שעת צהריים, ונתב"ג שוקק אנשים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים אפשר להריח את הדיוטי פרי, אבל אנחנו לא נמצאים כאן בדרך לחו"ל. היעד שלנו הוא דווקא אולם הטיסות הנכנסות. לא מזמן נחתה כאן טיסה מסנט פטרסבורג והמארח שלנו, ראש צוות פיקוח הגנת הצומח בנתב"ג, שוקי קדמי, מוכוון מטרה.
אחרי כ-20 שנה בתפקיד, הוא יודע בדיוק מה הוא מחפש. הוא מרים את שני הקצוות של שפמו המחודד - שמקשה לשייך אותו לכל מקום עבודה אחר מלבד משרד החקלאות - ובוחן את הנכנסים. הנוסעים אוספים את מזוודתיהם מהמסוע ומהלכים בשלווה לכיוון היציאה. הם לא יודעים שיש מי שבוחן את צעדיהם מרחוק.
עוד ב-mako כסף:
- 16 התעשיות שיכולות להפוך אתכם למיליונרים
- בשביל אמנות טובה, צריך רואה חשבון טוב
- הילדה שהפכה לימונדה ל-11 מיליון דולר
קדמי מזהה את המטרה - אשה בת 60 פלוס עמוסה בשתי מזוודות - וצועד לקראתה. היא מצדה כבר בטוחה שהצליחה להתחמק ורואה לנגד עיניה את הארץ המובטחת שמעבר לשער היציאה - אבל אז קדמי עוצר אותה ושואל את שאלת המפתח: אם יש בכליה פירות או ירקות. בתחושת אשמה היא שולפת ארבעה מכלי פלסטיק, בכל אחד מהם סוג אחר של פירות יער משונים, ומוסרת לו אותם. אני מביט בקדמי בהערכה. יש מי שיקרא לזה אינטואיציה. אני מעדיף לקרוא לזה חושי טרף.
היעד של קדמי הוא לא חומרי חבלה, נשק או סמים. אלה לא מעניינים אותו. הוא נמצא כאן עם מטרה אחת: להגן על הצומח הישראלי מפני תיירים ואזרחים שבחוסר אחריות מכניסים לישראל כנימות, עש, פטריות ושאר מריעין בישין שעלולים להסתער על מיטב הגידולים בישראל. בסוף יולי יפרוש קדמי מתפקידו, והגבול הישראלי יאבד את אחד משומריו הנאמנים, אבל עד אז הוא כאן.
האשה שנתפסה עם הפירות מחייכת בהתנצלות. היא ישראלית יוצאת חבר העמים שחזרה מביקור משפחתי. "זה סמרודינה, וזה קרוז'ניק...", היא מתחיל לפרט כיצד נקראים ברוסית הפירות שהביאה. בעברית אלה דומדמניות, חזרזר ואוכמניות יער בשני צבעים - גידולים שארצנו זבת החלב והדבש לא נתברכה בהם. "23 שנה אני בארץ - ועוד מתגעגעים", היא מסבירה את המניע.
לקדמי יש סיפורים מסמרי שיער על התפיסות שלו, אגדות שמזכירות סרטי אסונות על וירוסים נושאי מגיפות שהיגרו לעולם המערבי באקראי מאי נידח באפריקה, והשמידו את האנושות תוך שבוע. "חלק גדול מעצי הפקאן בישראל שחורים כיום, נכון?", הוא מזכיר לי את האבקה השחורה שנדבקה לידי בכל פעם שסבתי עליה השלום היתה שולחת אותי לקטוף אגוזים מהעץ שבחצר. "זה נובע מכך שלפני 30 שנה נכנס לישראל חקלאי עם ענף אחד לצורכי הרכבה - ועליו פריטים בודדים של כנימת עש הפקאן. אתה זוכר את מגיפת ה'חומייני' שתקפה אותנו בשנות ה-80? זו היתה חיפושית בודדת שהגיעה לישראל מאירן באמצעות סטודנט שהביא בסוף תקופת השאה עציץ לישראל, כשהגיע לבקר את אמו שגרה ברחוב יוספטל בבת ים".
החרדה שלנו מגיעה לשיא כשהוא מציג בפנינו חילזון אפריקאי ענק המאופסן בצנצנת במתחם הקטן של משרד החקלאות בשדה התעופה. מתברר שביבשת השחורה זו חיית מחמד מקובלת. ב-2009 הוזעקו פקחי משרד החקלאות לחצר בניין בתל אביב, בגלל שכנה שהתלוננה על התקפת חלזונות כאלה. בעוד החילזון הישראלי החמוד לא חורג מגודל של 2–4 ס"מ, תושבי אותו בניין נאלצו להתמודד בוקר אחד עם כ–50 פריטים אפריקאיים, שבאמצעות בליסה חסרת הבחנה של הצומח סביבם יכולים להגיע גם לאורך של 22 ס"מ. די היה בפריט אחד שהובא כגימיק על ידי תייר שחזר מטיול כדי לגרום לסכנת מגיפה.
"מצרפת ומבלגיה כל הזמן מגיעים לפה פטריות ועולש", אומר קדמי. "הפועלים הזרים מהמזרח מביאים אתם כמויות גדולות של זרעים של פירות וירקות - כי הם באים לגור פה תקופה ארוכה ומשתדלים להביא כמה שיותר. התאילנדים, למשל, מביאים שורשים, פקעות וחלזונות מאכל, שיש בהם סכנה של וירוס דלקת קרום המוח, ופירות כמו רמבוטן, לונגן וליצ'י".
בלי כלבים ובלי DDT
לא נעים להיתפס בניסיון הברחה. נחתתי פעם בלוס אנג'לס עם שני תפוחים שהבאתי עמי בתיק כדי שיהיה לי מה לאכול בטיסה. מיד אחרי ביקורת הדרכונים ניגש אלי כלב של ביקורת הגבולות והחל לרחרח את התיק שלי בעניין - והפקח המקומי דרש ממני לפתוח את התיק והחרים לי את הפירות.
בשדה התעופה בישראל לא משתמשים בכלבים לזיהוי פירות וירקות, על אף שקדמי מודה כי "כלב אחד יכול היה להחליף ארבעה פקחים". הסיבה לכך היא אותה סיבה שבגללה מערכת הרכבות הישראלית לא מפותחת כמו אחיותיה האירופיות, ותשתית אספקת הגז לבתים מתפתחת רק בשנים האחרונות. "מנהל פיקוח הגנת הצומח בנתב"ג לפני הרבה שנים היה ניצול שואה, ותמיד הוא טען שליהודים יש קונוטציות לא טובות כשמדובר בכלבים".
אני רוצה להציע לקדמי שבמקום להחרים את הפירות, ירססו אותם ב–DDT או אמצעי אחר, כדי לחסל את המחלות שהם עלולים להביא לארץ, אבל אז אני חושב על כך שגם פתרון של חומרי הדברה יכול להעלות אסוציאציות שליליות אצל ישראלים שהיגרו לכאן, אבל לא שואה ולא כלבים מפחידים אותם.
ככל שאני שוהה יותר עם קדמי, אני תוהה אם הפיקוח החקלאי בשדה התעופה לא עלול להעלות ניחוח של גזענות אצל מי שרגיש לעניין. האם החשש ממזיקים הוא לא בפועל פחד מכך שעצי האשוח הזרים יגזלו את העבודה לאורנים הישראליים? הרי גיוון אתני הוא דבר טוב בסך הכל. ומה עם מיני צמחים שגדלו בעבר בישראל, נכחדו, ועכשיו מעוניינים לחזור, כמו נאדיד המים שנפוץ כיום בביצות אירופה וגדל פעם בשמורת החולה? או נימפאה לבנה הנפוצה באסיה? זכות השיבה לא חלה עליהם?
עץ אשוח בתוך חבילת מצות
יש כמובן הברחות שיש בהן עניין כספי. מחירם של פירות יער בשוק בסנט פטרסבורג או אננס שנקנה בדוכן ברפובליקה הדומיניקנית יהיה בדרך כלל נמוך הרבה יותר מאשר בסופרמרקט ישראלי (ב-2015 למשל, נמנעה כניסה של כ-16 אלף ק"ג פירות טרופיים שונים על ידי נוסעים, כ-12 אלף ק"ג מתוכם מהמזרח הרחוק), אבל יש גם מקרים של מוצרים שמביאים עמם נוסעים אף שאינם בהכרח יקרים יותר בארץ.
מרבית הפירות והירקות המוצגים לי בחדרון ההחרמות דווקא גורמים לי לרחם על האנשים שמהם הם הוחרמו. אין כאן כמויות מסחריות וספק אם מישהו ניסה לעשות רווח על התוצרת שמולנו. לפחות בנתב"ג, הסיבה לרוב ניסיונות ההברחה היא געגועים כבדים של המבריחים לטעמה של אדמת המולדת שלהם.
למשל, קדמי מציג לנו שתי עגבניות שהגיעו מרוסיה. הן עגולות יותר, גדולות יותר ובצבע דהוי יותר מאחיותיהן הישראליות, אבל מי שהביא אותן לא היה מוכן לוותר על הסיכוי שאמו תוכל לשבת במטבח בישראל ולאכול משהו שגדל בגינה הפרטית הקטנה של סבתא, שאותה היא זוכרת מילדות. גם המשמשים ממולדובה והתאנים הצהובות מאוקראינה שנמצאים כאן הגיעו לישראל מסיבות דומות. כולם שונים בגודל ובצבע מאלה הנמכרים בישראל.
"אתמול הגיעה לפה בחורה ממולדובה עם תיק מלא פירות, שעליהם עקיצות של זבובי פירות. לפני שבועיים הגיעה לכאן בחורה מרוסיה עם חבילת מצות ביד. זה נראה לי מוזר, חבילת מצות באמצע הקיץ. ביקשתי ממנה לפתוח אותה - אף על פי שהבעל שלה ניסה לדחוף אותי אחורה - ובתוך הקופסה ראיתי מולי עץ אשוח קטן", מספר קדמי.
עצי אשוח ופירות אחרים הם בדרך כלל להיט עונתי. סביב חג המולד האחרון נתפסו בנתב"ג 15 עצי אשוח; בסוכות נתפסו 650 אתרוגים; והזינוק המשמעותי בתפיסות צמחים ופירות טריים ויבשים לישראל בנתב"ג הוא בט"ו בשבט (שיאן הפירות שאותם מנסים להכניס לישראל באופן לא חוקי הוא התמר - 8,468 ק"ג תמרים נתפסו כאן על ידי משרד החקלאות ב-2015).
לפי קדמי, הסכנה יכולה להתבטא גם באביזרים תמימים. "אתמול הגיע זוג מקירגיזסטן עם שני מטאטאי קש שנושאים עליהם זרעים עם וירוס שתוקף עצים רחבי עלים", מסביר קדמי. מבריחי המטאטאים מזכירים לי שכמו פירות, גם אביזרי ניקוי הם דבר שהרבה מהגרים לא תמיד מוצאים לו תחליף ראוי בארצם החדשה. אני מכיר מקצוענים של ניקוי בתים המתגוררים בניכר, ויהיו מוכנים לשלם הון על משחת כלים מסוג "אמה" שאין להשיג בשכונה שלהם בקליפורניה. אין מחיר לגעגועים.
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
נתניהו עשיר יותר מאובמה
ההריון ושברו: למה לצפות כשאת כבר לא מצפה
