המשתתפים: לני ביטון (45) מראשון לציון, נכה אשר מתקיימת מקצבת נכות. לני סובלת משיתוק מוחין מלידה. "פלג הגוף הימני שלי משותק - יד ימין מעוותת, וגם רגל ימין מעוותת וקצרה מהשנייה לכן צליעתי קשה. יש לי 75% נכות פיזית, ו- 40% נכות נפשית בעקבות פגיעה מינית קשה בילדות".
לני חיה מזה 4 שנים עם בן זוגה גבי (58) אלמן, נשא HIV, שמתקיים גם הוא מקצבת נכות ומעבודות מזדמנות בחשמל. אשתו של גבי נפטרה ב-2003 מסיבוכים בדיאליזה. היא קיבלה בעבר מנת דם נגועה והדביקה את גבי. לני וגבי מגדלים בשנה האחרונה כלב שקיבלנו במתנה העונה לשם: חץ. "אנחנו שוקלים למסור אותו כי אין לנו תקציב לגדל אותו".
דיור: "בראשון לציון בשיכון המזרח, בדירה ישנה בת שני חדרים שגבי קיבל כירושה מהוריו. לפני שפגשתי את גבי, התגוררתי במסגרות של שיקום, הוסטלים, דירות מוגנות. עם גבי רציתי לטעום את החיים העצמאיים יותר".
היסטוריה תעסוקתית: "כשהייתי במסגרות, עבדתי במשך 20 שנה במפעל מוגן שנקרא 'אילן' והשתכרתי 20-30 שקלים ליום. עשיתי עבודות ניירת כמו הכנסת מכתבים למעטפות או הדבקת מעטפות ושליחה לדואר. עבדתי 6 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. לפעמים לא הייתי קמה לעבודה בכוונה כדי לא להרוויח את הסכום המגוחך הזה. אם הייתי עובדת בשוק החופשי זה היה פוגע בקצבה שלי, אבל כשנכים עובדים במפעלים מוגנים הקצבה נשמרת.
"הפסקתי לעבוד במפעל לפני 5-6 שנים, כי נמאס לי לעבוד בשביל סכום כזה. הייתי קמה בחמש בבוקר כדי להיות במפעל בשבע וחצי בבוקר ומשתכרת בחודש 600-800 שקלים. היום אני לא עובדת ואני נמצאת הרבה בבית. גבי למד חשמלאות, ותמיד עבד בזה. היום אין לו הרבה עבודה, גם בגלל שהוא נשא, השמועה עוברת מפה לאוזן ואנשים לא ממליצים עליו".
בשעות הפנאי: "אני צופה בטלוויזיה ומדברת עם החברים שלי למחאת הנכים, דבר שמאוד מעסיק אותי לאחרונה. אמשיך ללכת להפגנות, למרות שאני מוציאה כספים לדלק וזה לא קל לי, אבל זו המחאה שלי. אנחנו לא נוותר עד שנגיע לגובה שכר מינימום, גם אם זה ייקח שנים. יש לנו קבוצת וואסטאפ ושם ובפייסבוק אני מעבירה את הזמן. מבקרת את השכנים, ומדי פעם יוצאת לנשום אוויר כשאני יכולה. אחת לשבוע אני מתנדבת במטה מאבק לנכים".
כמה מרוויחים? "קצבת הנכות שלי עומדת על 2,342 שקלים, אף אחד במדינה לא יכול לחיות ולהשתכר מהסכום המגוחך הזה. אני מתביישת בראש הממשלה ובשר האוצר הלא חברתי. יש לי תוספת שנקראת כח"ן על סך 350 שקלים. הקצבה של גבי זהה: 2,342 שקלים ותוספת כח"ן: 350 שקלים. מעבודות זמניות בחודש הוא מרוויח: 200-500 שקלים".
השכלה: "לצערי לא למדתי מקצוע, אבל למדתי 12 שנה בבית הספר 'און' - בית ספר לנכים, וסיימתי את הלימודים אך לא סיימתי בגרויות, כי לא היו. בנוסף, למדתי דרך ביטוח לאומי קורס בסיסי במחשבים לפני 15 שנה. גבי סיים 8 שנות לימוד ולמד חשמלאות".
מצב חשבון: "החשבון שלי מעוקל כבר חצי שנה, מצב העו"ש שלי הוא מינוס 1,000 שקלים, אני מאמינה שכל הנכים בישראל במינוסים. אין לי חשבון משותף עם גבי. עד לפני שנה הוא גם היה מעוקל כי הוא עבד בלי חשבוניות והיה בהוצאה לפועל ופשט רגל, היום החשבון שלו במינוס של 500 שקלים".
איך הגעתי לחובות? "בשנת 2003 עברתי תאונת דרכים והסיעו אותי במד"א אבל לא זכרתי את זה. בינתיים, החוב שלי תפח לאלפי שקלים ועדיין לא שילמתי אותו, לכן עיקלו לי את החשבון. אני לא יודעת על כמה החוב עומד, ולא טיפלתי בזה, אני פוחדת לשמוע על כמה החוב עומד. הקצבה שלי נכנסת לחשבון למרות שהוא מעוקל כי בקצבאות לא נוגעים. אם יהיה לי סכום מסוים מעבר לקצבה יעקלו אותו. ביום שאנחנו מקבלים את הקצבה, היא נגמרת. מההוצאה לפועל לא קיבלתי הפטר כי לא היה מי שידבר בשמי, אבל במטה מאבק הנכים, יעזרו לי לכתוב להוצאה לפועל ואני מקווה להיפטר מהחוב, כי אין לי יכולת לשלם אותו".
הוצאות קבועות לחודש: חשמל: 500 שקלים ("אנחנו מדליקים כל הזמן את המזגן כי אני סובלת מהזעת יתר"), ארנונה: 300 שקלים, מים: 300 שקלים ("יש לנו חצר"), מזון: 2,500-3,000 שקלים ("אנחנו לא אוכלים בשר כל השבוע כדי לחסוך, רק בסופי שבוע, ואני מקבלת סלי מזון בחגים ובתקופות מסוימות בשנה"), תרופות: 80 שקלים (גבי מקבל את ה"קוקטייל" לנשאי HIV בחינם), מזון לכלב: 400 שקלים, טלפונים סלולריים: 200 שקלים, אינטרנט+טלפון קווי+כבלים: 400 שקלים סיגריות: 1,000 שקלים.
רכב: "מזדה 3 שנת 2010 - גבי קיבל את הרכב בירושה מאחיו שנפטר לפני שנתיים וחצי, אבל עדיין לא סיים לשלם את ההלוואה על הרכב. הוצאות על רכב: 1,000-1,500 שקלים + 318 שקלים לתשלום על הרכב".
הוצאות משתנות: ביטוח לאוטו: 2,500 שקלים אחת לשנה, טסט: 1,000 שקלים אחת לשנה.
מערכת היחסים שלי עם הבנק: "פעם בחודש אני מוציאה את הכסף ושלום על ישראל. אין לי כרטיס אשראי ולא יהיה לי אף פעם, יש לי רק בנקט. אני לא משתמשת בשיקים, כדי לחסוך את העלות שלהם".
על מה מוותרים? "אנחנו לא יוצאים לבתי קפה, למסעדות או לנופשים, לשום דבר כמעט".
איך חוסכים: "את מעט הכסף שגבי מרוויח בעבודה, אני שומרת בצד, שלא יבזבז על דברים אחרים, ומשלמת עם זה חשבונות וקניות. אני שומרת את הכסף לחשבון החשמל – החשבון שאני הכי פוחדת ממנו, כי הוא החשבון הכי גדול. עד שנכנסתי למטה המאבק, לא ידעתי אילו זכויות, הנחות והטבות מגיעות לי, ושם גיליתי שמגיעות לי הנחות בארנונה (80%) ובמים, וגם בחשמל אבל הבעיה היא שם לא מיישמים את החוק. אני מוצאת כל מיני פתרונות עלובים כדי לחסוך: אוכלת גבינה במקום בשר, לפני חודשיים היו לי כאבי שיניים והשתמשתי בטיפות אופטלגין במקום ללכת לטיפול. בגלל הנכות שלי, יש לי בעיית ראייה קשה ואני זקוקה למשקפיים עם צילינדר ופריזמה, אבל אין לי אלף שקלים להוציא על משקפי ראייה. ביבי מקבל מהמדינה מטוס בשווי מיליוני שקלים ויש לו הוצאות מטורפות על חשבון האזרחים, ולי אין כסף מינימאלי לקבל טיפול שיניים. לא ביקשתי אלפי שקלים, אלא רק שכר מינימום לי ולכל הנכים בישראל".
המשפחה עוזרת להתמודד עם ההוצאות? "אני לא בקשר עם המשפחה שלי בגלל מה שעברתי, ובגלל שהוצאתי את הסוד החוצה לרווחה. אימא שלי היום כבר לא בחיים. במשפחה של גבי רק אחיין אחד עוזר לו לפעמים, רוב המשפחה שלו נטשה אותו כי הוא נשא איידס כבר 22 שנים".
תוכניות במגירה: "רק להמשיך להיאבק. יש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת 'הפנתרים שלא מוותרים', עד שיעצמו לי את העיניים אני לא אוותר, עד אז אני פנתרה".
על מה חולמים? "אנחנו לא חולמים לנסוע לחו"ל, אנחנו רק רוצים לא לפחד מהתשלומים או מעיקול. אני חולמת לחיות בכבוד ושיהיה לנו טוב. שלא אהיה בחובות, ושבחשבון הבא שלי יהיה כסף מיותר שאוכל לקנות לעצמי בגד או משקפי ראייה, ואוכל ללכת לרופא שיניים. מקווה שלא יזלזלו יותר בחלשים".