כאדריכלים שכירים, ובתקופה ההיא אדריכל הרוויח יותר מרופא, ולכן הרגשנו בטוחים להתחייב", אומרת עדינה.
על האפשרות לקנות את יחידת הדיור הם שמעו מבעל המשרד שבו עבדו, האדריכל אריה אלחנני. פרויקטים חדשים לא פורסמו במודעות בעיתונים. הקוטג' נבנה בשכונה של משרד השיכון, והוא ניתן כזכות לקנייה מהמדינה במטרה לגוון את האוכלוסייה באזור. עד אז התאפיינה השכונה בעיקר בבנייני רכבת זולים בגובה 2–3 קומות, שבהם שוכנו עולים מפולין, בעיקר ניצולי שואה. "במכולת כולם דיברו פולנית", מספרת עדינה, "וכשפתחתי את הפה ודיברתי עברית, זה היה מוזר". מסביב היו הרבה שטחים פתוחים, ועל המגרש שבו עומד כיום הקניון, עשו את מדורות ל"ג בעומר. "בעיני הורי, שגרו ברמת גן, רמת אביב נראתה רחוקה מאוד", היא אומרת. היו גם חברים שהזהירו את בני הזוג מהרעש שיגיע משדה התעופה (שדה דב), "שמעולם לא הפריע, הוא היה רחוק".
"גיוון האוכלוסייה", כפי שהוגדר בתוכנית של משרד השיכון, כיוון למעשה לשילוב של אוכלוסייה עשירה יותר בסביבה שכבר היו תוכניות להעביר אליה את אוניברסיטת תל אביב ממשכנה הזמני בדרום העיר. הבנייה החדשה נקראה "שיכון אקדמאים", שנבנה ליד "השיכון לאמנים", שהיה קצת יקר יותר. גם קציני צבא קיבלו את הזכות לקנות יחידות דיור בשכונה החדשה.
הדירה של הזוג כנען ניתנה כזכות קנייה לגיל לבנון, בנו של חיים לבנון, ראש העיר תל אביב ב-1953–1959. לבנון ויתר על קניית הדירה ומכר את הזכות לרכוש אותה לזוג כנען, אחרי שהעדיף לקבל זכות לקניית מגרש באפקה. מי עשה עסקה טובה יותר? קשה להעריך. "בכל מקרה, זה לא היה השיקול אז - לא שלנו ולא שלו. קנינו את הבתים כדי לגור בהם, אף אחד לא חשב שהמחירים יגיעו לאן שהגיעו", אומרים השניים. "לבנון רצה בית גדול יותר, 80 מ"ר לא הספיק לו, ואנחנו רצינו דירה שתהיה קרובה יותר לעבודה בתל אביב".
בעיקר מצאה חן בעיניהם השכונה שתוכננה בסגנון אורבני חדש; במקום רשת רחובות בשתי וערב - נבנו בשכונה רחובות מגורים ללא מוצא, שבקצה כל אחד מהם מגרש חניה, וביניהם רשת שבילים שמיועדים להולכי רגל, שכיום די שוממים. "כשעברנו לכאן החניה נראתה ענקית, וכיום היא אינה מספיקה בכלל", הם נאנחים.
הבית קטן בהשוואה לבנייה המקובלת כיום.
ניסן: "גידלנו בו שלושה ילדים בלי תלונות. כשנולד הבן, פתחנו חלון. הבית המקורי נבנה עם פתחים קטנים, כדי לחסוך כסף, לכן אחרי עשר שנים עשינו את הדבר המתבקש - הרחבנו את החלון לחצר כדי שייכנס אור ואוויר, וכל השכנים חיקו אותנו ועשו אותו דבר. בשלב כלשהו הוספנו עוד 20 מ"ר כקומה שנייה, והצענו להפריד את הבת הגדולה מהבן, ולהעביר אותה לחדר שעל הגג. דווקא היא זאת שאמרה שהיא לא רוצה להשאיר אותו לבד".
אתם נשארים פה?
עדינה: "אנחנו חלוקים. נכון שקשה כבר להסתובב ברגל וצריך מכונית, אבל אני עוד נוהגת וניסן בא אתי תמיד. הוא כבר רוצה לעבור לדיור מוגן, אבל לי לא מתאים. אני לא רוצה לבלות את הימים בסביבה הומוגנית כל כך. בשבילי חיים זה לראות ולפגוש אנשים שונים ומתחלפים".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
"לא תשתוק": החרדיות שהחליטו להילחם בתופעת ההטרדות
הבולען ה-6,001: היישוב הראשון בישראל שעלול ליפול בגלל אסון אקולוגי
