כשמאיר שוורץ יצא מהמעלית בבניין סוהו האוס בניו יורק, כמעט שאי אפשר היה לזהות אותו. בפעם האחרונה שפגשתי אותו, לפני כשלוש שנים, הוא היה חסיד סאטמר, עוטה שטריימל ועטור זקן ארוך. כעת עמד מולי איש צעיר, מגולח למשעי, לבוש במכנסיים אופנתיים וחולצה קצרה. נדרש מאמץ רב כדי לזהות את האברך לשעבר.
פגשתי את שוורץ לראשונה כאשר עבדתי על כתבה שעסקה בשכונת בושוויק בברוקלין, שנהפכה בשנים האחרונות לשכונה היפסטרית־בוהמיינית, שצעירים רבים, בהם אמנים, עברו אליה כחלק מתהליך ג'נטריפיקציה. ההיפסטרים ניסו למצוא מקום מקלט משכר הדירה המטורף של מנהטן, ובבושוויק הם מצאו מקלט לזמן מה עד שהמחירים יעלו - מה שכמובן קרה. ההיפסטרים עדיין שם, אבל לא בטוח כמה זמן הם יישארו.
עוד ב-mako כסף:
- ביטוח החובה לרכב יוזל או יתייקר?
- 14 דברים מגוחכים שרק עשירים יכולים לעשות
- העיירה היפנית שמצליחה לייצר אפס אחוזי אשפה
שוורץ, 45, שכונה אז "החסיד מוויליאמסבורג", היה היזם של בניין המגורים והמרכז המסחרי שקם ב-2000 והיווה ציון דרך להפיכתה של ויליאמסבורג לשכונה הקולית של ניו יורק. בשנים לאחר מכן האמירו מחירי הנדל"ן בוויליאמסבורג לשחקים. כאשר נראו הסימנים הראשונים למעבר של הצעירים לבוושוויק, שוורץ היה גם שם - עם שני פרויקטים בעלי אופי: בניין האופרה ובניין קאסלברייד. כל אחד מהבניינים של שוורץ זכה לכתבות בכלי התקשורת של ניו יורק. הוא בהחלט לא היזם החשוב בעיר, אבל מהרבה בחינות נחשב ליזם בעל עין היודעת לדבר לטעם של ההיפסטרים והבוהמיינים של ברוקלין.
לפני כמה שבועות שוורץ יצר עמי קשר. היו לו חדשות גדולות: הוא יצא בשאלה, עבר להתגורר בישראל, שכר בית בהרצליה פיתוח, ויחד עם חבר בשם שי ארנטל, שיצא גם הוא בשאלה, הוא עובד על יצירת אפליקציית מדיה חברתית לשיתוף חוויות ששמה XPIRYENS, והוא מאמין שהיא "תשנה את העולם".
האפליקציה, מסביר שוורץ, תהיה כלי לניהול החוויות של המשתמשים. היא מאפשרת למשתמש להציע ולהיות זמין להצעות לחוויות משותפות בכל סביבה שבה הוא נמצא. בנוסף, האפליקציה מאפשרת למשתמש לתעד את החוויה המשותפת שהוצעה לו, וליצור למשתמשים חוויות מתמשכות נוספות. "מבחינה מסוימת האפליקציה שלנו היא מעין טינדר", הוא מסביר. "בטינדר אתה מחפש אנשים בסביבתך למטרות סקס, ואילו ב-XPIRYENS אתה מחפש אנשים בסביבתך כדי לחוות חוויות משותפות".
שוורץ פגש את ארנטל כאשר האחרון הגיע לניו יורק לגייס כסף לסטארט־אפ שלו, שנקרא אז גמבה - שנהפך מאוחר יותר ל-XPIRYENS. גם ארנטל, שגדל בשכונת מאה שערים בירושלים, היה אז במסע אל מחוץ לעולם החרדי. "היתה לו חברת ליסינג והוא רצה ליצור אפליקציה שתשמש חברות כדי לשמור על הנאמנות של הלקוחות שלהם. התלהבתי מהחברה ומהאיש, והחלטתי להשקיע בחברה".
אף ששוורץ עזב את ארה"ב ועבר להתגורר בהרצליה, פגשתי אותו דווקא בניו יורק, שאליה הגיע לקראת חתונת בתו. שוורץ היה דרוך מאוד לקראת האירוע: זאת היתה הפעם הראשונה שבה יהיה מוקף במאות חסידי סאטמר, בני משפחה ומכרים, כאשר הוא חילוני לכל דבר. הוא אף ביקש שישריינו לו חדר סמוך לאולם למקרה שיהיה חשש לביטחונו. "חלק גדול מחיי חייתי בשקר", הוא אומר. "הרגשתי שאני בכלוב. הלכתי בתלם במשך הרבה שנים, אבל מבפנים הרגשתי שאני נאכל מבפנים ואני לא יכול עוד. הייתי מת־חי. לא עזבתי קודם כי פחדתי על הילדים שלי. לא רציתי שהם ייפגעו. כאשר נפגשנו לפני שלוש שנים לא יכולתי לדבר על זה באופן גלוי. חייתי חיים כפולים, והנה אני עכשיו בחוץ. ואני איש מאושר".
למה החלטת לעבור לישראל?
שוורץ: "החיים בישראל הרבה יותר מלאים, היחסים בין אנשים הרבה יותר עמוקים, הממד הרוחני הרבה יותר חזק. אני רואה את עצמי כאדם שיצא מהכלוב. אני חווה חוויות שלא חוויתי בעבר. ה'אני' שלי לא היה קיים בעבר. כיום אני נמצא במרכז החיים שלי. כשאתה יוצא בשאלה, כאב הפרידה מהמשפחה הוא גדול. אתה מתלבט איזה נזק ייגרם לסובבים אותך, מה יעלה בגורלך, אם תוכל להיקלט בחברה. יש הרבה חרדים שמרגישים שהם מתים מבפנים, והם חיים עם הכאב הזה עד יומם האחרון. אני החלטתי שהחיים יקרים מדי ואני לא מוכן לוותר".
"ההיפסטרים לא היו חברים שלי"
שוורץ נולד למשפחה מכובדת מחסידות סאטמר שהתגוררה בשכונת בורו פארק בברוקלין. "הייתי תלמיד ישיבה טוב, אפילו המשגיח של הישיבה רצה שאנשא לבתו", הוא מספר. "בסופו של דבר התארסתי לברוכי, התחתנתי עמה בגיל 19 והמשכתי בלימודים בישיבת שערי יושר. הייתי בין המעטים שנשארו ללמוד ולא יצאו לעבוד".
בני הזוג שוורץ נולדו ארבעה ילדים, בן ושלוש בנות. הוא התפרנס מקצבה קטנה מהישיבה, לימד שיעורים פרטיים, זכה לתמיכה ממשלתית וחמו סייע לו ולבני משפחתו. אף שהחיים התנהלו על מי מנוחות, הוא מספר שעוד בתחילת שנות ה-20 לחייו התחיל לשאול את עצמו שאלות בנוגע לדת.
"ראיתי את המלחמות של הרבנים אלה באלה, וזה הפריע לי. לא הבנתי איך זה שרבנים שצריכים להיות צדיקים מתנהגים בצורה כזאת. התחלתי לקרוא הרבה ספרות חילונית, הלכתי לספריות ציבוריות כדי ללמוד על הטוב והרע בחיים. קראתי על האבולוציה, על חוקי חמורבי. רציתי להבין מה זה אטום ומולקולה, להבין מה זה המפץ הגדול. קראתי ספרים על ארכיאולוגיה וספרים העוסקים בתקופת התנ"ך. הרגשתי מאוד לא בנוח עם הדברים שקראתי. ראיתי את הטענות המדעיות המשכנעות שמוצגות בספרים, והפריעה לי הגישה של הרבנים. הם לא התמודדו עם טענות המדענים, והיתה להם תשובה אחת - האמונה. התחלתי להבין שבעצם מה שהם אומרים לי זה 'אל תבלבל לי את המוח עם העובדות'. זאת היתה תקופה קשה. לא יכולתי להיות לא ישר עם עצמי. המשכתי לקרוא וראיתי שיש המון דברים שאנחנו בעולם החרדי פשוט מתעלמים מהם, כמו מהות האושר.
"פעם כתבתי לעצמי על נייר: 'אני יודע שעל מה שאני הולך לכתוב עכשיו סבי היה מוכן להקריב את חייו: התורה כפי שלימדו אותי היא לא אמת'. הגעתי למסקנה הזאת אחרי שקראתי על אבולוציה, מדע, ביקורת תנ"ך, ביקורת היסטורית, הכל לא התחבר לי. אבל לא שיתפתי בזה אף אחד. חייתי חיים כפולים. הלכתי עם השטריימל ברחוב, אבל אז הלכתי למשרד וצפיתי לבד בסרט. הלכתי לבית הכנסת כדי להמשיך את ההצגה, אבל אם יכולתי לדלג על תפילה - הייתי מדלג. לאט־לאט התחלתי לפגוש 'אנוסים' - שחיים כלפי חוץ כחרדים אבל בפנים, בתוך חייהם, הם לא כאלה. רק אחרי כמה שנים סיפרתי לאשתי שאני הולך לספרייה הציבורית. היא היתה בהלם. כאשר הוריה שמעו על כך הם דיברו עם ראש הישיבה, שהזהיר אותי לא לקרוא בספרים חילוניים. אבל אני המשכתי".
השינוי המשמעותי הראשון בחייו התרחש ב-1999. חמו, שהיה הבעלים של מחסן בשדרות בדפורד, מהרחובות המרכזיים של ויליאמסבורג, שקל למכור את הבניין. שוורץ ראה באזור ניצנים ראשונים של התעניינות מצד אמנים שרצו למצוא מקום מגורים במחיר סביר בשעה שהמחירים במנהטן היו גבוהים. הוא הציע לחמו להיות שותפו ולהפוך את המחסן למרכז מסחרי קטן בן 15 חנויות, ולבנות גם 30 דירות במקום. כך נהפך הבניין למיני־קניון, עם חנות ספרים, חנות תקליטים, חנות בגדים וסטודיו ליוגה. כאשר החנויות עמדו ריקות, הוא דאג שיציגו בהן עבודות אמנות.
המיני־קניון הוכיח לשוורץ שהוא יכול לעשות את זה. עתה, אחרי שעשה כסף וסיים את לימודיו בישיבה, הוא חזר לכולל לשנה ובגיל 32 עזב לצמיתות. לאחר שחבר שלו רכש בניין בבוושוויק ששימש פעם מועדון שירה גרמני, הם החליטו להסב אותו למגורים בהשקעה של 4 מיליון דולר. לבניין הוא קרא בניין האופרה, רמז לשימושו הקודם.
לאחר מכן הוא שמע על בניין הקאסלברייד, ששימש בעבר כבית חרושת, לא רחוק מבניין האופרה. שוורץ רכש את השטח שבו היה ממוקם הבניין ובהמשך צירף שני שותפים. הוא קרא לבניין קאסלברייד "לזכר" הבניין הישן, הסב אותו למגורים ובסך הכל היו בו כ-150 דירות. כיום בניין הקאסלברייד הוא אחד מהבניינים הבולטים בשכונת בושוויק.
בזמן שהמחירים בוויליאמסבורג ובבושוויק זינקו והפכו את שוורץ לאדם מבוסס, הוא החל לחלום על פרויקט חדש. לפני כשנה וחצי הוא רכש עם חבר ושותף, כאשר הוא עדיין חלק מקהילת סאטמר, שטח של כ-40 דונם באזור ניו ג'רסי, שהיה פעם בית חולים, וכן בניינים סמוכים תמורת 10 מיליון דולר. זהו אזור מצוקה עם רמת פשיעה גבוהה, והתוכנית שלו היא ליצור מעין יישוב שבו מגורים ועבודה לצעירים יצירתיים, כדבריו, שירצו לחיות "חיים של חוויה". כיום הוא נמצא בשלב הגיבוש הראשוני של התוכנית, וחושב שאפשר יהיה לבנות שם כ-20 מגדלים, ובסך הכל 4,000 דירות. "כל בניין הוא פרויקט של כ-50 מיליון דולר, ואני מאמין שאוכל לגייס משקיעים מוסדיים ובנקים לצורך הפרויקט. ייקח שמונה־עשר שנים לסיים אותו", הוא אומר.
כשאנחנו שותים קפה ביחד, אני תוהה אם הספקות של שוורץ בקשר לעולם החרדי מסבירים את משיכתו לעולם ההיפסטרי של ברוקלין. "נכון שהשתדלתי מאוד להיות מחוץ לקהילה החרדית ולבלות כמה שיותר בעבודה", הוא אומר, "אבל עם זאת, הם לא ממש היו החברים שלי. לא ביליתי עמם, לא היו לנו שיחות נפש. הם היו די מרוחקים ממני, ואני מבין את זה. הייתי כל כך שונה, אבל שם הרגשתי חופשי. ברחתי מהכאב שחשתי בעולם הסאטמרי".
הקשר עם העולם החילוני דחף אותך החוצה?
"כשהייתי בקשר עם ההיפסטרים, היתה לי תחושה שיש בעולם הזה הרבה שטחיות. אני לא זוכר שקינאתי בהם או השתוקקתי לחיות את החיים שלהם. היציאה שלי בשאלה נובעת בראש ובראשונה מהחקירה האישית שעשיתי. תמיד לימדו אותנו שאנחנו כבני אדם לא חשובים. מה שחשוב זה אלוהים, בית הכנסת, כתבי הקודש, המשפחה. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות את חיי ולא לרצות את ההורים ואת החברה הסאטמרית".
יידיש בפסטיבל טראנס
לפני שנה וחצי ביקר שוורץ בירושלים עם בני משפחתו לכבוד שמחת תורה. כשבני משפחתו הלכו להשתתף בחגיגות, הוא פגש שני חברים שיצאו בשאלה."בעצם היה לי הכל: אשה, ילדים, עבודה, מעמד חברתי, כסף. אבל לא היתה לי שמחה. הגעתי למסקנה שיש לי הכל אבל אין לי כלום. החיים החרדיים חנקו אותי. לא רציתי את הזקן, לא רציתי את הבגדים האלה. אמרתי להם: 'חברים, אני יוצא מזה'. זה היה הרגע הגדול בחיי. כשחזרתי לניו יורק הלכתי לפסיכולוג שמטפל בחרדים במצב שלי. המסקנה שלו היתה שאני מוכן לצאת לדרך חדשה. נפגשנו כמה פעמים כדי להכין אותי לרגע היציאה".
פורמלית שוורץ עדיין נשוי לרעייתו ברוכי. "לפני כעשר שנים התחלתי לדבר עם אשתי על כך שאני רוצה לשנות כיוון ושאני לא מאמין בדרך של סאטמר. במשך השנים התחלתי להתלבש בצורה חופשית יותר, ואמרתי לה שאני רוצה לאמץ סגנון חיים אחר. היא היתה בהלם. אמרתי לה שאמנם באופן פורמלי אנחנו נשואים, אבל לכל אחד מאתנו יש מעכשיו חיים נפרדים. לאבי אמרתי: 'אתה החלטת לחיות את חייך כעבד השם, זו ההחלטה שלך'.
"כאשר התחתנתי עם אשתי, לא ידעתי מהי אהבה. בסאטמר אסור לחבק את אשתך, אסור להראות סימני חיבה ובכלל אסור להשתמש במלה אהבה, כי יש לה קונוטציה מינית. בסאטמר אתה חי למען האלוהים, ואתה כאדם בטל. כל הרגשות והמאווים אסורים. זה מכבה את האדם. אני לא מקבל את כל הקונספט של שידוך, שמישהו אחר מחליט בשבילך עם מי אתה צריך לחית במשך כל חייך, ובכלל אני נגד מוסד הנישואים. בעיני נישואים הם צורה של עבדות שעדיין לא נגמלנו ממנה. לא מתקבל על הדעת שאדם בן 23 יקבל החלטה שתשפיע בצורה כל כך דרמטית על שארית חייו. העולם השתנה ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו לחיים של היום. אנחנו עדיין פרודים. אשתי רוצה שאחזור ואחיה את חיי הקהילה הסאטמרית. היא רוצה סגנון חיים שונה. אני מכבד את רצונה. אבל אני נמצא בעולם אחר".
אחת הסיבות לכך ששוורץ דחה את הרגע ששבו ייצא באופן גלוי מהעולם הסאטמרי היו הילדים והחשש שהם לא ימצאו שידוך טוב. "החדשות הטובות מבחינתי הן שבתי השלישית התחתנה עם אדם נהדר, אף שכבר היה ידוע שאני מחוץ לקהילה. טיפחתי מערכת יחסים בריאה עם הילדים הנהדרים שלי. בניגוד לחרדים שעוזבים את הדת והמשפחה מתנתקת מהם, אני בר מזל. בבית ניסיתי לחנך את ילדי ליותר פתיחות ממה שמקובל בחברה הסאטמרית, ולכן אני חושב שהם יודעים לקבל טוב יותר ולכבד את מה שהחלטתי לעשות.
"עם ההורים שלי היחסים מתוחים. הם לא מחרימים אותי, אבל אנחנו לא מדברים הרבה. בהתחלה הם הרגישו נבוכים, אבל עם הזמן הם מסתגלים. האחים והאחיות שלי הראו לי אהבה, ואמרו לי: 'זה שהלכת לדרך אחרת לא אומר שאתה חייב לשכוח אותנו'. מה שקרה לי ללא ספק שונה ממה שקרה לרבים אחרים שעזבו את הקהילה".
כשאנחנו נוסעים לברוקלין מספר לי שוורץ על ההרפתקה שהוא עומד לחוות הלילה: הוא נוסע לצפון מדינת ניו יורק להשתתף בפסטיבל טראנס פסיכדלי הנקרא Fractaltribe. כחלק מהיציאה בשאלה, הוא התחיל לחקור את המוסיקה הפופולרית. חבר סיפר לו על מוסיקת הטראנס - וכעת הוא מכור לזה.
כעבור ימים אחדים, כששב מהפסטיבל הוא דיווח: "זה היה פשוט נהדר. זאת היתה חוויה עמוקה מאוד בשבילי. הרגשתי מאושר וחופשי. תאר לעצמך להיות בטבע עם סאונד פנטסטי, העצים מסביב, העננים ממעל והמון אנשים חוגגים. היו רגעים שחשתי שאני ממש צף באוויר. פעם כשרקדתי זה היה כדי להביע אהבה לאלוהים. עכשיו אני רוקד מאהבת החיים. אגב, פגשתי שם כמה וכמה חרדים שהורידו את הכיפה. דיברנו בינינו יידיש. תאר לעצמך: אתה בפסטיבל טראנס פסיכדלי ואתה שומע יידיש".
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
המס על בעלי הדירות יכול דווקא להציל את השוכרים
תקציב הרווחה יגדל ב-1.3 מיליארד שקל
