גילוי עריות, הפיינל פרונטיר. הטאבו האחרון. את השואה כבר כתשנו מכל הכיוונים, רצח אנחנו בכלל לא סופרים יותר ואפילו קניבליזם כבר הפך לטרנד – רק השבוע שמענו על שלושה מקרי אכילת אדם בארה"ב. חיללנו הכל, כלום כבר לא אסור, קדוש או טמא. חוץ מלשכב עם אחותך. או שבעצם, גם זה כבר מותר? אם תשאלו את תעשיית הטלוויזיה האמריקאית של השנתיים האחרונות, אולי תופתעו מהתשובה.
בתקופה האחרונה מוצף המסך הקטן בסדרות הכוללות אלמנטים של גילוי עריות. "משחקי הכס" היא הבולטת מכולן, כמובן, אבל סדרות רבות נוספות קפצו בהתלהבות על העגלה. המשותף – כולן יצירות מופת איכותיות וזוכות פרסים. "דקסטר", למשל. לקראת סיום העונה השישית, שגם ככה לא הייתה מי יודע מה, קיבלו הצופים את המקבילה הטלוויזיונית לנפילת פסנתר על הראש (אגב, חוששים מספוילרים? זה הזמן לעוף מכאן. לאיי ליסט, נגיד). לא תמיד יודעים לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה סדרה מאבדת את זה לגמרי ("קופצת את הכריש", בשפת בטטות הכורסה), אבל יש סיכוי גדול שמדובר בשתי הדקות האלו, סצנת הנשיקה של דקסטר ואחותו, דברה מורגן.
אז נכון, מדובר באחים מאומצים (שגדלו זה עם זו משך כל חייהם) ונטולי קרבת דם, ונכון, מדובר בסך הכל בסצנת חלום, אבל זה עדיין חלק מקו עלילה המתרחש במציאות ובו דברה מאוהבת באחיה. העובדה שמחוץ לסט שני השחקנים האלו – מייקל סי הול וג'ניפר קרפנטר – גם היו נשואים, בכלל מוסיפה לבלבול האופף את כל העסק, ולעובדה שלא ממש ברור לנו למה אנחנו נכנסים, אבל זה הולך להיות מלוכלך.
כצפוי, המעריצים הזדעזעו מניתוץ הטאבו ומחו נגד קו העלילה המופרך. לא רק גילוי העריות הפריע להם, אלא האופן שבו הוא הוצג – בסצנת חלום, בלי סיבה עלילתית ממשית, סתם גימיק זול בטלנובלה צ'יפית ונחותה ולא משהו שאמור להיות גרנד פינאלה בסדרת הדגל של showtime.
היוצרים טענו להגנתם כי קו העלילה הזה נלקח בחשבון עוד בתחילת הסדרה. השואו ראנר של הסדרה, סקוט באק, אף הוסיף באירוניה מרירה ש"מצחיק שאנשים שמחים לקבל את דקסטר כרוצח סדרתי, אבל ברגע שדברה מפתחת רגשות כלפיו הם נזכרים להיגעל". אבל כמובן שמדובר בהיתממות, זה לא עוד מקרה של אמריקה הצבועה שחוגגת את האלימות ומתרחקת ממיניות, בכל זאת מדובר בחציית קו שהיה נראה די אדום עד עכשיו.
היה לי חבר, היה לי אח
ודקסטר ואחותו ממש לא לבד, הם הצטרפו למועדון היוקרתי של ג'יימי וסרסיי לאניסטר. שני התאומים הבלונדינים והפוטוגניים מ"משחקי הכס" נמצאים בריליישנשיפ סודי כבר שנים, שכולל אפילו ילדים משותפים (האם יש הוכחה גדולה יותר לפגמים הגנטיים הנגרמים מרבייה בתוך המשפחה מאשר ג'ופרי?). מחבר סדרת הספרים "שיר של אש וקרח" שעליה מבוססת "משחקי הכס", ג'ורג' ר.ר. מרטין, הרחיב קצת לגבי מערכת היחסים המעוותת של ג'יימי וסרסיי. "יש אלמנט של סוציופתיות ביחסים שלהם", אומר מרטין, "רק שניהם קיימים ואף אחד אחר לא חשוב. הם תאומים, הם נולדו ביחד ומרגישים שימותו ביחד, הם שני חלקים של שלם ולכן הם הזיווג האפשרי היחידי זה לזו, כל דבר אחר יהיה פחות ערך".
בממלכת ווסטרוז, היקום הפנטסטי ורוויי אווירת ימי הביניים שבו מתרחשת הסדרה, התאומים לבית לאניסטר הם ממש לא יוצאי דופן. בית טארגאריאן השיא אחים ואחיות זה לזו במשך שנים על מנת לשמור על טוהר הדם (גם משם יצאו לא מעט משוגעים), ומעבר לחומה הצפונית יש שבט של פראים שכולל רק גבר אחד שמעבר כבר שנים את בנותיו. אם ב"דקסטר" התירוץ לגילוי העריות, או מה שהפך אותו לפחות גרוע, היה כי מדובר באחים מאומצים, "משחקי הכס" רוכבת על טיקט הפנטזיה. במקום שלא באמת קיים אפשר לעשות כל מה שרוצים כי זה לא באמת קורה, לא? גילוי העריות הופך למשהו בדיוני, כמו דרקונים.
אם אחים מאומצים זה לא ממש נורא ואחים ביולוגיים זה די דוחה, אז ילד והורה זה ממש גועל נפש. ב"אימפריית הפשע" אנחנו עדים לסצנת סקס בין בן לאם. בפלאשבק מבעית למדי בעונה השנייה, אנחנו מגלים שג'ימי שכב עם אמו, מה שהביא לשיא את מערכת היחסים הביזארית ממילא ששוררת ביניהם לכל אורך הסדרה וגם הוביל לשינוי כל חייו של ג'ימי, שמחליט לעזוב את לימודיו ולהתגייס לצבא (אולי מתוך איזושהי משאלת מוות).
כשמדובר בזוג אחים בוגרים, לפחות אין את אלמנט הניצול והאינוס הנלווה לגילוי עריות בין שני דורות, כך לפחות אנחנו נוטים לחשוב. מרבית הסרטים והסדרות החדשים שמאזכרים גילוי עריות, לא הולכים למחוזות האונס וההתעללות אלא בוחרים באח ואחות דווקא בגלל הניצוץ החתרני והסקסי, שמלבד הבלחות תרבותיות קטנות וסבוניות בזבלונים מזן "פרחים בעליית הגג", מעולם לא נחגג בכזאת התלהבות.
ורגע, יש עוד: העונה השלישית של "משועמם", גם היא של HBO, מסתיימת בנשיקה לוהטת בין גיבור הסדרה לאחותו למחצה. "הסרט הפרובוקטיבי "בושה" מרמז לגילוי עריות בין הגיבור ואחותו. כוכבת "טארה" מגלה כי נאנסה על ידי אחיה בילדותה, מה שהוביל לפיצול האישיות שלה, והתסריטאי של הסדרה הסקסית "ספרטקוס", סטיבן דקנייט, התוודה כי גם הוא בנה על קו עלילה שבמרכזו גילוי עריות בין זוג תאומים, ספיוס וספיה, אבל אחרי ששמע ש"משחקי הכס" כבר עשו את זה, החליט לרדת מהעניין. אין ספק – הטאבו נסדק. מה שזעזע אותנו ב"טווין פיקס" (לורה פאלמר נאנסה ונרצחה על ידי אביה) וב"צ'יינטאון" (הוליס מולריי נאנסה על ידי אביה ונכנסה להריון, בתה היא גם אחותה), פתאום נמצא בכל מקום ויותר מכך – מוצג באופן לא כל כך נוראי, אפילו עם הילת סקס אפיל קינקית.
זה לא גילוי עריות, זה HBO
אז למה גילוי עריות? לפני שנענה על ה"למה", יותר פשוט לענות על ה"איפה" – בכבלים. "משועמם", "משחקי הכס", "טארה" ו"אימפריית הפשע" הן סדרות של HBO, "דקסטר" שייכת לשואוטיים. שתיהן רשתות כבלים לא מסחריות, כלומר ערוצי פרימיום שאינם תלויי פרסומות. כבר שנים הם מקפידים ליצור טלוויזיה נועזת יותר ופורצת גבולות ונהנים מחופש שאין לרשתות המסחריות בארה"ב.
מדובר במעגל קסמים – עלילות נועזות כאלו יכולות להתרחש רק בסדרות של כבלים, הן דואגות לספק לנו אותן, אבל סף הריגוש שלנו עולה והן צריכות לעמוד בקצב ולהפוך ליותר ויותר נועזות. מחופש ופריבילגיה, זה הפך להכרח. "סקס והעיר" ו"הסופרנוס" שברו את כל המוסכמות האפשריות בהצגת אלימות וסקס בטלוויזיה. כמעט עשור וחצי לאחר מכן, על מנת להמשיך לרגש אותנו, HBO חייבת להעלות את הרף, לזעזע קצת יותר. יכול להיות שגילוי עריות בין אחים זה בדיוק ה"קצת יותר" שלו נזקקנו.
אבל מעבר לניסיון הברור מאליו לזעזע אותנו או ליצור דיבור ובאז ברשת, יש גם את הסיבה ההיסטורית. אף אחת מהסדרות האלו הרי לא המציאה את הגלגל, גילוי עריות קיים בתנ"ך, במיתולוגיה היוונית ובואו לא נשכח גם את פרויד שהכניס לנו לסיסטם שלל תסביכים אדיפליים וקנאות פין. טבעי שסדרות היסטוריות יגיעו לאזורים האלו (זו ההזדמנות לציין גם את "שושלת טיודור" ו"הבורג'ס" כחלק מהטרנד), או מותחנים פסיכולוגיים למיניהם (זה הזמן לציין גם את "חוק וסדר מדור מיוחד" שמתמקדת בהתעללות מינית בילדים, לרוב על ידי בן משפחה).
מגזין הפסיכולוגיה האמריקאי Psychology Today מעלה סיבה אפשרית נוספת לטרנד האיכסי. בעשור האחרון אנחנו עדים לשבירה של התא המשפחתי המסורתי בטלוויזיה האמריקאית, בסדרות כמו "משפחה מודרנית" ו"שני גברים וחצי" (שמציגות משפחות אלטרנטיביות), "חסרי בושה" (שבמרכזה משפחה לא מתפקדת), "אהבה גדולה" (שבמרכזה משפחה פוליגמית) ועוד ועוד. כך שיכול להיות שגילוי עריות הוא עוד דרך למרוד בתא המשפחתי המסורתי.
השערה נוספת היא שהגבולות המטושטשים במשפחות של היום טשטשו גם את הגבולות המוסריים. אנחנו חיים באקלים של חקירת גבולות והעדפות מיניות, אולי גילוי עריות הוא פשוט השלב הבא? יכול להיות שבאמת אין שום רע באינטימיות בהסכמה בין שני בוגרים שחיים באותו הבית, בהנחה שאין ביניהם קשר דם? כולנו זוכרים כמה הזדעזענו כשנחשף הרומן בין וודי אלן וסון יין, בתה המאומצת של זוגתו לשעבר מיה פארו. יותר מאשר הבגידה או הפרש הגילאים, הזדעזענו מהניחוח הקל של גילוי העריות.
אחי, איפה אתה?
ואם כבר זלגנו מהטלוויזיה למציאות, בואו נישאר בה לרגע. כרגיל, היא פחות זוהרת. על פי נתונים סטטיסטיים, גילוי עריות כמעט אף פעם לא מתרחש בהסכמה. הסוג המדווח ביותר הוא בין אב (או אב חורג) לבת. יש הסבורים כי גילוי עריות בין אחים נפוץ גם הוא, אבל כמעט לא מדווח. לרוב הוא יותר ממושך ואלים, ממש לא המשיכה הנלהבת שאנחנו רואים אצל הפסיכופטים לבית לאניסטר. רוב המומחים, לפי מגזין Psychology Today, מאמינים שגילוי עריות בהסכמה הוא כמעט אף פעם לא הדדי, הוא תמיד כולל קורבן, צד אחד מנוצל ונטול כוח.
הדאגה העיקרית מהפריחה הפתאומית של גילוי עריות (בהסכמה) בטלוויזיה היא שהנושא הזה, שהיה פעם שחור ולבן, הפך באמצעות הטלוויזיה לאפור. זה אולי אחלה חומר לתסריטים ולקהל שרעב לריגושים, אבל כולנו יודעים שבמציאות הסיפורים האלה לא סקסיים, הרואיים או רומנטיים, אלא סתם עצובים. טרייסי קלארק- פלורי, שכותבת במגזין המקוון "סלון", טוענת שאין לנו באמת ממה לחשוש. לא מדובר בשבירת טאבו אלא להיפך, בחיזוקו. בבחינה מחודשת שלו שרק מובילה לאישור נוסף שלו. ב"דקסטר" הבחינה המחודשת הזאת נעשית באופן זול ומעליב, ב"משחקי הכס" באופן מרהיב ומטריד, כך או כך, היא תמיד מודחקת לה בחלום, בפלאשבק, או בפנטזיה אפלה ורחוקה.