האינטרנט וקו הטלפון הקרקעי – כן, מצחיק, אני גר ב-1998 - נאלמו לנו דום השבוע. ונאלמו בצוותא, כך שלא היה מנוס מלהזמין טכנאי של בזק. "זה קֶצֶר", פסקו מבעוד מועד בתמיכה הטכנית. "זה קצר", אשרר הטכנאי ותיקן והלך. "זה קצר", אמרו לי בתמיכה כשהתקשרתי למחרת טו ביץ' על זה שהתקלה רק כאילו תוקנה.

בשלב הזה הציעה הנציגה ביקור חוזר של הטכנאי, אבל כבר ראיתי איך הכל חוזר חלילה והעליתי הצעה לסדר: אולי במקום לנסות לתקן קצר שמתחבא איפשהו בין כל נקודות הטלפוניה בבית, פשוט נסלול נקודה חדשה?

"אנחנו לא עושים את זה", אמרה הנציגה.

רגע, אמרתי. תמחקי את כל מה שנאמר עד כה. נניח שהשיחה מתחילה רק עכשיו ואני אומר, "שלום, אני צריך שקע טלפון חדש, את יכולה לשלוח טכנאי?" – זה אפשרי, נכון?

"ברור", אמרה הנציגה. "אבל אנחנו לא מציעים את האופציה הזאת במקרה של תקלה, כי זה כרוך בתשלום ולקוחות לא מוכנים לשלם".

אם זה נשמע כאילו אני חותר כאן לאותה שורה תחתונה שמוני מושונוב סיכם במילים המיתולוגיות "קוסנם בזק", אז לא: אין לי טענות לשירות שלהם. כלומר, ברור שיש לי, אבל לא על זה אני כותב: אני כותב על משפט אחד שאמרה לי נציגת תמיכה טכנית אחת ושלגמרי העיף לי את המוח, כי הוא סידר אצלי בראש בבת אחת את כל מה שדפוק אצלך, הצרכן הישראלי. הלקוח הלא משלם.

אני אומר "אצלך" ולא "אצלנו" כי המענה המיידי שלי להצהרת "הלקוחות לא מוכנים לשלם" היה "אבל זה בסדר, אין לי בעיה לשלם". באופן כללי, שכנראה מרחיק אותי עוד יותר מכל הגדרה של "אצלנו", אין לי בעיה לשלם יותר על שירות טוב יותר. נגיד, כביש 6 הוא בעיניי מתת-אל. כשמתקלקל לי הקומקום החשמלי אני לא הולך לטמבור ליד הבית וקונה אחד לבן כזה מפלסטיק ב-30 שקל, אלא מחפש אחד של יצרן ששמעתי עליו ומשלם פי ארבעה. וכשיש לי קצר בטלפוניה, אני לא רוצה טלאי שיסדר את זה עד שהוא כבר לא יסדר את זה; אני רוצה פתרון אמיתי ומוכן לשלם עליו בהתאם.

המנטליות הצרכנית הישראלית היא ההפך הגמור מזה. לא אכנס כאן שוב לדיון המעייף בנזקי הערך המקודש של הלא לצאת פראייר, הגם שזה כמובן חלק גדול מהעניין. הרי בתמונה הגדולה, מה שיש כאן זה לא רק פרנויית "דופקים אותי" ולא רק ענייני יוקר מחייה: בראש ובראשונה זאת מנטליות של טלאים. אנחנו לא בונים חדש; אנחנו משפצים. אנחנו לא קונים חדש; אנחנו מחליפים רצועת טיימינג. ואם לקחת טיפה זום אאוט, אז כל זה הוא רק חלק מקמצנות מצמיתה שהפכה לטבע השני שלנו. כלומר שלכם. ואם כבר מדברים, אז למה לעשות לכם הנחות: זה לגמרי הטבע הראשון שלכם.

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. יש קו מאוד ברור שמחבר בין המעביד שמחזיק את כל מצבת העובדים שלו על שכר מינימום, המוסכניק שמשתמש בחלפים משומשים אבל מחייב על חדשים, והלקוח שלא מעלה בדעתו להזמין שקע טלפון חדש כי עדיין אפשר לסדר את הישן עם קצת רוק ונייר דבק. תקראו לזה טראומת שואה, תקראו לזה סיפור האהבה הנצחי שבין היהודי לכסף שלו, תקראו לזה טיפשות, תקראו לזה יצר הישרדות – אני באמת חושב שהסיבה לא משנה. המציאות היא שאנחנו דופקים את עצמנו, משקרים לעצמנו ובעיקר קוברים את עצמנו בבור ללא מוצא.

אומה קמצנית לא מסוגלת לתכנן לטווח רחוק, כי היא תמיד תחשוב על הפתרון הזמין והזול ביותר. והיא לא מסוגלת להתמקצע, כי המעסיקים שלה משלמים כל כך מעט שהמטרה היחידה של כל עובד מתחיל היא לעבור למקום העבודה הבא. וכמובן שהיא לא מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך, כי כמו שצריך פירושו להשקיע, והרי אנחנו המצאנו את הקונץ של "קודם שייכנס כסף ורק אז נוציא". אם לא נתקלתם בזה עד היום, כנראה שאתם לא חיים כאן מספיק שנים: בכל העולם ידוע ומוסכם שצריך להשקיע היום כדי להרוויח מחר, אבל המוח היהודי ממציא לנו פטנטים.

אני די בטוח שעד מחר בבוקר יהיה לי שוב חיבור לאינטרנט, וגם קו טלפון קרקעי שאני באמת מתחיל לתהות בשביל מה אני מחזיק אותו. הלוואי שהיה לי כזה צפי אופטימי לגבי תיקון הקצר שמסתתר במנטליות הישראלית. 

>> אפשר להאשים את יוקר המחיה, אבל צריך לדבר גם עלינו

בימוי: יעל רפופורט

צילום: רועי ברקוביץ'

עריכה: נעמה דעוס

הפקה: ליהי פיין

עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל

לעוד סרטוני דעה במדור

יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il