כך הפך כפר ירכא מיישוב דרוזי קטן לאימפריית שופינג

יום ראשון בבוקר, ירכא מתאוששת ממבול השופינג שהביא עמו סוף השבוע. למעשה, יש שתי ירכא: ירכא של מעלה, הכפר על הגבעה שמאוכלס כבר למעלה מ-3,000 שנה. בראש הגבעה ניצב חילוות אל רוג'אב, מבנה יפה של עמודים וקשתות המשמש כבית תפילה ומקום קדוש, ומציע נוף מרהיב על הגליל המערבי. ויש את ירכא של מטה - זו שאמנם קיימת רק מתחילת שנות ה-90, אבל מוכרת לנו הרבה יותר בזכות מבנים עצומים וקדושים לא פחות, שבהם מתבצע פולחן השופינג - מרכז המזון, אמש סאטר, קניון כנען, ביג אאוטלט, וקניון הצעצועים הענק מיי בייבי - שאליהם עולים בסופי השבוע מיליוני ישראלים בשנה וחוזרים לביתם עמוסים שקיות.

ליד ביג אאוטלט, שנבנה בשותפות עם משפחת חט'אר, מקימים עוד קניון קטן, מרכז גאיה. אני פוגש שם את חברי מעאדי נעים. יהיה פה קפה-קפה ושניצלייה ובורגר ראנץ', והכול, אומר מעאדי, שייך לירכאווים. זה הסוד, הוא אומר: הכסף נשאר בירכא. אפילו את הדלק שלו הירכאווי ימלא רק פה. אנחנו נוסעים לעשות סיבוב. בטאבון הכיכר אנחנו עוצרים לאכול סמבוסק עם שווארמה - סטארט-אפ! - ולשתות קפה. מה זה, אני שואל אותו ומצביע על "מכבסת דודו", יהודים מחזיקים פה עסקים? מה פתאום, זה דרוזי, רק קורא לעצמו דודו.

מכל קיר ניבטת תמונתו של השייח אמין טריף, ראש העדה הדרוזית שהלך לעולמו ב-93'. פעם ראשונה שאני שם לב כמה טובות עיניו ונדיב מבטו. הדת הדרוזית מסתורית למדי ואין אליה כניסה מלבד לאנשי הדת. אבל בירכא של מטה, כך נדמה, הכול הרבה יותר פשוט. כאן מאמינים בשני דברים: גודל וגודש. הכול עמוס ועצום ועולה על גדותיו. יש פה כל-כך הרבה חנויות, וקניונים, ומרכזים. יש פה עגלות קניות כל-כך גדולות, שאתה יכול להכניס לתוכן מכונית.

אנחנו נוסעים לאמש סטאר (amsh star), שני בניינים משני צידי הכביש שאוחדו ביניהם בגשר ליצירת חנות בגדים עצומה בת שמונה קומות, לפגוש את האיש שהניע את ההצלחה המסחרית של ירכא, חמודי חמוד. בן 55, איש עם פרצוף של ביזנס. "השינוי שהבאנו לכפר", אומר חמוד, "היה שינוי חיובי. הכסף פתח לאנשים את העיניים ויותר ויותר אנשים רוצים להיות אנשי עסקים. יש לנו פה שילוב חיובי מאוד, ישראלי-דרוזי".

הכול התחיל במכולת משפחתית שהפכה למפעל ג'ינסים. "ב-1986 השתחררתי מהצבא והקמתי עם אחי מונהאל את הג'ינסיאדה", מספר חמוד. "מכרנו את הליווייס הכי זול בעולם". קשה להוכיח אם אכן מדובר בג'ינס הזול בעולם, אבל המפעל וחנות הליווייס של חמודי ומונהאל חמוד הפכו למוקד ארצי של עלייה לרגל וקיבעו במוח הקולקטיבי הישראלי את ירכא כמקום של מחירים טובים.

ב-1991 נפרדו האחים. חמודי הקים את אמש סטאר ומונהאל ירד עוד יותר במורד הגבעה והקים את מרכז המזון. חמודי חמוד יושב במשרדים הגדולים והיפים של אמש סטאר ומשקיף כלפי מטה: "כל מה שאתה רואה פה, לא היה", הוא מחווה בידו אל הג'ונגל המסחרי שלמטה, "לא היה כלום. מפעל מתכת, תחנת דלק, וזהו. רק זיתים. עברתי הנה. התחלנו ב-1,500 מטר, ב-2001 הוספנו עוד 2,000 מטר, ואז עוד 3,000. ואז גשר. ועל הגשר מסעדה. אני ממשיך לדהור".

לאן?
"קודם כול, אני רוצה להמשיך להתרחב, להשאיר את הקליינט עוד, כמה שיותר. שלא יבוא רק בסופי שבוע ובחגים. צריך לעשות פה שינוי ייעוד של עוד אדמות חקלאיות למסחר, להזיז מפה את מה שנשאר מהתעשייה המסורתית. הדבר השני: אחרי שהכנסתי הנה את תרבות המסחר, עכשיו אני חושב להכניס את תרבות הדיור לגובה. יש לי מגרשים (מצביע לכיוון צפון-מערב), בדקתי את השוק כמה פעמים, ואני אומר לך שזה לא יהיה קשה כמו שנדמה. זה רק שאלה של מחיר".

כמו הכול בחיים.
"הירכאווי רוצה לשלם 800 אלף לדירה של 120 מטר עם חניה. אני רוצה מיליון מאתיים".

אנחנו נכנסים למיי בייבי - התקפה כוללת על כל החושים. חנות הילדים עצומה, 11 אלף מטר, שהקומה השנייה שלה היא לונה פארק. מולה כבר נבנה חלק ב', לא פחות ענק, כנראה החלקה על הקרח. הרעש של המתקנים, ההמולה של הילדים ואווירת המסיבה עושים חשק לקנות, והקניות עושות חשק להתפנק באיזה מתקן.

במשרדים אנחנו מחכים לג'ס כנעאן, הבעלים. בסוף הוא מגיע, זעוף וקצת חשדן. כל מי שלא פגש את ג'ס כנעאן, ואני אומר את זה באחריות, הפסיד. מדובר במעין לאונרדו דיקפריו הדרוזי בתפקידו כג'ורדן בלפורט בהזאב מוול סטריט; גוש של אנרגיה וטרפת שאי אפשר לעצור.

"מה אתה רוצה אחי", הוא מתחיל לירות, "אני חצי דרוזי, חצי יהודי. דרוזי אורגינל, אבל ראש יהודי. אתם המיעוט של העולם - אנחנו המיעוט שלכם. זה קונספט ייחודי, זה קונספט חדשני. אני לא צריך את התקשורת, היא רצה אחריי. אצלי הכי טוב, וואן סטופ שופ מההיריון עד גיל 15. יש לי פה מעל מיליון מבקרים בשנה וזו רק ההתחלה. שתיתם קפה? תביאו להם קפה. אל תצלם אותי אחי, יש טייקון ויש אייקון. אני אייקון. בוא, תראה מה הכנו". הוא נעלם וחוזר עם חוברת מושקעת באנגלית: "אני תמיד אומר 'תחרות זה בריאות'".

ג'ס (רסאן), 45, הבכור מבין תשעה אחים, פתח את מיי בייבי ב-1996 ("הרעיון בא לנו כשאחותי הייתה בהיריון. בהתחלה רציתי לעשות איקאה, אבל אז עלינו על הרעיון של מיי בייבי"). החנות הראשונה הייתה בגודל של 90 מטר. "אני ואחי וויסאם התחלנו לגדול". מ-90 מטר ל-300, מ-300 ל-4,000, וכך הלאה.

"ככה זה אצלנו: משפחה, כפר, מדינה. אי אפשר לחיות בעבר אחי, אבל אסור לשכוח אותו. יש לי חזון ויש לי טרגט, יש לי כתפיים ויש לי ביצים. סדר שווה הצלחה. קודם כול צריך להיות מסודר בראש. אני דוהר קדימה, כל הזמן קדימה אחי".

"בוא", הוא אומר לי, ואנחנו יורדים לקומת המשחקים לשחק ב-אקס ריידר, מתקן מציאות מדומה חדש ודי מטורף. אנחנו יושבים אחד ליד השני בחושך, חבושים משקפי תלת ממד, קשורים לכיסא ובידינו אקדח פלסטיק אימתני, נלחמים במין דינוזאורים שהגיעו מהחלל. ג'ס משחק בהתלהבות ורצחנות של ילד. אין פשרות. "תירה ככה, עם האצבע", הוא צועק לי כשאנחנו במסוק שמתרסק אל תוך מנהרה של רכבת תחתית. אנחנו מצליחים לחסל יחד עדר בלתי יאומן של זוחלים מכונפים עם שיני ענק, מצילים את ניו-יורק. כשהאורות נדלקים, אנחנו כבר חברים.

"בוא", הוא אומר לי, ואנחנו עולים לדרים טאוור. כיסאות קשורים לעמוד בגובה 30 מטר. עולים מעל קומות המסחר והשעשועים דרך חור בגג שמציע נוף פנורמי של ירכא והסביבה. "מגניב, הא?", אומר כנעאן, "אתה יודע מה זה בלילה אחיייי" - המתקן בדיוק החליט לשקשק אותנו קצת והוא משליך אותנו מראש העמוד למטה ובחזרה. כשאנחנו יורדים ממנו אנחנו כבר חברים עם סחרחורת.

אנחנו עולים לקומת האוכל: "הכול פה יהיה מיי קופי מיי בורגר מיי פיצה". אנחנו יורדים לקומת האלקטרוניקה: "מה שיש פה אין בשום מקום אחר בעולם. זה החזון אחי, זה הכול החזון".

שעה עם ג'ס כנעאן זה עניין שצריך לנוח ממנו כמה שעות, לנוח ולנסות להפנים ולהבין מה היה שם בעצם. אבל היום קצר והמלאכה מרובה.

העושר מחלחל

הולכים ל"מרכז המזון", העסק שהקים מונהאל חמוד אחרי הפרידה מאחיו. מקום ענקי - 8,500 מטרים שטח מסחר. אנחנו עוברים בשפע הלא יתואר: עגלות ענק, מסעדות, פסלוני שיש קיטשיים, מה לא. עולים למשרדים. סעיד חמוד, 33, בנו של מונהאל, יושב במשרדו מול מסך ענק המחולק לתשע מצלמות הצופות בזמן אמת על המתרחש בסניף בנצרת. מדי פעם הוא מצלם את המסך. איש עצור, קפדן. הפוך לגמרי מג'ס כנעאן.

"כשאבא שלי נפרד מאחיו ועבר הנה - צחקו עליו", הוא מספר, "הכול היה פה זיתים. לא היה כלום. אימא שלו, סבתא שלי, אמרה לו: איזו אישה תרד עד למטה ותגרור עגלה". מתברר שהבדיחה לא הייתה רק על המרחק מהכפר ועל זה שמי בכלל ירצה, או תרצה, להתרחק עד הנה בשביל לקנות, אלא העגלות - בירכא האמינו בסלים.

"רמת החיים בירכא עלתה, יש עבודה ליד הבית, אז יש עוד מפרנסים. אנשים גם באים מכפרים סמוכים. חסר רק דבר אחד: כבישים".

מעאדי לוקח אותנו לאכול - זו ארוחה שלישית מאז שהגענו הנה - הפעם שיפודים. אחר כך כנאפה. מה זה הבניין הגבוה הזה, אני מצביע אל מרכז הכפר. זו המועצה. בוא נבדוק אם ראש המועצה פנוי. ובכן, הוא פנוי. אנחנו פוגשים את והיב חביש במשרדו.

"ירכא הופכת למעין מיני מטרופולין, וזה מציב לא מעט אתגרים בתחום התחבורה, התשתיות והביטחון. היית מאמין שבכל תוכנית התחבורה הגדולה לצפון לא שמעו את הדרוזים? מבקרים פה מעל עשרה מיליון אנשים בשנה".

אין מצב. נשמע המון.
"תעשה חישוב. לפני שלוש שנים ספרו 34 אלף רכבים שנכנסים ביום".

אין תחשיב רשמי לכמה מבקרים כל שנה בירכא, אבל הסוחרים הירכאווים שדיברתי איתם, כמו סעיד מחמוד, טוענים שלא יכול להיות שמגיעים לירכא מעל חמישה מיליון בשנה.

"בכל מקרה", אומר חביש, "אלה כמויות עצומות. בהתחלה הייתה להצלחה המסחרית של ירכא השפעה שלילית על התושבים, בעיקר על הילדים והצעירים: כולם רצו עסקים במקום לימודים, אבל אני חושב שזה משתנה. היום אנחנו רואים עלייה בזכאות לבגרות, אבל הדרך עוד ארוכה".

ירכא היא באשכול 2 מתוך 10 במדרג החברתי-כלכלי.
"נכון. ויש לנו 4% של אוכלוסייה קשה".

אז העושר לא מחלחל כמו שהיה צריך?
"שמע, קשה לומר. יש הרבה עבודה, שזה טוב. יותר מפרנסים בכל בית, ויש תנועה ויש שיפור".

לאחרונה עלה המגזר הדרוזי לכותרות גם בענייני צווי הריסה ובנייה בלתי חוקית.
"פה היה רק צו הריסה אחד, שנדחה, אבל בגדול יש בירכא כ-600 מבנים ללא היתר. סיכמנו עם מנהל התכנון על הרחבות - שתי שכונות. סיפור ארוך שמתקדם לאט".

מה הבעיה בעצם?
"המדינה יצרה את הבעיה, אין ויכוח. אני כבר לא מדבר על זה שלא נבנתה עיר לא יהודית, אבל את ההרחבות המדינה עוצרת מאז ומתמיד. הרי אם הייתה תוכנית, לא הייתה כזו בעיה של בנייה לא חוקית, נכון? המדינה אשמה - ואנחנו משלמים. מה גם שאין ניידות בחברה הדרוזית. אנשים נשארים פה".

יש דיבור על עיר דרוזית חדשה שאושרה לבנייה ליד טבריה - היישוב הדרוזי החדש הראשון מאז קום המדינה. זה טוב, לא?
"טוב? מי יילך לשם? ילכו או הכי עשירים או הכי מנודים. וזה ליד טבריה, אל תשכח, וזו עיר חלשה מאוד. אני לא רואה הרבה סיכוי לדבר הזה. אמרנו למדינה: אנחנו מוותרים על הזכות לבנות יישובים חדשים. תנו לנו להרחיב את הקיימים".

ערב קריר ודל יחסית בלקוחות (יום ראשון יום חלש) יורד על ירכא. אנחנו נוסעים בין מרכזי הקניות המתרוקנים - אורות דולקים במקומות גדולים וריקים גורמים להם להיראות עוד יותר גדולים ועוד יותר ריקים. זה יפה כשלעצמו. אנחנו עוצרים לשתות קפה אחרון במרכז גאיה ההולך ונבנה ליד הביג. בקרוב יהיו פה סניפים של רשתות מזון כמו בורגר ראנץ', השניצליה, קפה קפה ועוד. הזכיינים מתאספים לסקור את תוצאות יום העבודה. עוד חודש וחצי, הם אומרים, כבר יהיה אפשר לשבת על המרפסת. כמו תל-אביב יהיה פה. משמאלנו, מאחורי הביג, מוכשרות קרקעות נוספות לחניונים ולמה שנראה כמו עוד מרכז קניות. תחרות זה בריאות. בירכא יש מקום לעוד מרכזי קניות, אומרים לי. הבעיה היחידה היא הכבישים והפקקים בכניסה.

זה נכון. עוד בעיה, בעיניי, זה שבין מרכז למרכז די מכוער. אספלט ומלט, שום אסתטיקה. הדבר היחיד שנעים לעין הם מטעי עצי זית המיועדים לנוי. כמה אלפי שקלים בודדים, ויש לך עץ זית עב גזע עם שורשים משתרגים בחצר, או בלובי המפואר של בניין המשרדים. השכונות המדוברות, לכיוון כליל, הן עדיין קרקע ריקה.

ביציאה מירכא משתרך לו הפקק הרגיל לכיוון צפון. מזל שאנחנו נוסעים דרומה.