הסכנה שבאחריות
20 יום עברו מאותה שבת שחורה, ובזמן שמשפחות שנעו בין תקווה לאבל עדיין מקבלות הודעות על זיהוי קרוביהן, יותר מדי פעמים מושלכת לאוויר המילה "אחריות". מי לקח אחריות ומי לא. מי היה ממלכתי ומי לא.
נתניהו, כהרגלו, לא לקח אחריות. מאמיניו הרגילו את עצמם במשך שנים להיות תמונת המראה של השמאל, או לפחות של מפלגת העבודה. בעוד שם מטילים את כל האחריות על מנהיג המפלגה עוד לפני ספירת קולות הימאים בבחירות, בליכוד של נתניהו הוא אחראי למה שנוח לו באותו הרגע ובאופן בלעדי אחראי לכל הצלחה, בין אם הוא קשור אליו ובין אם לאו. לכל השאר אחראי "השמאל", שמורכב מכל מי שאינו נתניהו, גם אם הוא מפלגת הליכוד עצמה.
זה היה דיון חשוב בימים רגילים. אלה לא ימים רגילים. שאלת האחריות של נתניהו הפכה בעצם לעניין רגשי, כמעט טיפולי, בניסיון הנואש של אזרחי המדינה כולם לשקם את האמון שלהם במוסדות שנבנו במשך שנים, וכעת התפרקו להם מול העיניים. הממשלה, הצבא, מוסדות הרווחה. "אם בזמן שאנו חווים אירוע טראומטי המוסדות מתנערים מאחריות אזי הם בוגדים בנו, ולמעשה מתנהגים כמו הורה מזניח", אמרה ד"ר יעל להב, מומחית לטראומה מהחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב.
זה חשוב. האמונה של האזרחים בשלטון חשובה. הציפייה מראש ממשלה, או כל מנהיג מערכת אחר, שייקח על עצמו אחריות בזמנים קשים ויוביל את המאמץ לשיקום ואת היסודות לעצם קיום המדינה היא חשובה. אלא שנתניהו נראה שהוא כלל לא מעוניין בדברים האלה. להפך. מתחילת המלחמה מופנים משאבים ניכרים כדי להאשים כל אחד אחר באסון הנורא שנפל על הדרום, רק לא את האיש שהוביל את המערכת משנת 2009, ודרך מי יודע כמה מבצעים צבאיים ש"חיסלו את היכולות של חמאס".
הכישלון הוא צורב וברור. לא רק בתוצאותיו הבלתי נתפסות גם עכשיו, אלא גם במה שהתגלה לאחר מכאן. ממשלה חסרת יכולת, חסרת עניין בתושבים, שחיכתה ימים ארוכים עד שעשתה משהו, וגם אז היה מדובר במהלכים תקשורתיים בעיקר, נטולי תוכן ומהות.
וזו הסכנה האחרת של "לקיחת האחריות". זו עלולה להפוך למטרה בפני עצמה. לאמצעי להסרת אחריות ממשית. לקיחת אחריות של נתניהו צריכה להיות הודאה בכישלון וירידה מעל במת ההיסטוריה (וכן, התמודדות עם המשפט שעדיין מחכה). במקום, אנחנו עלולים לגלות ראש ממשלה שאומר "אני אחראי", ומצפה שהאמירה הזו תסגור את הוויכוח, בדרך לעוד כמה שנים בבית ראש הממשלה. כמה דרגות מתחת לנתניהו כבר התחיל התהליך: מההכאה המדומה על חטא של סמוטריץ' ("עוד יגיע הזמן לחשבונות על הסכמי אוסלו וההתנתקות. כל אלה שהביאו את הדבר הנורא הזה") ועד להצהרה המקוממת של שמחה רוטמן לפיו כל מה שהיה לפני 7 באוקטובר לא קיים מבחינתו (חוץ מהמהפכה המשפטית, שעוד מחכה ברקע).
השנה האחרונה הוכיחה, 7.10 הוכיח, המציאות העכשווית הוכיחה – נתניהו צריך ללכת הביתה, ולתת למדינה להשתקם.
הנתונים מראים: ככה הפקירו את עוטף עזה
מחקר חדש שפורסם אתמול (ה') על ידי חוקרות מרכז אדווה אתי קונור-אטיאס ושני בר-און ממן, מראה כיצד המדינה הסירה את האחריות שלה מהאזור שספג את המכה האיומה מכולן. השתיים ניתחו את תקציבי המדינה בין השנים 2014 ל-2024 וחזרו עם תוצאה איומה: התקציב לתושב שאושר לשנים 2023 ו-2024 נמוך ב-31% מזה שנקבע בשנת 2022.
"עיון בתקציב המדינה שאושר לשנים 2024-2023 הוא תזכורת כואבת ומהדהדת כי יישובי 'עוטף עזה' הופקרו", כותבות השתיים. "סך התקצוב הממשלתי שאושר ליישובי ה'עוטף', יעמוד בכל אחת מהשנים 2023 ו-2024, על 99 מיליון שקל, והוא נמוך משמעותית מתקציבי הביצוע של השנים הקודמות. לשם השוואה, בשנים 2021 ו-2022 תקציבים אלו עמדו על 140.5 מיליון שקל ו-137.8 מיליון שקל".
כאשר בוחנים את התקציב פר תושב לאורך כל התקופה שנסקה, מתגלה שהתקציב נשאר זהה: 1,579 שקל לתושב בתחילת התקופה ו-1,557 שקל בסופה. כל זה בתקופה שבה נערכו ארבעה סבבי לחימה בדרום, והמחירים המשיכו לעלות.
לרוב היינו מוסיפים כאן עוד מספר משפטים ביקורתיים, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. תושבי עוטף עזה הופקרו לגורלם בכל מובן אפשרי.
הורדת הדירוג האפשרית צריכה להדאיג את כולנו
ביולי השנה חברת הדירוג העולמית מודי'ס שמה על הכוונת את דירוג האשראי של ישראל, מה שלא קרה במשך שנים. בדו"ח חריג שהוציאה, הזהירה הסוכנות את ממשלת ישראל מפני המשך החקיקה והשפעותיה על הציון של ישראל. שלושה חודשים לפני היא אף הצהירה כי היא שוקלת להוריד את הדירוג של ישראל מחיובי ליציב. האיתות הזה פתח פתח לשתי סוכנויות הדירוג הנוספות, S&P ו- פיץ' להכריז כי גם הן שמות על הכוונת את ישראל.
ארבעה חודשים אחרי והמצב הורע. שלוש הסוכנות הגדולות הודיעו כי לא רק שהן משנות את תחזית הדירוג, הן אף שמות את ישראל תחת מעקב להורדת דירוג עם תחזית שלילית.
אולי תקראו ותגידו לעצמכם: "את מי זה בכלל מעניין מה חושבת עלינו סוכנות דירוג בעולם עכשיו, בזמן שאנחנו נלחמים על הבית שלנו"?, אבל להורדת דירוג יש השפעה ישירה על כולנו.
בטווח הקרוב הורדת דירוג תשפיע מיידית על הבורסה, ובכך על הפנסיה, והחסכונות שמושקעים כולם בשוק ההון. בהמשך גם האינפלציה תמשיך לדהור קדימה שכן השקל ייחלש (כתוצאה מהחלשות המטבע מול האירו והדולר), התוצאה היא שהרבה יותר ישראלים יתקשו לסגור את החודש.
איך? המשמעות היא שהסחורות שאנחנו מייבאים לארץ מתייקרות, כי אם פתאום עולה יותר לקנות אותן. זה נוגע בראש ובראשונה למזון שאנחנו צורכים בסופר - אם ליבואן יהיה יקר יותר לייבא את המזון בהכרח אנחנו נשלם עליו יותר.
במידה ויוחלט בסוף להוריד את דירוג אשראי של מדינת ישראל, הפירוש המיידי הוא העלאת ריבית משמעותית להלוואות שנוטלות מדינת ישראל וחברות ישראליות בשוקי הכספים בעולם. מדינת ישראל תצטרך לממן את תוספת ההחזר מהיכן שהוא, מה שיוביל להעלאות ריבית, אולי אפילו חדות, לנוטלי ההלוואות בארץ, כי גם הבנקים בארץ נוטלים הלוואות מחו"ל.
גם עסקים, ובעיקר עסקים קטנים ובינוניים, שנטלו הלוואות מהבנק, לא יוכלו לעמוד בהחזרים וילכו לפשיטת רגל, או שייקרו עוד את המוצרים שלהם כדי לעמוד בהחזרים.
בנוסף, חברות ישראליות שמחליטות להוציא מכאן את הפעילות שלהן, בהכרח ישפיעו על הכלכלה. גם המיסים שהן משלמות ייעלמו, וגם העובדים שהן העסיקו ימצאו את עצמם מובטלים. היעדר הכסף בהכרח יוביל את ישראל להיות מדינה ענייה יותר, דבר שימשיך להשפיע על התחומים החשובים בחיינו: רווחה, בריאות וחינוך.
ולכן ההחלטה הזו, אם תבוא, צריכה מאוד להדאיג את כולנו, ועל הממשלה כעת לדאוג להציג את האיתנות הפיננסית של ישראל, גם במצב מלחמה.
צריך לסגור את משרד המורשת, אבל זה כסף קטן
חברנו הטוב ס' לא יכול היה לעמוד בכך יותר ואתמול שלח הודעה אישית לגילה גמליאל, ובנימוס ביקש ממנה להתפטר מתפקידה, לסגור את המשרד שלה ולהעביר את הכסף אל תושבי הדרום. "יש גרועים ממך", ניסה לרכך את המכה. "אבל המשרד שלך לא עושה כלום ושום דבר ועכשיו הזמן לשים את המדינה לפני הג'וב".
שרת המודיעין לא ענתה להודעה.
לא ברור מתי הג'וב היה חשוב יותר מהמדינה, אבל צודקים המבקרים כולם שדורשים לסגור משרדים מיותרים, לבטל את ההעברות הקואליציוניות ולהשקיע את הכל בשיקום. הם צדקו גם בממשלות קודמות, מעט הגונות יותר מזאת הנוכחית, שבכל זאת לא היו מסוגלות להתנהל ללא ניפוח ממשלתי.
הבזבוז באמת צורם. רק אתמול ניסינו להבין מה בעצם עשתה סגנית שר האוצר מיכל וולדיגר בשנה האחרונה, לפני שעזבה את תפקידה. האוצר אמור עכשיו לעבוד בכל הכוח על הצלת הכלכלה הישראלית. אם אין תפקיד לסגנית השר כיום, כנראה שלא היה לה מעולם.
למה ההצהרה על הקפאת הכספים הקואליציוניים כרגע היא "אויר חם"?
— Naama Lazimi - נעמה לזימי (@naamalazimi) October 25, 2023
אמרתי את זה גם בוועדת הכספים, כל עוד לא מסבירים בדיוק על אילו כספים מוותרים ומה הסכום - אין שום שינוי. רק עצירה מתוזמנת.
אגף תקציבים מעריך שניתן להציל מתוך ה14 מיליארד בין 7-8, כיוון שהיתר התחייבויות לסוגיות שוטפות.…
כאן לפחות היה מדובר על תקן אחד. שלל המשרדים המיותרים שממלאים את הממשלה, שכל מטרתם היא העברות כסף לציבור המצביעים של המפלגה וקירוב המדינה צעד נוסף אל עבר מדינה קיצונית ואנטי דמוקרטית, עדיין כאן איתנו. אבי מעוז ויתר על התקציב ההזוי שקיבל, אבל לא על האפשרות לחזור ולהקים את "הרשות לזהות לאומית" חסרת התועלת. לעומתו, שאר השרים עדיין לא מבינים מה רוצים מהם. מי אתם שתגידו שהמשרד של אורית סטרוק מיותר?
גם הכסף הקואלציוני, גדול מתמיד ורובו ככולו מיועד למטרות שאינן מועילות לכלל הציבור, צריך להיות מפונה למטרות ראויות יותר. כאן אולי יש תקווה שהלחץ הציבורי יעשה את שלו, אבל אין לדעת.
כל אלה דברים טובים נכונים. אלא שלשם שיקום המדינה, סביר להניח שצריך קצת יותר. סליחה, הרבה יותר. כפי שכתב עמיתנו ארז רביב: משרדי הממשלה הם הכסף הקטן. ישראל צריכה 100 מיליארד שקל שיגיעו אל הצבא, אל המפונים, אל העסקים והעובדים שנפגעים מדי יום מהמלחמה ואל שיקום מערכי הרווחה, החירום וחינוך.
זו השקעה אדירה, שדורשת גם אנשים שיודעים לנווט בחוכמה השקעות אדירות. אנשים שסולקו אחד אחד משירות המדינה כי הפריעו לחלוקת כספים למקורבים. הבעיה העיקרית היא שגם האנשים ההגונים ביותר שמובילים את המשק עדיין מחפשים את השקל מתחת לפנס, ולא מבינים שזה הזמן לחשוב בגדול כדי שנוכל לנצח באמת.
מה אתם רוצים מהראל ויזל המסכן? יש לו דו"חות על הראש
ישראל נמצאת כבר 21 יום במלחמה. עם ישראל מתגלה כרגיל בשעת משבר במלוא כוחו וכבר שלושה שבועות תורם, עוזר, מגייס כספים, מקים מערכים לוגיסטיים, סוגר עסקים או מפנה אותם חינם לטובת אלו שצריכים עזרה, והכל לטובת ניצחוננו במלחמה ושיקום הפצועים.
רגע, אמרנו כולם? סליחה.
כולם חוץ מהראל ויזל, שפתח השבוע פתח והוציא מאות עובדים לחל"ת, בלי להתחשב באיך יסגרו את החודש הזה או הבא, בטח עם המתווה האידיוטי (סליחה, שוב), של האוצר לפיצויים למפוטרים.
על הדרך נזכיר כי קבוצת פוקס בניהולו של ויזל, סיכמה את שנת 2022 עם צמיחה של 15.2% בהכנסות ל-4.8 מיליארד שקל, ועם הכנסות שיא ברבעון השני של 2023 עם מעל 1.3 מיליארד שקל. אבל ויזל דואג מאוד. מסכן. שבועיים החנויות שלו סגורות והוא נאלץ לשלם לעובדים שלו סתם. והוא לא יודע מה יהיה בהמשך ולכן כבר עכשיו צריך להעיף אותם הביתה.
גם ד״ר רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, התייחס בוועדת הכלכלה של הכנסת לנושא וטען כי "יש עסקים שאין להם כבר דרך להחזיק את העובדים והם חייבים לשחרר אותם לחל״ת ולשם כך אנחנו צריכים מודל העסקה גמיש, יש עסקים שאין להם מספיק עובדים ומתקשים לייצר וגם הם נפגעים, אבל עדיין אף אחד לא נותן להם מענה".
אז נכון, הרבה עסקים נפגעים, אבל נכון רגע שד"ר תומר יעשה איפה ואיפה בין התעשיינים, שחלק מהם מסוגל לספוג אולי ירידה אפשרית בהכנסות ועלייה בהוצאות התפעוליות, ולא לפגוע בעובדים שמקבלים שלושים שקלים בשעה.
ואם אנחנו כבר כאן רק נזכיר: זאת בדיוק השעה לתמוך בעסקים קטנים. אלה שדואגים עכשיו לחיילים בשטח, ולתושבי העוטף, ולא לאיך הם יסבירו לבורד את הירידה ברווח הנקי בסוף הרבעון.