זוכרים את תומא פיקטי? ב-2013 הדהים הכלכלן הצרפתי הצעיר, אז רק בן 42, את הקהילה הכלכלית והפוליטית העולמית, כשחשף בספרו "קפיטל במאה ה-21" את עוצמת אי השוויון ברבות ממדינות המערב, והזהיר כי התרחבות אי השוויון תביא לאי־שקט חברתי וללחצים ותהפוכות פוליטיים.
כעת, עם סיומה של 2016, ושלוש שנים לאחר פרסום הספר, קשה שלא להתרשם עד כמה פיקטי צדק. הברקזיט בבריטניה, ועוד יותר מכך בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, הם כולם תגובות פוליטיות של המחצית הענייה של ציבור שראה כיצד הפירות של הצמיחה הכלכלית אינם מגיעים אליו, ודרש שינוי מיידי.
פיקטי, מתברר, צדק חלקית: במקום התחזקות של גופים שמאליים שידרשו חלוקה אחרת של ההון, כפי שהעריך שיקרה, גם בריטניה וגם ארה"ב בחרו במועמדים ימניים שהבטיחו שינוי של הסטטוס־קוו הגאו־פוליטי, יצירת מקומות עבודה ושיפור במצב הכלכלי – גם אם זהו בעצם המצע המסורתי של השמאל.
בשלוש השנים האחרונות פיקטי אמנם פעל בזירה הפוליטית וקידם הצעות מדיניות שהופיעו בספרו, כמו הטלת מס רכוש על עשירים ותיאום בינלאומי בגביית מס מבעלי הון ותאגידים, אך לא פירסם עבודות אקדמיות חדשות. עכשיו הוא חוזר למחקר – והממצאים שלו מטרידים ומדאיגים אפילו יותר מממצאיו הקודמים.
במחקרו החדש, עם עמיתיו הצרפתים עמנואל סאאז וגבריאל זוקמן, מבצע פיקטי קפיצת מדרגה במחקר על אי השוויון. עד כה, הענף של ניתוח התפלגויות ההכנסה היה מנותק מהמחקר של החשבונאות הלאומית ונתוני התוצר הלאומי, והתבסס על סדרות נתונים שונות. כעת פיקטי ועמיתיו איחדו אותם: בכל הנוגע לארה"ב הם לקחו את נתוני ההכנסה הלאומית (הקרובים מאוד לתוצר), את נתוני הסקרים של הכנסות משקי הבית ואת הנתונים שנצברים ברשויות מס ההכנסה – ויצרו סדרות סטטיסטיות חדשות, המאפשרות לפלח את התפלגות ההכנסות בכל הציבור. לראשונה, מאפשרים הנתונים לנתח לעומק את מצבו של הציבור לפני תשלום מסים מחד גיסא, ולאחר תשלום מסים וקבלת סיוע סוציאלי מהממשלה מאידך גיסא, וכן לזהות הבדלים בין ההכנסה של נשים וגברים.
התוצאות הן לא פחות ממזעזעות, והן מספקות הסבר לניצחונו של טראמפ. על פי הממצאים, המחצית הענייה יותר של אזרחי ארה"ב לא קיבלה דבר מהצמיחה הכלכלית של המדינה משנות ה-70 עד 2014. כמדינה, ההכנסה הלאומית באמריקה דווקא צמחה יפה בתקופה הזאת, בשיעור ממוצע של 61% עבור כל אזרח בוגר. ואולם כשפיקטי מפלח את הנתונים ובוחן את ההכנסה של המחצית הענייה של הציבור, הוא מגלה שהיא עומדת במקום, ברמה של 16 אלף דולר לשנה, לפני מס. אפס גידול.
מאפשרים לחלשים לחיות - וזהו
לעומת זאת, ההכנסה בחלק העליון של ההתפלגות נסקה: ההכנסה של העשירון העליון עלתה באותה תקופה ב-121%; ההכנסה של המאיון העליון זינקה בלא פחות מ-205%; ואילו ההכנסה של האלפיון העשיר קפצה ב-636%.
למי שהמספרים האלה מבלבלים אותו, פיקטי מציג את הנתונים גם בדרך אחרת. ב־1980, האזרחים שנמצאו במאיון העליון בארה"ב הרוויחו בממוצע פי 27 מאלה שבמחצית הענייה של הציבור. כיום היחס הזה קפץ לפי 81 – פער שניתן למצוא רק במדינות אפריקאיות כמו קונגו ובורונדי.
איפה מעמד הביניים בסיפור הזה? במונחים של הכנסות לפני מסים, אף לא דולר אחד מהגידול בתוצר האמריקאי הגיע ל-50% העניים, 32% מהצמיחה הגיעו למעמד הביניים (המוגדר כמי שנמצא בין החציון לבין העשירון התשיעי), 68% מהצמיחה הגיעו לעשירון העליון, ואילו המאיון העליון לבדו גרף 36% מהצמיחה האמריקאית.
הדרך המדהימה ביותר להצגת השינויים היא באמצעות מבט על הגרף שמראה את חלקם בהכנסות של ה-50% העניים, לבין חלקו של ה-1%. הגרף מראה בבירור סיפור של החלפה: כל הצמיחה שלא הגיעה למחצית התחתונה של הציבור – הגיעה למאיון העליון. האם זה פלא שהמחצית הזו דרשה שינוי פוליטי בכל מחיר, גם אם האלטרנטיבה היחידה היתה מיליארדר נרקיסיסט, גזען בלתי־יציב ומטריד נשים, שאיש אינו יודע אם באמת יש לו מדיניות כלשהי?
הנתונים הללו הם אמנם רק גרסה קיצונית יותר של דברים שידענו, אך החידוש במחקר הנוכחי הוא ניתוח של מצב הציבור אחרי ה"חלוקה מחדש", כלומר תשלומי המסים, ההעברות החברתיות והסיוע הסוציאלי שארה"ב, כמו כל מדינה מערבית, נותנת לחלשים. מה קורה לחלשים אחרי כל אלה?
התשובה העגומה היא שלא הרבה: באופן ממוצע, נרשם גידול קל של 21% בהכנסה אחרי מס של המחצית הענייה – על פני כמעט 35 שנה – אך עיקר הכסף הגיע לקשישים, ובאמצעות סיוע לא־כספי, כמו שירותי בריאות ושירותים ציבוריים. השכר של החלשים לא השתנה, ונותר בכל התקופה סביב 16 אלף דולר בשנה – נתון שמשמעותו היא שתשלומי המס של המחצית הענייה דומים פחות או יותר לסיוע החברתי שהם מקבלים. במלים אחרות: מערכת המס ורשת הביטחון החברתי מאפשרות לחלשים לחיות, אבל לא הרבה יותר מכך.
זה לא חייב להיות כך. המדינה הנוספת שאת נתוניה ניתחו הכלכלנים באמצעות איחוד כל סדרות הנתונים, היא מדינת הבית שלהם, צרפת, ושם התמונה שונה לחלוטין. במונחים של הכנסות לפני מס והעברות, השכר (מתואם לאינפלציה) של המחצית הענייה של הציבור עלה ב-32%, בדומה לעלייה הממוצעת עבור כל האוכלוסייה. העניים מרוויחים בצרפת יותר כסף מאשר מקביליהם בארה"ב, אף שההכנסה הממוצעת בה גבוהה ב-35%. ומאחר שרשת התמיכה החברתית בצרפת רחבה יותר מזו האמריקאית, הפערים הללו גדולים עוד יותר לאחר שקלול המסים והעברות לחלשים.
מדוע זה קורה? פיקטי, סאאז וזוקמן עוצרים בשלב של ניתוח הנתונים ותיאור הממצאים. הם אינם קובעים מה הסיבות לשינויים הללו בארבעת העשורים האחרונים, אבל הם מציינים שהתמורות נוצרו על רקע הפחתת המיסוי לעשירים בארה"ב דה־רגולציה של תעשיות ושירותים (במיוחד בענפי הפיננסים), החלשת ועדי העובדים ושחיקה בשכר המינימום.
עבורם, ההשוואה בין ארה"ב לצרפת, ובעתיד גם למדינות אחרות, היא ראיה לכך שהשינוי הוא לא רק סיפור של גלובליזציה (כפי שטוען טראמפ) ושל טכנולוגיות ייצור חדשות (כפי שטוענים כלכלנים רבים). עבורם, העובדה שצרפת מתמודדת עם אותה גלובליזציה, אותן טכנולוגיות ואותו מעבר של מפעלים למדינות עולם שלישי, ובכל זאת הצליחה לשמור על אי שוויון נמוך בהרבה, היא הוכחה לתחושתם שהחלטות פוליטיות וחברתיות משפיעות על הרווחה של החלקים השונים בציבור.
חינוך וכוח לעובדים
בניסיון להקטין את אי השוויון, במחקריו הקודמים המליץ פיקטי בעיקר על חלוקה מחדש ומיסוי עמוק יותר על עשירים. הפעם, דווקא על בסיס הנתונים של המחקר החדש, הוא מגיע להמלצות מדיניות קצת שונות לגבי ארה"ב. ראשית, מאחר שהסיוע החברתי לא מועיל הרבה, פיקטי ממליץ להתמקד בשיפור החינוך והיכולות של האזרחים, לרבות שיפור המימון והגישה להשכלה אקדמית. שנית, ממליצים החוקרים לחזק את כוחם של העובדים ולהעלות את שכר המינימום. הצעה נוספת היא להגדיל את חלקם של העובדים ברווחיות של החברות העסקיות. רק במקום הרביעי פיקטי מציע בכל זאת להגדיל – מאוד – את נטל המס על אלה שמרוויחים הרבה מאוד כסף.
פיקטי ועמיתיו עוצרים כאן. אף שמחקרם מתמקד בכלכלה האמריקאית, והוא פורסם לאחר בחירתו של טראמפ, פיקטי אינו מתייחס אליו. הוא רק מדווח שצוותו ינתח את מצבן של מדינות רבות אחרות בהתאם לשיטה ולסדרות הנתונים החדשות, ושלממשלות בהחלט יש הכוח הפוליטי להקטין את אי השוויון, או דווקא להחריף אותו.
זה לא נראה כמו עניין מקרי. אין ספק שטראמפ נבחר בדיוק בגלל הגרפים שפיקטי מציג על השחיקה של העניים ועל העמידה במקום של מעמד הביניים, אך ספק גדול אם דווקא הוא ודווקא הצוות שמינה הם אלה שיראו את מצוקת החלשים כיעד מרכזי למדיניות שלהם. ככל הידוע עד כה, מהאנשים שבחר טראמפ לתפקידי מפתח ומניירות העבודה הראשוניים שהם מכינים, ארה"ב תבחר בגישה שאפשר לכנות "מלחמה תזרימית". היא תגבה מסים מרווחים כלואים של חברות אמריקאיות, תעודד אותן להשקיע באמריקה, תקטין סיוע והוצאות חיצוניות, תעשה עסקות עם מדינות אחרות, ותדרוש חזרה כספים שלדעתה הן חייבות לה. אלה דברים שכבר נעשו בעבר, למשל על ידי הנשיא רונלד רייגן.
התוצאה? בהחלט ייתכן שבטווח הקצר, בשנה או בשנתיים הראשונות, כל הכספים האלה שיגיעו לארה"ב יגרמו לעלייה בפעילות הכלכלית ולפריחה זמנית – אם הכספים יושקעו בתשתיות ובהשקעות מקומיות. כך למשל, הם צפויים לגרום לעלייה בשער הדולר, לגאות בתעשיות מסוימות, ואולי לעליות בשערי המניות של החברות הפועלות בהן. אלא שגם אם התסריט האופטימי הזה (עבור האמריקאים) יתממש, לא נראה שהחלשים והמעמד הבינוני־נמוך הם אלה שייהנו ממנו. רוב הפריחה הזו תגיע לעשירים.
הנה דוגמה: במסע הבחירות העלו המועמדים השונים – ברני סנדרס, הילרי קלינטון ואפילו טראמפ - רעיון להעלות את המסים על תשלומי "דמי ההצלחה" של מנהלי קרנות גידור, שהם מעשירי אמריקה ונערי הפוסטר של אי השוויון. ממה שאנחנו שומעים מהמיליארדרים שנבחרו לנהל את כלכלת ארה"ב – זה לא יקרה.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
פקק של 45 דקות בתוך החניון: עכשיו הפתרון
המסמך המפתיע שעלול להחמיר את מצבם של נתניהו ומוזס
