יממה לאחר השבת השחורה, מתמודדת העונה האחרונה של "מאסטר שף", שני בן שימול, ירדה לאילת והתמקמה במלון "רויאל גארדן" יחד עם משפחתה. היא הותירה מאחור את ביתה שבעיר הולדתה שדרות, את העסק שפתחה לפני כשנה אשר נושא את שמה, "שני", וכפי רבים מתושבי עוטף עזה - את החיים שלפני אירועי ה-7 באוקטובר.
בן שימול שכאמור מתגוררת בעיר הישראלית הקרובה ביותר לרצועת עזה, למדה לחיות לצד הרקטות שחזרו שוב ושוב לחייה. כמו רבים אחרים, היא הפכה למתורגלת, אבל בבוקר החג, כשהתעוררה עם משפחתה למשמע אזעקות צבע אדום, הבינה במהרה כי לא מדובר במטח רגיל. "תמיד היה את הפחד, ידענו שיש איום של קאסמים, תמיד אמרתי: 'אני יכולה להתמודד עם זה'. אבל לא הייתי מדמיינת בסיוטים הכי שחורים, הכי הזויים, שנעבור את מה שעברנו", היא מתארת בשיחה עם mako.
לפני כחודש וחצי אזרחי מדינת ישראל התעוררו לתרחיש אימה. מטחי רקטות נורו מרצועת עזה לעבר גוש דן, אזור השרון, השפלה ודרום הארץ. במקביל, אלפי מחבלים חדרו ליישובים בעוטף - ובן שימול זוכרת היטב את אותם רגעים מבעיתים. "הפעם הצבע האדום היה אחר, רעש הטילים היה מפחיד", היא אומרת, "הבנו שמשהו לא תקין, דפיקות הלב התחילו ופתאום שמענו ירי. הוואטסאפ החל להתמלא, שלחו תמונות של המחבלים על הטנדרים, כמויות. ניסיתי להבין מה קורה, אמרתי לבן שלי: 'אל תדאג, הצבא יבוא מהר, אין סיכוי שיהיה משהו', השעות עברו ואין צבא, חשבתי שאנחנו הולכים למות. את שומעת ידיעות על אנשים שרצחו אותם, אנשים שגדלת איתם".
באותם רגעים בן שימול חששה לא רק לגורל משפחתה הגרעינית - אלא גם לאחיה שגרים בכפר עזה. "אחותי שלחה לנו הודעות 'תעזרו לנו, תצילו אותנו'. את אומרת לעצמך 'איפה הצבא', לא היה לנו קשר עם אחי שגר בשכונת הדור הצעיר שעות, כבר יצרתי תסריטים, היה לי חשש מאוד גדול לחיים שלו. ניסיתי להיות גיבורה וחזקה מול אחותי, להגיד לה שהכל יהיה בסדר, אבל בפנים את יודעת שלא. רק ביום שני הצליחו לחלץ את אחי ובת הזוג שלו, וכשאת שומעת שהם ישבו לו בתוך הבית כמה שעות, שהם פחדו לנשום כדי שלא ישמעו אותם, זה פשוט הזוי. הוא אמר לי שהבטן שלו התחילה לקרקר, שהוא החזיק אותה חזק כדי שלא ישמעו את הקרקור של הבטן. אני פשוט זכיתי באחים שלי מחדש".
"לא הבנתי איך נתמודד עם זה, איך נצא מזה. הילדים היו בלי אוכל שעות, מרוב שהיו חלשים הם היו מעולפים ונרדמו", היא ממשיכה לתאר, "את שומעת עוד זוועות, הפחד גדל, שכבתי ואמרתי: 'אני מקבלת את זה שהם יבואו, שהם ייכנסו ושאמות הלילה, הם ירצחו אותנו'. ירדנו למרתף וראיתי פתאום שהדלת פתוחה, אם הם היו באים אלי הם היו נכנסים בקלות, שום דבר לא היה מציל אותנו, אבל הקדוש ברוך הוא עשה איתנו נס - הם היו בשכונה שלי, יש צילומים. הצלחנו להגיע לבוקר, אז שמעתי שהצבא כבר בשדרות ושיש עדיין כמה מחבלים מפוזרים בעיר. אמרתי לבעלי שאני לא נשארת ונסענו לאילת, הוא אמר שהוא צריך להישאר כי הוא חייב להיות בעבודה, הוא אחראי על הניקיון בעיר - בבוקר יצא לנקות זירה מזעזעת".
לקראת הצהריים בן שימול יצאה לכיוון אילת עם ילדיה. "תפסתי את הילדים כשעדיין היו מחבלים בעיר, אמרתי להם שיתכופפו ונסעתי במהירות", היא מתארת, "אמרו לי לא לעבור במקומות מסוימים כי היו עדיין גופות על הרצפה, פשוט מזעזע. כשהגעתי לאזור דורות נפל לי האסימון, רצו לי כל האנשים שנרצחו בעיר, שלוש שעות של נסיעה במהלכן אני רק בוכה. הילד שאל אם אני מפחדת על אבא, אמרתי לו שזה הכל ביחד, שאני מבינה פתאום מה עברנו, איפה היינו, ימים הייתי כמו זומבי - לא תפקדתי ולא דיברתי עם אנשים".
בן שימול שגדלה על ברכיה של סבתה חנה ז"ל - חיה ונושמת את המטבח. רק לפני כשנה היא הגשימה חלום ופתחה מקום משלה. היא עיצבה אותו לפני חזונה, הניחה בבטיחות לבנה אחר לבנה, עד שבנתה את סטודיו חלומותיה בשדרות, העיר בה הקרקע נסדקה מתחת לרגליהם של התושבים. אך בן שימול מצאה נחמה במטבח המלון בו שוהה, זאת לצד החששות לגבי גורל העסק בו העבירה סדנאות בישול, עסק שרק החל לפרוץ.
"אני לא יודעת איך חוזרים מפה לחיים, איזה חיים יהיו לנו, איך זה יהיה ומה יהיה", היא אומרת, "זאת פעם ראשונה שאת מרגישה שאין שליטה, שמישהו מכתיב לך באיזושהי דרך את החיים שלך. מכתיב לך שמוציאים אותך מהבית שלך ואת עדיין לא יכולה לחזור. אבל מצד שני את אומרת: 'איך אני אחזור הביתה? איך אנחנו נתמודד? זה לחזור לחיים של סוג של פחד, פחד שהוא קיים, הוא לא ייעלם - אני לא חושבת שהוא ייעלם תקופה ארוכה. אנשים חוששים ואומרים: 'איך נשחרר את הילדים למסגרות?', אין את השגרה הרגילה - יש את החיים שלפני ה-7 באוקטובר ויש את החיים שאחרי, חיים אחרים לגמרי. פגשתי את הוותיקים של העיר, הם אמרו: 'אנחנו נחזור, כולם יחזרו, הביטחון ייבנה לאט לאט מחדש', אני בטוחה בזה, כי באיזשהו מקום את לא רוצה לתת להם לנצח. עולות מחשבות לעזוב, אבל זו עיר שגדלתי בה, אני רוצה לחיות פה בכל הכוח - הילדים בנו כאן חיים. למה אני צריכה לעזוב את הבית שלי? זה כאילו מישהו מחליט לך. היינו אמורים לבנות בית בשכונה שהייתה בה חדירה גדולה, אני תוהה איך נבנבה שם. אנשים אומרים שמה שקרה ב-7 לאקוטובר לא יקרה שוב לעולם, אבל אמרו את זה גם על מלחמת יום הכיפורים, והנה שוב זוועות קשות שאנחנו מתמודדים איתן. אם אני מרגישה אני לא מצליחה לחזור לחיים, איך אלו ששרדו בקיבוצים יחזרו? משפחות איבדו את יקריהן".
"בסוכות עשיתי סדנאות, פתאום הייתה לי חשיפה מטורפת", היא חוזרת לימים שלפני ה-7 באוקטובר, "פנו אליי מלא אנשים, גם מפורסמים, נכנסתי לפוש של עבודה. בניתי עוד סדנאות, עוד תאריכים, הייתה היענות מאוד גדולה. הייתי באיזו נקודת פריצה, הרגשתי שהגעתי ליעד, לחשיפה, אנשים מהמרכז רצו לבוא אליי לשדרות לעשות סדנאות. אני אומרת: 'איך זה יהיה עכשיו? האנשים האלו ירצו לבוא? מי ירצה לבוא לשדרות עכשיו? אני בתור תושבת העיר מפחדת לחזור לבית שלי. השקעתי כל כך הרבה, פתחתי סטודיו מהמם".
איך הייתה השנה הראשונה של העסק?
"עבדתי עם העירייה שלי, פנו אלי עיריות מבחוץ, גם החברה למתנ"סים הייתה אצלי. היו אצלי בנות מרחבי הארץ. אני תמיד שואפת שהכל יהיה כמו שצריך, כמו שאני אוהבת, אחרי זה לקבל את המחמאות של האנשים שנמצאים בסדנה שווה את כל העבודה הקשה, זה מבחינתי שווה את הכל. בנות כותבות לי שהחזרתי להן טעמים של בית, שנתתי להן אומץ להיכנס לאפות עוגיות. זה ממש ממלא".
את מתגעגעת לזה?
"מאוד, המזל שלי שנפלתי במלון טוב והתחלתי לייצר יחסים עם השף. נוצר בינינו חיבור מדהים, נתנו לי להיכנס למטבח - הסברתי להם שזו התרפיה שלי וזה מה שיעזור לי כרגע לנפש, להתמודד עם מה שאני עוברת. לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה, בשבת אני מבשלת איתם, טעמים קצת של בית. אנחנו יושבים בשישי ומבחינתי לתת ביס קטן - אבל לראות אנשים נהנים מהאוכל שאני מכינה", היא מספרת ומשחזרת רגע שנחקק בה, "הכנתי להם ספינג', לשתי ביד 20 קילו בצק, אחר כך כולם צעקו לי מהחדר אוכל: 'תודה, הזכרת לי את הטעם של סבתא, נתת לנו טעם של בית'. אמרתי לצוות מנהלים של 'ישרוטל': 'אתם לא מבינים כמה טוב עשיתם לי, כמה הצלתם אותי, אחרת הייתי הולכת פה לאיבוד'".
הסטודיו לא פתוח כבר חודש וחצי, איך מתמודדים עם זה מבחינה כלכלית?
"יש שם השקעה מאוד גדולה, בניתי מטבח מהמם, הכל מושקע. גם לסדנה האחרונה עכשיו עשיתי קנייה מחודשת, העפתי הכל ועשיתי מלאי מחדש של הכל. איך אני מתקדמת מפה, ממשיכה? עד שהגעתי לנקודה של פריצה, הבנתי לאן אני מכוונת ומה אני עושה, איך אני חוזרת לשם, ואיך אני אתפעל את המקום? זאת לא מסעדה שאנשים תמיד ירצו לאכול או משלוחים, אלו אנשים שבאו אליי מבחוץ מכל הארץ - ומי יבוא עכשיו? זו השאלה, אם יבואו אנשים, כי מי ירצה להתקרב לשדרות. העיר הפכה למקום ש'מי מסוגל להגיע לשם', אבל גם אי אפשר לדעת - אולי יהיו את האלו שכן ירצו לבוא. אחרי לחימה ורקטות, אנשים באו לפרגן לעוטף אבל פה זה כבר משהו אחר, יהיו גיבורים שירצו לבוא לשדרות, להתמודד עם איום ופחד".
מה עושים במצב כזה, הקמתם את המקום לפני בהשקעה כספית גדולה, השעון מתקתק והוא עומד במקום. יש עזרה מבחינת המדינה?
"אני עדיין לא זכאית כי העסק שלי הוא עדיין קטן, רק פתחתי אותו. יש עסקים שנפגעו ומכירים בהם, ובהמשך יהיו מענקים מסוימים. אני לא יודעת מה ואיך יהיה".
העסק בחיתוליו.
"נכון. בסוכות כשעשיתי את הסדנאות האחרונות האמנתי שמכאן אני פורצת, שזה הזמן שלי. שנה בניתי את עצמי, לקח זמן, היו עליות וירידות, ראיתי שיש קשיים, שאלתי את עצמי הרבה שאלות והגעתי לנקודה שקיבלתי החלטה וידעתי מה אני רוצה לעשות. עכשיו, אנחנו פה באילת, אישרו לנו להיות כאן עד ה-5 בדצמבר, אני יודעת שאם יתחילו להחזיר תושבים כנראה יתחילו במבוגרים, עדיין לא מדברים על משפחות וילדים. אי אפשר להביא ילדים שחוו את הפחד הזה למקום כזה, כרגע כמעט ואין כיפות ברזל בעיר ויש המון נזק לבתים שם. בכל פעם נותנים לנו 'דד ליין' ורק אחריו אנחנו יודעים מה הולך לקרות, כרגע אנחנו לא יודעים מה יהיה. יש מקומות שאנחנו צריכים להתחיל מחדש, לבנות את עצמנו מאפס".
יש גם אנשים שאין להם מאיפה לבנות מאפס.
"התפניתי בעצמי, ובשבוע וחצי הראשון שילמתי לבד ואז העירייה סבסדה. היו 50 אחוזי הנחה לבתי מלון, אבל עדיין מה בנוגע לארוחות ולעשות לילדים קצת טוב על הלב? ההוצאות לא נגמרות, יצאנו בלי כלום, כמות בגדים קטנה ועכשיו כשמזג האוויר התקרר - היה צריך לקנות לילדים בגדים. הרגשתי כמו פליטה בעיר אחרת. את מתחילה ממש מנקודת אפס. אבל אני יכולה להגיד באופן אישי שמה שעזר לי בשהות פה זה המלון שאני נמצאת בו, הוא עזר לי להירפא. האוכל זה ריפוי לנפש, אמרתי לכולם: 'איך אעזוב אתכם, הפכתם לחלק מהחיים שלי ואני כל כך אתגעגע'. השף אמר לי שכל מנהלי ישרוטל יבואו לסדנה, אבל אמרתי לו שאני רוצה לארח את כל הצוות במטבח ואת המשפחה. אני רוצה פשוט לארח אותם, הם הפכו למשפחה עבורי, דואגים לי להכל, כל מה שאני רוצה, לילדים שלי".