"איך יודעים שאתם בעבודה גרועה באמת? כשנותנים לכם חצי שעה להפסקת אוכל. אין דבר גרוע יותר מחצי שעה הפסקת אוכל לאדם בוגר. אולי פשוט תביאו לי כפית וגרבר וזהו? הפסקת אוכל של חצי שעה: עד שאתה לובש את הז'קט, יוצא מהעבודה, הולך מעבר לפינה למקום של הסנדוויצ'ים, עומד בתור להזמין סנדוויץ', מחכה שיכינו לך אותו ואז עומד בתור שוב כדי לשלם עליו — 28 דקות כבר עברו. עכשיו אתה מנסה ללעוס את הסנדוויץ' תוך כדי ריצה בחזרה לעבודה, השתייה נוזלת לך על החולצה, וכשאתה מגיע הבוס עוד מעז לומר לך שאתה באיחור של 8 דקות. לך תזדיין! אפילו פושעים בבתי כלא מקבלים שעה שלמה לאכול צהריים. אני יכול לפחות לאכול באותם תנאים כמו רוצח? אני בטוח שאם הייתי יורה בבוס שלי היו נותנים לי לסיים את הסנדוויץ'!"
(כריס רוק, סטנד־אפיסט ושחקן אמריקאי, מתוך המופע "להרוג את השליח", 2008)
עוד ב-mako כסף:
- כך תטיילו בעולם בלי להוציא שקל מהכיס
- הרווח הענקי של עיריית תל אביב מדוחות חנייה
- הנהג נפצע ממזוודה של נוסע? זו תאונת דרכים
בתקופה שבה כריס רוק חרך את הבמות בכל רחבי ארה"ב עם מופע הסטנד־אפ ההוא שלו, אני עבדתי באחת משתי רשתות הספרים הגדולות בישראל. לא חשוב איזו - בשתיהן היו שכר מינימום, יחס משפיל ומעט מאוד סיפוק מקצועי. אבל הדבר שהרתיח אותי יותר מכל - אולי בהשראת אבא שלי, שעבד רוב חייו בענף המזון והאירוח וגם היה נעשה עצבני מאוד כשהיה רעב - היה נושא הפסקת האוכל. או ליתר דיוק: היעדרה של הפסקה כזו. החוק מחייב את המעסיק לתת לעובד המועסק בעבודת כפיים הפסקה מינימלית של 45 דקות במהלך יום עבודה של שש שעות ומעלה, מתוכן לפחות 30 דקות של הפסקה רצופה. במשרות שאינן מוגדרות כעבודת כפיים מותר למעסיק לדחות את מועד ההפסקה, אך בכל מקרה החוק מחייב מתן הפסקה לצורכי "מנוחה ואכילה".
עבודה בחנות ספרים אמנם אינה מוגדרת כעבודת כפיים, אך היא פיזית וקשה. מי סוחב ארגזים, פורק מתוכם סחורה, מתכופף, מרים, גורר, עולה ויורד בסולמות? עובדי חנות הספרים. ואם בחנות פרטית אולי יש זמן "מת" שבו אפשר לשבת קצת, ברשתות הגדולות אין. גם כשהחנות ריקה, תמיד יש ממונה שינזוף בך או יקים אותך בגסות אם תעזי להתיישב רגע על קצה שרפרף, לתת מנוחה לרגלייך העייפות משעות של עמידה. זה לא חוקי? אז מה.
בכל אופן, ברשת הספרים לא אהבו את מוסד ההפסקה. נתנו לנו אחת, אבל של 20 דקות בלבד - והצדיקו זאת בכך שהם משלמים לנו על 10 הדקות הנותרות שנגזלו מאתנו. כשמקבלים 20 שקל ו–70 אגורות לשעה (שכר המינימום דאז), קשה לומר שמדובר בעסקה נוצצת. אבל לא היתה ברירה. רוצה עבודה? תבלעי ותשתקי. אז בלעתי - אבל בלי ללעוס. כי אם רציתי לאכול בהפסקה שלי סנדוויץ' באחת מרשתות המזון שבקניון שבו שכנה החנות, היה עלי לצעוד אליה (קניון ענק, לפחות 7 דקות הליכה), לעמוד בתור עוד 3 דקות מאחורי עובדי רשתות מורעבים כמוני, ולחכות לסנדוויץ' 8–10 דקות נוספות. מתי אוכלים? בדרך חזרה לחנות, בניסיון נואש לא להיחנק משילוב שבין אכילה לריצה. סיגריה? טלפון לחבר? תשכחי מזה. את כבר באיחור והבוסית עומדת בכניסה ומצביעה על השעון. 20 דקות הפסקה. אפילו כריס רוק לא היה מוצא בזה שום דבר מצחיק.
אז החלטתי להביא אוכל מהבית. זה לא שהיה איפה לשבת לאכול אותו - המשרד האחורי של החנות היה בגודל תא שירותים ממוצע ברכבת, ועמוס ארגזים עד התקרה. אז איפה נשב לאכול? הפתרון שנמצא היה מסריח, בכל מובן: הדלת האחורית של החנות, כמו בכל חנויות הקניון, נפתחה היישר אל מסדרון אשפה. אמנם אין דין אשפת חנות ספרים כדין אשפת דוכן מזון סיני מהיר, אך המסדרון היה משותף לכל סוגי החנויות והדוכנים. ומכיוון שבחדר אשפה נדרש מרחב לדחיפת עגלות זבל, אי אפשר היה להציב בו כיסאות. מה עושות? יושבות על ארגז פלסטיק הפוך, היישר מערימת הזבל הטרייה של בית הקפה הסמוך, ואוכלות. אין ארגז? יש רצפה. המיץ של הזבל - זה לא סתם ביטוי. בתוך זה ישבנו לאכול צהריים.
אמרתי לאכול? סליחה. התכוונתי "לחטוף". לא ברור איך, אבל השמועה על משתאות חדר הזבל וחינגת האשפתות גונבה לאוזני אחד ממנהלי דרג הביניים בחברה - סוכן מכירות סלולר לשעבר, חלקלק כצלופח ומדושן כארוחות הצהריים שהיה רשאי לסעוד היכן ומתי שיחפוץ, כמובן. אותו איש כינס אותנו ונזף בנו במלים הבאות: “לא מתאים שאנשים יפתחו פה שולחן עם צלחות. תחטפו משהו קטן לפני, ומשהו קטן אחרי". פה נגמר הסיפור. אף אחת לא העזה יותר להביא עמה מהבית ארוחה של ממש, והתחלנו לחלוק חפיסות משפחתיות של חטיפי אנרגיה על תקן מזון. יותר מהשכר המחפיר, יותר מהתעמרויות קטנות כמו שלילת הזכות לצאת לשירותים עד שיעלה רצון מלפני אחראית המשמרת - זהו הזיכרון המעליב ביותר שאני נושאת עמי מאותו מקום עבודה: משטור צריכת המזון שלנו, ללא סיבה או היגיון, מלבד ההיגיון שבעריצות בעלי ההון ועוזריהם.
תפסיקו לבזבז את זמנו של הבוס
חלפו שנים מאז, וחזרתי לעבודה בתחום העיתונות, הפעם כעורכת במשרה מלאה. חשוב לציין שמערכות של עיתונים ואתרי אינטרנט הן, לצערי, פחות רלוונטיות להמשך דברי בשל אופי העבודה בהן, שדורש זמינות גבוהה. גם שם צריך להציב גבול, וכבר מצאתי את עצמי בעבר שואגת על ממונה שנזף בי בכל פעם שקמתי להביא כוס מים או ללכת להשתין. גם כיום, כשאני עורכת בעיתון יומי, אני מוצאת את עצמי לרוב אוכלת מול המחשב, על אף שיש לי אפשרות לשבת לאכול במטבחון. חלק מהקולגות עושים כמוני, אבל רבים אחרים כן מקפידים על שגרת הפסקה טובה יותר. באתרי אינטרנט קשה הרבה יותר לצאת להפסקה, בשל האינטנסיביות של זרם החדשות הבלתי פוסק. ראיינתי עובדים בכלי תקשורת אחרים וברובם המצב דומה. לכן, מכאן ואילך אתייחס ואביא דוגמאות ממקומות עבודה שאינם בתחום התקשורת.
"יש שני סוגים של אנשים שלא עושים הפסקת אוכל: קדושים מעונים ואידיוטים", כתבה הבלוגרית טרייסי מור, במאמר שפירסמה בינואר באתר ג'זבל (Jezebel), תחת הכותרת Take Your Fucking Lunch Break. "קדושים מעונים עובדים בזמן ההפסקה כדי שכולם יוכלו לראות כמה קשה הם עובדים וכמה מסורים הם. האידיוטים הם בני המזל שאוהבים את עבודתם יותר מכל, או שהם עובדים לא מנוסים וחלושי כוח רצון. קדושים או אידיוטים, כולכם טיפשים: קחו את הפסקת הצהריים המזוינת שלכם". עם זאת, בהמשך מאמרה מודה מור כי חלק גדול מהאנשים שלא יוצאים להפסקה לא עושים זאת מבחירה.
מוסד הפסקת הצהריים הוא מודל שהחל להתבסס בעולם המערבי והמתועש בסוף המאה ה–19 ונבנה על פי העיקרון שאם אתה עובד, אתה חייב לאכול — ואם אתה חייב לאכול, עדיף שתעשה זאת מהר ככל האפשר כדי שתוכל לחזור לעבוד ולהפסיק לבזבז את הזמן והכסף של הבוס.
מור מציינת כי למרות הוותק היחסי של מוסד הפסקות הצהריים, כיום מתמעטים והולכים העובדים שמממשים את זכותם החוקית להפסקה. מחקר שערכה תחנת רדיו ציבורית בארה"ב (NPR) העלה כי רק עובד אחד מתוך חמישה עושה הפסקה אמיתית בעבודה. ההשלכות של התופעה הזו הן, לא קשה לנחש, חמורות: היא רעה ליכולת החשיבה שלכם, ליצירתיות שלכם, לפריון העבודה שלכם וכמובן לגוף ולנפש שלכם. המחקר מגלה כי אחת הסיבות לכך היא העובדה שרבים כיום עובדים בשעות לא סטנדרטיות — תשע עד חמש? הצחקתם את דולי פרטון — וכך היציאה ל"הפסקת צהריים" מתמסמסת כי אין לנו יותר צהריים, או שרק התחלנו לעבוד בצהריים.
במקומות עבודה רבים כבר אין זמן אחיד שבו כולם יוצאים יחד. משמרות אקלקטיות, לצד הציפייה מצד הבוסים לזמינות תמידית, מובילות למצב הנפוץ כל כך של אכילה מול המחשב. מור מציינת במאמרה כי לעתים קרובות הממונים עליה או הקולגות גרמו לה להרגיש אשמה על כך שעזבה את עמדת העבודה שלה כדי לאכול — אף שזאת זכותה לפי חוק. הם עצמם לא יצאו אף פעם להפסקה, והדבר חילחל ליתר העובדים כמעין דוגמה אישית ונהפך לסטנדרט. גרוע מכך — ההימנעות מהפסקה זכתה לשבחים מהבוס.
מחקר שערך איגוד הדיאטנים האמריקאים ב–2011 העלה כי 62% מהאמריקאים אוכלים צהריים מול המחשב. אכילה נהפכה פחות חשובה מפגישות עבודה, סיום מטלות ואפילו שליחת תשובה למייל. בנוסף, רבים מוותרים על ארוחה ובוחרים לנשנש לאורך היום. במחקר אחר, שנערך בקרב 122 עובדים, נמצא כי כאשר הם אכלו ארוחה אמיתית — גם ליד המחשב — כל עובד צרך בממוצע 476 קלוריות. מנגד, כאשר העובדים נישנשו ו"חטפו" לאורך היום, צרך כל אחד מהם כ–3,000 קלוריות במשמרת.
דווקא במקצועות ובענפים שיצא להם שם יוקרתי יחסית, כמו היי־טק, חשים עובדים רבים כי מצפים מהם לוותר על ההפסקות לטובת עבודה או פעילות אחרת.
יואב (שם בדוי — כל המרואיינים בכתבה ביקשו להישאר בעילום שם, מחשש שיאבדו את עבודתם), עובד בחברת היי־טק קטנה וותיקה, מספר על נוהג נפוץ של הממונים לקבוע ישיבות עבודה בדיוק בזמן הפסקת הצהריים. התירוץ: זה הזמן הפנוי היחיד שיש להם. לדבריו, רוב העובדים בוחרים לציית בדממה ולרעוב בישיבות, שיכולות להימשך שעתיים ואף יותר מכך. מעטים, בעיקר נשים, מכרסמות סנדוויץ' או סלט קטן בזמן הישיבה, אך תמיד בבהילות ובאי־נוחות ניכרת. הוא עצמו, מספר יואב, היה היחיד שסירב במפורש לוותר על הפסקה לטובת ישיבה, ובינתיים — על אף שלא ננזף על כך — אף אחד מהעובדים האחרים לא העז לעשות כמוהו.
לדבריו, הדבר הפוך בתכלית מהנהוג במקום עבודתו הקודם, חברת היי־טק גדולה. “שם", הוא מספר, “לא היה דבר כזה — כולם היו יוצאים להפסקת צהריים מוסדרת. היה שם חדר אוכל, וגם המייסד והבעלים היה מגיע מדי יום ויושב לאכול בו באותו זמן כמו כולם. זאת היתה רוח המפקד".
כמה מרואיינים איששו את קיומה של תופעה מעניינת, שמתגלמת בצורות שונות: במקומות עבודה שבהם יש יותר גברים מנשים, נשים נוטות יותר להישאר לאכול ליד המחשב או להימנע כליל מהפסקה. אחת הסיבות, לפי כמה מהמשיבות לשאלותי, היא שנשים רבות שעובדות במה שמוגדר עדיין כמשרת אם, בוחרות לוותר על ההפסקה כדי לצאת מוקדם יותר ולהספיק לאסוף את הילדים מבית הספר או הגן. כמה אף התלוננו על כך שהממונים עליהן לא מאפשרים להן להמיר את ההפסקה ביציאה מוקדמת.
לכאורה, מדובר בבחירה שלהן. אבל איזו מין בחירה זו? למעשה, פירוש הדבר הוא שנשים רבות עובדות ברצף מהבוקר עד שעות אחר הצהריים, לא לוקחות הפסקה - ומהעבודה יוצאות היישר לעבודתן השנייה, עבודת הבית והילדים, שגם בה אין להן אפשרות לקחת הפסקה - לפחות עד שעות הערב המאוחרות שבהן בן הזוג חוזר מעבודתו. לצערנו, זה כמעט לא קורה בהיפוך המינים.
מנגד, במקומות עבודה שבהם יש רוב מוחץ לנשים, מתקבלת תמונה שונה: יציאה מסודרת להפסקה מחוץ למשרד, או נוהל קבוע של ישיבה ואכילה משותפת במטבחון, בשעות המיועדות לכך וללא הפרעות. כמה מהמרואיינות ששוחחתי עמן עובדות בעמותות חברתיות, ולדבריהן היחס הנדיב להפסקות האוכל הוא אחד הדברים שמפצים על השכר הנמוך יחסית. הדבר היחיד שמפריע לעתים הוא שבמקומות רבים המטבחון קטן מאוד ואפשר לאכול בו רק ב"משמרות", כך שמי שאינה מספיקה לתפוס כיסא נאלצת לחכות שעה נוספת עד שיתפנה לה מקום לאכילה.
יסמין, עובדת במשרד עורכי דין מסחרי, סיפרה שאמנם גם אצלם אוכלים במשמרות בגלל מחסור במקום, אך כל העובדים והממונים עושים הפסקה, בלי הבדלי מגדר או ותק, ויש גם חוק לא כתוב שלפיו אפשר לדבר בזמן הארוחות על הכל, חוץ מעל ענייני עבודה.
ואולם גם בתמונה אידילית למחצה זו יש יוצאות מן הכלל. אחת המרואיינות סיפרה על מקום עבודתה הקודם, שהתהדר בנוצות הפמיניזם ומנהלותיו דיברו רבות על העצמת נשים, אך היה בו אפס סובלנות לכל ניסיון של העובדות לקום מהכיסא או לצרוך מזון הרחק מהמחשב. מרואיינת אחרת, מתחום הפיננסים, תיארה בוסית שמתוך רצון להצטיין או לשאת חן בעיני בעלי החברה (גברים), הגיעה לעבודה יממה בלבד אחרי ניתוח מסובך שעברה. "אחת כזו, אין שום סיכוי שתגלה אמפתיה כלפיך אם תגידי לה שיש לך חום ותבקשי לצאת הביתה. היא באה לעבוד אחרי ניתוח, אז כולן חייבות להיות כמוה", אמרה.
מהלך דומה ומתוקשר מאוד ביצעה מנכ"לית יאהו, מריסה מאייר, כשהתייצבה לעבודתה שלושה ימים בלבד אחרי לידה. כל המרואיינות לכתבה הסכימו כי תופעות קיצוניות אלה אינן מועילות לנשים - לא אלה שבראש הפירמידה ובוודאי לא לאלה שבתחתיתה. הדבר היחיד שהן יוצרות הוא ציפיות לא רציונליות ולא אנושיות לתפקוד מלא במצבים שבהם אף אחד לא אמור ולא צריך לתפקד.
רונית, מזכירה בפירמת שמאות קטנה, סיפרה על נורמה של אכילה מול המחשב — גם בקרב השמאים עצמם. אלא שבניגוד להם, שמורשים לפחות לשבת לאכול במנוחה מאחורי דלתות משרדיהם, עליה נאסר להפסיק את עבודתה בזמן האוכל. היא נאלצת לאכול בחופזה תוך כדי מענה לטלפונים ומסירת הודעות, קבלת שליחויות ומיון ניירת. בנוסף, אם אירע שלקוח נכנס למשרד בזמן "ההפסקה" שלה, הבוס זועם על כך שהיא מעזה לאכול מול הלקוחות — תוך התעלמות מופגנת מכך שהוא זה שאסר עליה לעזוב את עמדת הקבלה בזמן האוכל.
שיר, כיום עצמאית ופרילנסרית בתחום האמנות, מתארת את חרדת הקודש שבה התייחסו להפסקת הצהריים באחד ממקומות העבודה האחרונים שבהם עבדה כשכירה, בחברה ישראלית בניו יורק. "45 דקות הפסקה שתמיד נהפכו לשעה, וכולם היו יוצאים לאכול בחוץ. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד בגלריה לאמנות. בשבוע הראשון שלי, מתוך הרגל, יצאתי בצהריים להפסקת אוכל וחזרתי אחרי חצי שעה. הבעלים נזפו בי ונדרשתי לאכול מעתה בגלריה ולא לצאת יותר להפסקות בחוץ". לדבריה, בבית ספר יסודי שעבדה בו לפרק זמן קצר המצב היה חמור יותר - כביכול יש הפסקות מסודרות, אבל יש המון דברים שהמורים צריכים להספיק במהלכן, “מיליון תלמידים שרוצים לדבר אתם", ואין באמת אפשרות לנוח או לאכול כמו שצריך.
מגשי פיצה תמורת כאבי גב
כמו שיר, כמה מהמרואיינות עבדו בעבר כשכירות, אך כיום הן עצמאיות ועובדות מהבית או לחלופין שוכרות פינה בסטודיו, קליניקה או חלל עבודה משותף. “כעצמאית, החרדות הקיומיות והכלכליות שלי גדלו מאוד. זה ברור. אבל לפעמים, כשאני שומעת איך חברות שלי סובלות כשכירות במקומות עבודה, מג'נגלות בין המטלות בחוץ למטלות בבית ואפילו לא מספיקות לאכול כמו שצריך - אני נזכרת שאין לי למה להתגעגע. תודה לאל שאין לי יותר בוסים שיגידו לי מתי לאכול ומתי ללכת לשירותים", אומרת אורלי, לשעבר מנהלת אדמיניסטרטיבית. “אני לא מאמינה שפעם הסכמתי לעשות את זה לעצמי".
זאת נקודה כאובה, שמחזירה אותי למאמר של מור: למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? כמה דפוק עולם התעסוקה שלנו, שאנחנו מסכימות לקבל על עצמנו או לשאת אתנו מארגון לארגון תרבות עבודה כל כך ירודה? כמובן, יש מקומות עבודה רבים שבהם הפסקת צהריים היא עיקרון מקודש, וחברות רבות מממנות כרטיסי "תן ביס" ודומיהם לעובדים (בעיקר בענפי הפיננסים וההיי־טק), אבל זה לא מספיק כדי להסוות את המעסיקים שאינם עושים זאת ואף גוזלים — ברמיזה או במפורש — את הזכות החוקית של העובדים להפסקה נאותה.
הכל מתחיל מלמעלה. לא מאלוהים - מהמנהלים והמנהלות. הרי תמיד יש עוד עבודה שצריך להספיק, ערימת ניירת שצריך לצלוח, דד־ליינים מטורפים וכמובן התחושה שאף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה - רק את. אז תמשיכי לשבת ולגווע ברעב או להתאפק עם הפיפי עד שיכאבו לך הכליות. וכאן תמיד נכנס איום "מרומז": רק את יכולה לעשות את העבודה - אבל אם לא תעשי אותה, נמצא לך מחליפ/ה בן רגע.
לפעמים הבוסים אפילו לא צריכים לאיים - מספיק לראות את התרבות הארגונית שמצ'פרת את עובדיה כשהם מוותרים על זכויות בסיסיות: עבדתם ברצף בלי הפסקה? הזמנו לכם מגשי פיצה! הידד.
לדברי מור, ארגונים כאלה גורמים לעובדיהם שני נזקים עיקריים משיטת "התגמול" הזו: עלייה חדה במשקל כתוצאה מהמזון "המפנק" שמורעף עליהם בתכיפות, ובעיות בריאות בשל הישיבה הממושכת מול המחשב - כאבי גב כרוניים, מיגרנות חוזרות ונשנות, עצירות ואפילו טחורים, הכל לפני גיל 35.
אבל יש תקווה, והיא נמצאת אצל עובדות ועובדים כמונו שיחליטו היום, מקסימום מחר, לקום מהכיסא וללכת לאכול כמו בני אדם. זה יכול לקרות בישיבה במטבחון, בעמידה בדוכן הפלאפל הסמוך, על ספסל בלובי התאגידי המלוקק של הארגון, או בחוץ, בשמש. אם מספיק אנשים יבחרו לממש את הזכות הבסיסית (והחוקית) שלהם, ולהתעלם מהפרצופים החמוצים של הממונים או הקולגות, אולי נצליח לעקור את השגיאה הזו מהשורש. סביר להניח שהבניין עדיין יעמוד על תלו כשנחזור מההפסקה.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
למה לשלם על שיחות לחו"ל? יש וואטסאפ
האם היזמים בגבעת עמל יחויבו לפצות את המשפחות המפונות?
