2002. יעל בר זוהר מצטלמת לקמפיין של פוקס בתאילנד כשלצידה דוגמנית בתחילת דרכה בשם בר רפאלי, נינט טייב שוקדת לבגרויות בקריית גת, צביקה הדר מככב ב"שמש", איל קיציס וטל פרידמן מעיפים הומור בתוכניות נישה, טלעד היא זכיינית בערוץ 2 והמונח "סלבס" עדיין לא מדיח את "מפורסמים" מהז'רגון המקומי. אתרי רכילות ברשת טרם קמו, ואת מנת הפפראצי שלנו אנחנו יונקים מעיתוני סוף השבוע, מקומונים ומגזיני בידור.
מפלצת הריאליטי אמנם כבר שולטת מעבר לים, עם משאבת רייטינג בשם "הישרדות", אבל אצלנו תעבור עוד שנה לפני שתשתלט על הרגלי הצפייה שלנו עם "קחי אותי שרון", "כוכב נולד" ו"פרויקט Y". תוכניות אירוח ושעשועונים עדיין שולטים במדיום והידוענים הבולטים של אותו מחזור הם שמות כמו סופי צדקה, אורלי ויינרמן, דודי בלסר, שרון דוראני, גיל ססובר וסמי הורי, שמציגים סטאריות בעידן נטול סמארטפונים, פייסבוק, ציוצים בטוויטר וחרישה על המונח פליט.
שנת 2002 מייצגת תקופה שהקולקטיב הישראלי לא ימהר להתרפק עליה בזיכרונות נוסטלגיים. מקסימום בסיוטים ליליים. פיגועי תופת בכל בלוק, מבצע "חומת מגן" וחרדה לאומית - זה בעיקר מה שמקפץ לתודעה אחרי שמגלחים עשור וחוזרים לשנה השנייה של המילניום. אבל גם ענף הבידור היה באותה שנה רגע לפני המפץ הגדול שישנה לגמרי את חוקי המשחק ויעצב מחדש את המונח "סלבריטאי" על שלל השלכותיו כפי שאנחנו מכירים אותם היום. הגחתן של תוכניות המציאות ב-2003, בשילוב התקדמות הטכנולוגיה והקמתם של עוד ועוד אתרי רכילות ברשת, פרצו את כל הסכרים, והדרך שבה אנחנו זוללים רכילות השתנתה לעד.
מפורסמים תל אביביים נאיביים
"לפי השינויים שעברו על תעשיית הבידור ועל איך שאנחנו צורכים מידע על המפורסמים שלנו, זה נראה כאילו עבר הרבה יותר מעשור", קובע חיים צינוביץ', מי שב-2002 היה הדארלינג של מדורי הרכילות והחלק השעיר לצדה של מורן אייזנשטיין, היודה ונינט של התקופה אם תרצו. "הסלבס היום בכלל לא דומים למי שהיה פה מפורסם לפני עשור, כי לפני עשר שנים תל אביב עוד נתנה את הטון מבחינת התרבות בארץ", מנתח צינוביץ'. "ברגע שהריאליטי עלה הפריפריה כבשה את התחום, והיא זו שמכתיבה היום את הטון. פעם הטיפוס התל אביבי היה מקבל את הקרדיט על האמנות שהוא עשה, היום העם מזדהה עם גיבורי הפריפריה שהוא רואה בתוכניות הריאליטי ואותם הוא בוחר להעריץ. התחום הזה הפך להיות פריפריאלי".
מי שיכולה להעיד על המציאות שלפני עשור היא עינת ארליך, שבשנת 2002 הייתה אחת מכוכבות הטלוויזיה הבולטות של הערוץ השני, ושם בולט ברשימת האיי ליסט. "קודם כל אנחנו מדברים על תקופת טרום אינטרנט, בטח בכל מה שקשור לרכילות", היא מסבירה. "זה לא כמו היום שסלב נמצא בחנות בגדים ותוך שעה כבר התמונה שלו מפורסמת בכל האתרים. אז היינו צריכים לחכות לציפורה ביום שישי בשביל לקרוא משהו על מישהו. היום העיתונות היא הרבה יותר צהובה והרבה יותר רעה וצינית מאשר אז. אני זוכרת שתמיד היינו מסתכלים בפחד על הצהובונים הבריטים והאמריקאים ונבהלנו מהרוע שלהם ופחדנו שזה יגיע גם לארץ, וזה הגיע בגדול. ב-2002 היה פה עדיין משהו נורא תמים בסיקור של מפורסמים, שהלך לאיבוד בגלל הרוע שהאינטרנט והטוקבקים הביאו איתם. כל התפיסה שלנו לאנשים מפורסמים השתנתה. אז סלב היה מחזיק אתו מזוודה מלאה בעשייה, והיום זה בכלל לא חשוב מה עשית ובמה אתה טוב כל עוד היית על המסך ומשכת את תשומת הלב של הקהל. פעם היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'יש לך תוכנית בטלוויזיה איזה יופי', היום זה 'את מפורסמת, איזה כיף לך'. כל הגישה השתנתה".
מורן אייזנשטיין דווקא לא מוצאת הבדלים דרמטיים בין שתי התקופות. "גם אז כתבו עלינו ועקבו אחרינו. אולי לא בתדירות שזה קיים היום אבל הדברים האלה היו. אני וחיים עברנו את כל העניין הזה של רדיפה של צלמים וכתבו על כל מקום שהיינו בו ביחד. היינו סוג של יודה ונינט של התקופה רק שבניגוד אליהם לא השכלנו להבין שחשיפת יתר פוגעת בסופו של דבר, וזה באמת עשה לנו נזק. הייתי נורא תמימה אז ולא ידעתי מה ההשלכות. מבחינת סוכנים ויחצנים, הכל היה קיים גם אז. אני הייתי חתומה אצל עובד מחפוד ואחר כך אצל טמירה ירדני והם היו מעורבים בכל צעד בקריירה שלי בדיוק כמו שהסוכנים של היום פועלים. השקות ומסיבות היו גם אז. ההבדל הוא שהיום כוכבי הריאליטי לוקחים את כל הפוקוס ונמצאים בכל השקה ולכן שחקנים מפורסמים מעדיפים לא להגיע לזה. גם תוכניות אירוח נעלמו ולאמנים אין מקום לבוא וליחצן את האמנות שלהם כמו שהיה אז. דווקא בגלל זה הסלביות שלך משאירה אותך בתודעה, כי אין לאמנים פלטפורמה ראויה להשמיע את הדברים שלהם. פליטי הריאליטי השתלטו על הכל".
"השינוי הכי גדול הוא שהיום הסלבריטאים יודעים לאן ללכת ואיך לקדם את עצמם", מנתחת בטי רוקאוויי, מהשמות הבולטים של ייצוג הכוכבים בשנות ה-90 ותחילת ה-2000. "הם יודעים שברגע שמצלמים אותך זה מקדם אותך וממנפים את התהילה שלהם בשביל להרוויח כסף או לפתוח עסקים משל עצמם. אז כל זה לא היה קיים. המפורסמים היו הרבה יותר נאיבים".
העם לא בחר את הסלבס, הברנז'ה העיתונאית בחרה אותם
2002. איל גולן מתחתן עם מלכת היופי לשנת 2000 אילנית לוי, יהודה לוי ואפרת בוימולד הם זוג לוהט בביצה ויונית לוי ויעקב אילון חולקים את אותה מיטה.
המושכים בחוטי הרכילות של אותה תקופה, שבהרבה מקרים היו טרודים באובייקטים שהיום לא יעברו פלאש אצל אף פפראצי, זוכרים היטב את ימי התום. "2002 הייתה סוף של תהליך שבו הכוכבות הייתה שמורה למעטים ולא הייתה חלופה בתחום, או שהיא הייתה איטית לגמרי", מסביר גיא פינס, שהיה בימים ההם עמוק בתוך העונה השישית של "ערב טוב" בערוץ 3 ובימים אלה משדר את העונה ה-15 בערוץ 10. "להיות סלבריטאי ב-2002 זה היה להיות בסוג של מפלגה סגורה שרק למעטים יש את האפשרות להיות חלק ממנה".
איך זה השפיע על אופן הסיקור?
"אולי הדבר הכי משמעותי שהשתנה באופן הסיקור ובכל ענף הסלבריטאות משנת 2002 להיום, זו ההקרבה מרצון של אותם מפורסמים היום לעומת אז, בכל מה שמוגדר כפרטיות וחיים אישיים. לפני עשר שנים היה הרבה פחות מכובד לפרוש את הרגלי הבילויים שלך או כל אלמנט אחר שקשור בחייך הפרטים. הכל היה פחות ספונטני ונורא מחושב, ולמפורסמים של אותה תקופה היה הרבה פחות דחוף ליחצן את עצמם".
"בניגוד להיום לא כל פיפס שמישהו היה עושה היה שווה אייטם", מכריז אבישי בן אלי, כתב הרכילות של המגזין "רייטינג" באותה תקופה. "היה צריך להצדיק את שם התואר 'מפורסם' בשביל שמישהו יכתוב עליך בכלל. היה ריספקט למוסד הסלבריטאיות, הזדקקת לקבלות בשביל לזכות בסיקור. היום מספיק שהפרצוף שלך הופיע באיזו תוכנית ריאליטי".
"מי שעבר מסך והיה כוכב טלוויזיה קיבל בצדק מעמד של סלב ששווה לכתוב עליו. אבל בהרבה מקרים הייתה החלטה מערכתית של מי אנחנו רוצים להפוך לכוכבים. העם לא בחר אז את מי הוא רוצה לראות בכותרות, הברנז'ה העיתונאית בחרה. המון אייטמים היו נפסלים, לא הייתה את הזילות שיש בתחום הזה עכשיו".
שוב פליטי הריאליטי אשמים?
"האמת שהזילות התחילה עם הטלנובלות שכבשו אז את המסך ונחשבו לז'אנר נחות. הייתה נהירה של שחקני תיאטרון מוערכים לטלנובלות בשביל הפרנסה והם זכו ל-15 דקות של תהילה. אחרי זה הגיעו פליטי הריאליטי וכל הפער בין הבלתי מושג למושג הצטמצם לגמרי ואפשר לכל אחד להפוך לכוכב לרגע".
כוכבים כמו דן תורג'מן, אלון ריינהורן ועומר ברנע, שב-2002 התבצרו קבוע במדורי הרכילות של סוף השבוע, התפוגגו כליל. "מי שהיה כוכב גדול ב-2002 והתמיד בעשייה שלו, כמו יעל בר זוהר, למשל, נשאר כוכב גם עכשיו", קובעת ליאורה, בעלת מדור הרכילות בסופשבוע של מעריב ומי שב-2002 הייתה אחראית למדור הרכילות המיתולוגי "ציפורה" בעיתון העיר. "מי שנעלם זה בעיקר הכוכבים המתחלפים שלא ממש עניינו אז והם גם לא מעניינים היום. אלו שנחו על זרי הדפנה ולא קידמו את עצמם פשוט נעלמו מהנוף. כמובן שהיום כל תחום המסוקרים השתנה ו-70 אחוז ממי שכותבים עליהם אלו פליטי ריאליטי. הכל השתנה. פעם כוכבים היו צריכים להרוויח אייטם. פליטי הריאליטי ביזו את העיתונות ואת תחום הרכילות כאשר כל פליטה שלהם מסוקרת בהרחבה בכל האתרים".
"גם בשנת 2002 היו פה אנשים שרצו להתפרסם למען הפרסום, אבל היום זו כבר מגיפה לאומית", חורץ העיתונאי ירון טן ברינק, "אז היו אלו הדוגמניות שרצו להתפרסם והיום אלו פליטי הריאליטי שמחזקים בנישה הזאת. בהרבה מובנים 'התרומה' שלהם לתעשייה זה בכך שנוצר פלח שלם של ידוענים שרוצים שיכתבו עליהם יותר ממה שהתקשורת דורשת. אז כעיתונאי היית צריך לרדוף אחרי תגובה של מישהו מפורסם ולהזיע עד שתקבל אותה, היום הם רודפים אחריך בשביל ששמם יפורסם. יש זנים של סלבריטאים שהיו קיימים ב-2002 ונעלמו מאז, פשוט כי היום כבר לא צריך אותם יותר. כל מעצבי השיער והדוגמניות למיניהם שפעם היו משתפ"ים של מדורי רכילות הוחלפו על ידי משתפ"ים נלהבים יותר כמו פליטי הריאליטי. באותן שנים הכוכבים הגדולים היו מנחי ערוץ הילדים, היום אף אחד לא יודע בכלל מי הם המנחים של ערוץ הילדים".
"הם לא ידעו איך לעכל את זה שצלם מחכה להם מתחת לבית"
2002. בר זוהר מתהדרת גם בבן זוג חדש בשם יונתן כהן, אורנה בנאי עמוק בתוך הארון ויוצאת עם שחקן בשם נדב אסולין, מירי בוהדנה מסתובבת עם חתיך תורן בשם סמי דדון והתספורת של מיקי חיימוביץ' משגעת מדינה שלמה.
באותה שנה מתרחשת עוד מהפכה שתשנה לגמרי את ענף הסלבריטאות: המעבר מצילום סטילס לצילום דיגיטלי. "זה שינה וייעל את כל התחום לחלוטין", מאשר ברק פכטר, מחלוצי הפפראצי שבאותה תקופה שימש כצלם של המגזין רייטינג. "במקום לרוץ למערכת, לעבור בחדר חושך, להחליף סרטים וכל הסרבול שכרוך בזה, אתה מצלם ותוך כמה דקות הצילום שלך כבר באוויר. זה שידרג את העבודה לאין שיעור ובעיקר נתן לנו יותר זמן להיות ברחובות ולהביא את הצילומים הכי טובים".
איך פעם היית מביא את הצילומים הכי טובים?
"הייתי מבזבז מיכל דלק עד שהיית מוצא סלב בשביל לצלם אותו. המפורסמים היו הרבה יותר חשדנים כלפינו ולא ממש רצו שיצלמו אותם. הם לא ידעו איך לעכל את זה שצלם מחכה להם מתחת לבית. היום הסלב מסמס לך לאן הוא הולך, החברים שלו גם משתפים פעולה וכמובן בעל העסק שאליו הוא מגיע. מה שבעיקר השתנה כמובן זה הכמות של הצלמים וכלי התקשורת שמסקרים כל דבר. אז זה הייתי אני ועוד שני צלמים בכל מסיבה והשקה, והיום יש לך 30 צלמים, כתבים וכלי תקשורת בכל מקום".
אני שומע געגוע בקולך?
"ממש לא. אז הייתי צריך לקרוע את התחת בשביל למצוא איזה סלב לצלם וחלקם הגדול היה עושה פוזות ולא מבין למה מצלמים אותו בכלל. היום כולם כבר הבינו את המשחק וכולם משתפים פעולה כי זה משרת את האינטרסים של כל הצדדים".
"דברים קטנים כמו נגישות של מצלמות שינו את הכל", מסכים פינס. "אז צלמים הלכו עם מצלמות גדולות ומגושמות והיה להם מקצוע, היום כל אחד הוא צלם ולכל אחד יש את הטכנולוגיה ואת האפשרות לעלות את מה שהוא צילם איפה שהוא רוצה. זה משליך ישירות על אופן הסיקור ועל הסלבריטאים כמובן. הם הרבה יותר מודעים לעצמם, דופקים חשבון לכל דבר שהם אומרים או לובשים ברגע שהם יוצאים מהבית מתוך חשש שהם יופיעו באיזו משטרת האופנה איפשהו".
"ב-2002 בדיוק ילדתי", נזכרת ארליך, "ולא היה אף צלם פפראצי שחיכה לי מול בית החולים. אף מגזין לא לקח אותי לדגמן לו על השער עם העובר. מה שהיה זה שבמדור ציפורה כתבו משהו כמו 'עינת ארליך כבר לא בהריון'. היום אתה יכול לדמיין מצב שמישהי מפורסמת יולדת וזה לא מסוקר בהרחבה על ידי כל גוף תקשורת?".
משחק מאורגן
2002. לסוכן אישי קוראים מנהל, קמפיינים הם עדיין פרסומות, הנחת סלב היא בגדר חלום ולהשקות קוראים פתיחות. למשבצת הזכר הנחשק של התקופה מקפץ איתן אורבך, שחיין אולימפי עם חיטובי מופת, שנתיים אחרי השתתפות פעילה באולימפיאדת סידני ותשע שנים לפני שייקח את האיכויות שלו לריאליטי "7\24". "אז הפרסום היה הרבה יותר תמים והוא היה חלק טבעי שבא עם העשייה שלך, היום זה משחק מאוד מאורגן שלוקחים בו חלק המפורסמים, התקשורת, יחצנים וכל מי שרק יכול למנף את העניין לטובתו. היום אתה מאבד את הפרטיות שלך כמעט לגמרי אבל זה עוזר לשרת מטרות אחרות בקריירה שלך ולהישאר חקוק בתודעה בשביל להפיק מכך תועלת בקריירה או בעסקים".
בטי רוקואיי, שבין השאר ניהלה ביד רמה את הקריירות של דודי בלסר, יעל בר זוהר, איילת זורר, שירז טל ומלי לוי, סבורה שפליטי הריאליטי שינו לגמרי את חוקי המשחק גם כאן: "לפני עשר שנים היה את סוכנות לוק, אותי, את סוכנות יולי וזהו. היום יש אינספור סוכנויות, מנהלים אישים, יחצנים וכל השוק מוצף בגלל שכל כמה חודשים יוצאים החוצה עשרות בוגרי ריאליטי שאפשר לגזור עליהם קופון".
"בזמנו רק לכוכבים הגדולים היו סוכנים צמודים שטיפלו בהם", מזכיר פכטר. "היום לכל אחד שיוצא מריאליטי כבר יש סוכן וקמפיין שמחכה לו בחוץ. הם דחקו החוצה את הסלב המקורי כי הם יוצאים מהתכנית הכי חמה בטלוויזיה והקהל רוצה לראות רק אותם, לפחות בהתחלה. הם בעצם אלו שהביאו את כל התופעות של הנחות סלב, חינמים וכל הדברים האלו. ברגע שהשוק הוצף ביוצאי ריאליטי ויותר ויותר אנשים רוצים לעקוב אחרי הגיבורים שלהם אז קמו גופים שידעו לעשות מזה כסף. הבינו שבשביל שיכתבו על אירוע צריך שיהיו בו לפחות ארבעה מפורסמים וכולם מתחרים בינם לבין עצמם מי יביא יותר סלבריטאים לאירוע. אז לא היו את הדברים האלו".
"לא היו אז שום טובות הנאה כמו שיש היום", אומר צינוביץ', "וגם לא היו אנשים שעבדו בזה כמו היום. לא היו לך כל מיני יחצנים שמתפרנסים מלגזור קופונים על סלבריטאים וכל המסחרה שקיימת עכשיו סביב הדבר הזה שנקרא מפורסמים".
איך הרחוב הגיב אז, גם דרך ההערצה השתנתה?
"לרחוב לא היה סמארטפון. לרחוב לא היה פייסבוק. אבל אני זוכר שכשנפרדתי ממורן ויצאתי עם מישהי אחרת היו עוצרים אותי ואותה ברחוב ושואלים איך העזתי להיפרד ממורן או אומרים שהיא הרבה יותר יפה מהחברה הנוכחית שלי. תרבות הצ'אפחות, החיבוקים וחוסר הגבולות תמיד היו קיימים פה".
היום כל אחד מאיתנו הוא תחנת מידע קטנה בפני עצמו
2002. ערוץ 10 עולה לאוויר, "פספוסים" של יגאל שילון עדיין מצליחה להצחיק, "רק בישראל" נכנסת לעונתה האחרונה, "שידורי המהפכה" היא הדבר הכי חם ומגניב בטלוויזיה ו"לחיי האהבה" מעניינת יותר ממהדורת החדשות שמשודרת במקביל.
יגאל גלאי, עורך מגזין הבידור פנאי פלוס באותן השנים, טוען שכולם מדברים על הריאליטי שבא ושינה את דפוסי המשחק, אך הריאליטי הוא אינו חזות הכל. "נורא נוח לדבר על ז'אנר הריאליטי אבל במהות הטלוויזיה לא השתנתה כלל", אומר גלאי. "ב-2002 היו אלו תוכניות אירוח ושעשועונים והיום זה ריאליטי, הכלל סובב סביב אותן שעתיים של פריים טיים בהן מנסים לקלוע לטעם הקהל. אז זה היה דודו טופז והיום זה 'האח הגדול'. אין פה שינוי תפיסה דרמטי, זה לא שהיום הולכים על דוקו במקום על בידור".
אז מה כן השתנה?
"מה שהשתנה היא התקשורת. ב-2002 היו פה פחות כלי תקשורת והסלקציה הייתה הרבה יותר קפדנית, היום יש זילות של התחום. עוד שינוי שהתחולל זה בצורת הצריכה של הקורא כאשר היום כל אחד מאיתנו הוא תחנת מידע קטנה בפני עצמו בזכות הסמארטפונים והאינטרנט. כבר אין את ההצמדות לתוכנית רדיו או טלוויזיה כמו לפני שנים. אתה צורך את הדברים שמעניינים אותך במהירות, ובסוף כל יום אתה עושה סקירה מהירה על כותרות ופחות נשען באופן מסורתי על התקשורת של פעם".
"התקשורת המקומית פשוט הדביקה את הפערים מהעולם", מסכם פינס. "ברגע שיש כל כך הרבה פלטפורמות שצריכות תוכן אז לא באמת משנה מה עולה ומה לא. הכל מעניין כי צריך למלא את העניין".
