במרכז ביתם המשותף של שרית גומז וניר בושרי במושב שילת עומד פסנתר עץ מצוחצח. במבט ראשון, נראה שמדובר בעוד פריט שגרתי שאסף לעצמו זוג לאורך השנים, אלא שכשמתקרבים מתבררת התמונה המלאה: על הפסנתר מונחת כרית ובה דרגות וסמלים צבאיים, ולצידה תיבה עם אות מלחמת לבנון השנייה. ביניהן, תמונתו של דני ז"ל, בעלה של שרית שנהרג במלחמת לבנון השנייה ומי שקנה לה את כלי הנגינה ליום הולדתה ה-26, כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. היא קיבלה אותו ב-11 לאוגוסט 2006, כשדני כבר היה בשיא הלחימה כטייס מסוקים בחיל האוויר. יום לאחר מכן המסוק שלו נפגע ישירות מטיל, ומאז היא כבר לא מסוגלת לנגן.
"הפסנתר נמצא במקום של כבוד בבית, זאת הייתה המתנה האחרונה שהוא הביא לי", אומרת שרית. "הוא קנה לי אותו כי הוא ידע שאני נורא נורא רוצה לחזור לנגן, אבל מאז שהוא מת הפסנתר הזה הפך למזכרת אהובה, אבל גם מאוד כואבת. לא חזרתי לנגן עליו מאז, ואני מקווה יום אחד שאני אוכל להתגבר על הכאב הזה. בכל מקרה, הוא פה כדי להישאר. אני רואה אותו כל הזמן, ומן הסתם גם ניר. ככה זה אצלי, אין מסך שחוצץ בין העבר לבין ההווה. אני מי שאני היום בגלל מה שעברתי".
דני ושרית, היום בת 32, התחתנו ב-1 לאוגוסט 2004, שנתיים לפני נפילתו. זה היה בערב ט"ו באב, עם 650 מוזמנים, והיא זוכרת בעיקר כמה שנאה את האיפור ואת השיער וכמה אהבה אותו. בחודש מרץ הקרוב, לצד ילדם המשותף, אביה בן ה-6, היא תעמוד בפעם השנייה בחייה מתחת לחופה ותשנה סטטוס שוב, מאלמנה לאישה נשואה, כשתתחתן עם בושרי (35). הפעם, היא קובעת, הולכים על משהו יותר צנוע, יותר מצומצם, יותר בוגר. "אני לא רוצה שהחתונה תהיה דומה לזו הראשונה, כי זה כואב".
האמנת בכלל שתתחתני שוב פעם?
"בסתר ליבי כן, אבל גם היו לי רגעי פקפוק שבהם רק ליתר בטחון שכנעתי את עצמי שזה בסדר גם אם לא, וזה בסדר גם אם יהיה לי רק ילד אחד. לא רציתי להתאכזב, לא רציתי לקנא באנשים אחרים. הבנתי את הקושי שבמציאת הבנאדם שיכול להתמודד עם הסיפור המורכב שלי, והכרתי גם הרבה גברים שלא הצליחו".
במבט לאחור, מה היה דרוש כדי לחדור לך ללב?
"הייתה דרושה ההבנה שלא צריכים להתחרות בדני, ולא צריך לנסות להוציא אותו מהתמונה. היה צריך לכבד את המקום שלו בחיים שלי, ולא לקנא בו. כי זאת מלחמה אבודה".
וכשתעמדי בעוד שלושה חודשים מתחת לחופה, איפה הראש והלב שלך יהיו?
"אני מאוד בשליטה, הם יהיו בדיוק איפה שאני נמצאת. למרות הכל, הראש שלי מאוד מפוקס".
כבר לא משנה לי מה אנשים אומרים
היא פרצה לתודעה הציבורית לפני כשנה וחצי, עם השתתפותה בתוכנית "3", בה חיפשה אהבה לצד קים בוסי ומיה רובין. אחרי שהסתיימה הצילומים, ולמרות שלל ההצעות, בחרה להתרחק מאור הזרקורים ולהשקיע בשגרה היומיומית. "זאת הייתה חוויה, אבל רציתי לחזור לחיים האמתיים, לבית, לעבודה כעורכת דין, לאביה", היא אומרת. "בתור אלמנה צעירה, כשהסתכלתי על אנשים רגילים ברחוב השאיפה שלי הייתה להיות לא יוצאת דופן, אלא פשוט מאושרת בנורמלי".
כמה חודשים אחרי סיום התוכנית פגשה את ניר, ובמהרה הפכה הפנטזיה שלה למציאות. "לא נעים לי להגיד, אבל אני לא באמת זוכרת מתי זה קרה", היא צוחקת. "פעם הייתי מאלה שסופרות כל רגע, חודש ביחד, חודשיים ביחד. אני זוכרת מתי היה הדייט הראשון שלי עם בעלי הראשון, וזוכרת בדיוק מה הוא לבש ומה אני לבשתי, אבל אני כבר לא כזאת. בתקופה שאחרי התכנית גרתי בגבעת שמואל ובכל זמן פנוי קפצתי לסניף של רולדין, בבעלותו של ניר. יום אחד שתיתי את הקפה וקראתי עיתון כשהוא בא ונעמד לידי. התחלנו לדבר והסתבר שהוא גם מראשון לציון במקור, ושהוא גם היה בסניף בני עקיבא שאני הלכתי אליו. מצאנו הרבה נקודות משותפות. ראיתי אותו מתחבר עם הבן שלי, שהיה שם איתי, ולפני שהלכתי הוא סיפר לי שגם הוא יתום צה"ל בעצמו. זה נגע לליבי. הנה בחור שבאמת מבין ויודע. הכי מצחיק זה שמסתבר שפעם כבר יצא לי לפגוש את אימא שלו בטיול אלמנות ויתומים של חיל האוויר".
איך היא קיבלה אותך? לא חששו במשפחה מזה שהבן יוצא עם אלמנה פלוס ילד?
"קודם כל, אימא של ניר פשוט מדהימה. אני מאוד אוהבת, באופן חריג, את כל המשפחה שלו, כי הם כאלה נחמדים. כשניר סיפר לאחיו הגדול שהוא מתחיל לצאת איתי, הוא אמר לו 'יש לך זכות לצאת איתה', וזאת התחושה שהם נתנו לי. פשוט קיבלו אותי בזרועות פתוחות".
המשפחה הייתה גם הראשונה לדעת, כשניר כרע ברך ושאל את השאלה לפני מספר שבועות. אלא שחוץ מהמעגל הקרוב, החליטהגומז, היום מנהלת תחום משלחות בארגון ה-FIDF, לא למהר לצאת בהצהרות ולא להפיץ את הבשורה. "האמת שלא רצתי לספר לאף אחד אחר, ולקח איזה שבועיים עד שאת, כן את, הוצאת את זה לאור ב-mako", היא צוחקת. "אין לי מושג איך גילית את זה כי באמת בקושי שיתפתי, וגם הרבה אנשים כעסו עליי כשהם שמעו על זה ככה לראשונה".
למה, בעצם, העדפת להסתיר?
"תראי, בחודש הראשון אחרי ההצעה הייתי בסוג של הדחקה. היו שואלים אותי מה נשמע ולא סיפרתי כלום. עם הטבעת הלכתי, כמובן, כי על יהלומים לא מוותרים מאמי, אבל ברצינות – לקחתי את הזמן כדי לעכל את הבשורה. רציתי קודם להתמודד עם זה בעצמי, להבין איך אני מרגישה".
אמרת פעם בראיון שהציפייה ממך כאלמנה היא שגם החיים שלך לא יתקדמו. אולי לא סיפרת מהפחד שיבקרו אותך?
"לא, היום זה כבר לא משנה לי, שיגידו מה שהם רוצים. אני כבר לא במקום הזה שאכפת לי. חוץ מזה, הכאב בכל מקרה נמשך כל הזמן, ואני חושבת שהיום אנשים רוצים לראות אותי מאושרת, וזאת הדרך".
ויתרה על ההיכרות מעל הקבר
היא לא פוקדת את הקבר של בעלה תכופות, וגם לא הרגישה צורך לבוא ולבשר לו על דבר האירוסין, או להכיר לו את בן הזוג החדש. "אני חושבת שאם דני שומע אותי כשאני מדברת אליו מעל הקבר שלו, סביר להניח שהוא גם יודע מה עובר עליי בשאר הזמן. אני לא מרגישה צורך לבוא ולהכריז, גם כי נראה לי קצת מביך לעשות הכרות בין הבעל הראשון לבעל השני", היא אומרת.
מה הוא היה אומר על ניר?
"האמת? אין לי מושג. אין לי מושג מה הוא היה אומר עליי ועל כל הדברים שעשיתי מאז לכתו".
יש ביניהם דמיון בכלל?
"ממש לא. אני מסתכלת גם על אנשים קודמים שיצאתי איתם, ואף אחד לא דומה לדני. פשוט לא חיפשתי קופי שלו, חיפשתי מישהו שטוב בדרכו שלו. הייתי שמחה לפגוש מישהו שהוא בדיוק כמו דני, אבל אין כזה דבר. ניר שונה אבל טוב לא פחות".
אתם מדברים על דני?
"לפעמים, אם קשה לי אני משתפת. אבל הוא תמיד מוכן להקשיב. לקראת האזכרה האחרונה של דני, באוגוסט האחרון, שאלתי אותו אם לא יכאב לו להיות שם ולשמוע אותי אומרת לדני מעל הקבר שאני אוהבת אותו? הוא אמר 'לא, גם אני אוהב אותו, אני מרגיש שהוא כמו אחי הקטן ואני מצטער שלא יכולתי להכיר אותו'. תגידי, מה יכולתי לבקש יותר?".
בעצם, את אוהבת שני אנשים עכשיו?
"כן, כי אני תמיד אוהב את דני".
זו אותה אהבה? של אישה לבעלה?
"זו לא אותה אהבה בגלל שלא ראיתי ולא דיברתי עם בעלי כבר שש שנים. אנשים משתנים בשש שנים, כך שאני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי איזה בנאדם הוא היה היום, איך הוא היה מתבגר, איזה אבא הוא היה, זה שונה. אבל אני אוהבת את דני שאני זוכרת, ואני אוהבת את מה שהיה לנו, ואני אוהבת את היותו אבא של הבן שלי, ואני כואבת את זה שהוא לא כאן".
כעת, מספרת שרית, ניר מצליח למלא את תפקיד ההורה לאביה בהצלחה מרובה. "טסתי עכשיו לשבוע בלוס אנג'לס מטעם העבודה, והשארתי אותו עם ניר ועם חמותי לסירוגין", היא אומרת. "זה רק מראה כמה אני סומכת עליו בעיניים עצומות לשמש לילד כאבא, גם כשאני לא נמצאת. אין מה להגיד, הצלחתי למצוא מישהו טוב, שטוב אליי וטוב לילד שלי".
אביה מרוצה מהמצב?
"כן. אני חושבת שקצת קשה לו לשחרר ממני כי הייתי עד עכשיו בבלעדיות שלו, אבל בסך הכל זה טוב. הוא צריך מודל גברי, וניר נותן לו את זה".
איך הוא קורא לו?
"הוא קורא לו ניר, כי הוא לא אבא שלו. הוא יכול להיות כמו, אבל אבא יש לו אחד, וזה דני".
את מדברת עם ניר על ילדים נוספים?
"ברור. ניר רוצה עוד שלושה, אני בסדר גם עם עוד אחד. כנראה שנסגור על שניים נוספים".
שמתי לב שאת עדיין קוראת לאמא של דני "חמותי".
"כן, כולם מתקנים אותי ל'חמותך לשעבר', אבל מבחינתי היא חמותי, חד משמעית. ההורים של דני הם כמו ההורים שלי, אני אוהבת אותם באותה מידה. אני קרובה כל כך למשפחה הזאת, והעובדה היא שהשושבינות שלי יהיו הבת של אחותי ושתי הבנות של אחיות של דני, כי זה משפחה. ברור שכשהבעל חי זה הרבה יותר נוח, כי יש את החוליה המקשרת, אבל היום אני לקחתי את התפקיד הזה. החוליה הזאת חסרה לכולם, בחגים, באירועים, וזה עדיין כואב. לא מזמן אחיו הקטן של דני התחתן, והיה לי קשה. ישבתי בשורה הראשונה במהלך החופה ולא הפסקתי לבכות, עד שהבן הקטן של אחותו הוריד את המכנסיים ועשה פיפי על החופה. אז התחלתי לצחוק".
איך סיפרת להורים של דני על החתונה?
"הם היו בסבב הראשון והמצומצם של הטלפונים, יחד עם ההורים שלי ואימא של ניר. זאת לא הייתה שיחת טלפון שששתי לעשות כי לא רציתי להכאיב להם, אבל הם ידעו שאני בזוגיות, והם מכירים את ניר ואוהבים אותו. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בחיים זה לפגוע בהם או להעציב אותם אפילו קצת".
תשמרי על ה"גומז" אחרי החתונה?
"חד משמעית. זה שם המשפחה של דני, ואני אימצתי אותו לעצמי. זה גם השם של הבן שלי, ואני מעוניינת להמשיך ולהחזיק את הזיכרון הזה. אני חושבת להוסיף את השם משפחה של ניר, בושרי. אם הייתי משאירה את שם הילדות שלי הייתי בקרוב שרית גרטנלוב גומז בושרי. ממש ג'ודי ניר מוזס שלום".
כשהגעגוע תוקף, שוב
החתונה של שרית וניר תערך בחודש מרץ הקרוב בגן האירועים "חוות אלנבי". גליה להב כבר הופקדה על השמלה, יוסי ביטון על האיפור, ברוריה פריד על הסטיילינג וההכנות כולן בעיצומן. בין לבין, גומז מקפידה לשלב את עבודתה בארגון ידידי צה"ל ארה"ב (FIDF), בו השתלבה לפני כשנה לאחר שבחרה לעזוב את תחום עריכת הדין.
"הכרתי את הארגון כששלחו אותי לדינר המסורתי בוושינגטון, כדי לספר את הסיפור שלי בפני הקהל", היא נזכרת. "באותה תקופה חיפשתי עבודה ובדיוק התפנה תפקיד פה בארץ, ומבחינתי זה היה מושלם. מדובר בגוף שהוקם על ידי יהודים ניצולי שואה על מנת לעזור לחיילי צה"ל בהיבט הרווחה, ואני מתחברת לזה גם מהמקום האישי, כמובן. אני מנהלת את תחום המשלחות בסניף הישראלי, ודואגת לכל המנהלות שקשורות בהוצאה של משלחות מהארץ לאירועי גיוס כספים בארצות הברית. זה כיף אדיר, ולרגע אני לא מצטערת שעזבתי את המקצוע שלי".
עולים מדי פעם רגשות אשם? על זה שאת מתקדמת בלעדיו, מתפתחת בחיים?
"רגשות אשמה היו יותר בהתחלה. כשישבתי בשולחן שבת, ראיתי שיש את הסלט חצילים שהוא הכי אהב ונמנעתי מלאכול, כי איך אני יכולה לאכול אם הוא לא אוכל. כשבסופו של דבר נתתי ביס הציפו אותי רגשות אשם, אבל אין מה לעשות. היום ברור לי שדני היה רוצה שאני אפרח".
מתי מגיעים הרגעים הכי קשים?
"הקושי יכול להתגנב בכל רגע נתון מבלי שאני מצפה לו. אם זאת נסיעת עבודה בלוס אנג'לס, כשמרים פרץ עולה לבמה ומספרת על הכאב שלה ואני לא מפסיקה לבכות וליילל מרוב הכאב, או כשאני מבקרת את דודה שלי בארה"ב, שהפעם האחרונה שהייתי אצלה הייתה עם דני. זה יכול להופיע גם ביום הולדת של אביה, או בכל מצב אחר. לי יש לי נטייה להרחיק את עצמי מהכאב, אבל מידי פעם משהו חודר את החומה, והגעגוע לילד היפה הזה תוקף אותי".
את היום טיפוס חרדתי?
"באופן כללי לא, אבל המוות של דני בהחלט הכניס בי חרדות. נניח עכשיו, כשהייתי צריכה לטוס לשבוע, היה לי קושי אמיתי לעזוב את הבית. דיברתי עם קולגה לעבודה ושאלתי אותה אם לא קשה לה לנסוע ולהשאיר את הילדים שלה? היא אמרה לי 'לא, אני משאירה אותם בידיים טובות, עם אבא שלהם, יש לנו את כל החיים ביחד'. ואז אמרתי לעצמי 'זהו, זה בדיוק המקום שערערו לי'. ערערו לי את הביטחון בזה שיש לי הרבה זמן להיות ביחד עם האנשים שאני אוהבת, וזה כנראה כבר לא יחזור".