הוא הגיע לעיר כשהיה בן 21 כדי להיות קב"ט במלון, במקום זה הוא התחיל להופיע על הבמה, והשנים פשוט חמקו לו מבין האצבעות. מה הפלא שהוא מת לעזוב את אילת? "החלום הגדול שלי זה לעוף מפה, אני בעצם תקוע בעיר הזאת", מצהיר זאורי שמלאשוילי, 42, תוך שהוא מביט על יושבי בית הקפה התל אביבי בדיזנגוף סנטר בערגה יוקדת. "חנוק לי שם, קטן לי שם. עשיתי כבר הכל בעיר הזאת ואין לי מה לחדש יותר. הבעיה היא שאין לי לאן ללכת. אני רוצה לקבל הזדמנות אמתית לעשות את המופע שלי בתל אביב. ברגע שיהיה לי קצת כסף לשכור דירה, אני עף מאילת".
זאורי אמנם נחשב לסוג של סטאר באזור שבין הסלע האדום לריף הדולפינים, אבל כשהגיעה ההצעה לככב בסדרה "מה שקורה באילת", הוא קיבל הזדמנות אמיתית וחד פעמית לפרוץ מדירת החדר המוזנחת במלון שבו הוא מתגורר. הדוקו-ריאליטי של ערוץ 24, שעוסק בעלילותיהם ההזויות של חברי צוות בידור בעיר הדרומית, הוא כבר קאלט בהתהוות. הסדרה שעוקבת אחרי שגרת חייהם ומאבקי האגו של חבורת הצעירים שהרחיקו עד אילת כדי לעשות צעד ראשון בעולם הבידור על הבמה של מלון קלאב הוטל, כבר הפכה לסוג של "ג'רזי שור" מקומית.
כן, הסדרה מלאה ברגעים מצחיקים, אבל את הסיפור העצוב של זאורי לא קשה לראות מבעד לחיוכים ולריקודים. בגיל 42, הוא עוד לא ויתר על החלום להקים משפחה, ובעיקר מחכה נואשות לפריצה הגדולה.
הרגשתי שחזרתי מווייאטנם
הסיפור שלו מתחיל בגרוזיה. הוא נולד כילד אמצעי, אח לעוד ארבעה ילדים. כשהיה בן שנתיים עלתה המשפחה והתמקמה בנתניה. אביו פתח עסק מצליח של עוגיות ופרנס בכבוד את המשפחה, ואילו זאורי הקטן מצא את הנישה שלו בנענועי אגן. "התחלתי לרקוד ריקודי פולקלור גרוזיניים בגיל 5, פשוט הוקסמתי מזה", הוא נזכר. "כשהייתי בן 14 השתלט על ישראל שיגעון הברייקדאנס, והפכתי לרקדן מקצועי. הייתי נער בעייתי, פאנקיסט ומרדן".
כישורי הריקוד של זאורי צדו את עיניהם של קודקודי הפסטיגל, ובשנת 84' ליהקו את הנער למופע החנוכה. "הופעתי עם יגאל בשן, ואפשר לומר שאחרי הפסטיגל נפתחו לי העיניים. גרתי בשכונה די קשה בנתניה, ופתאום יצאתי לתל אביב לעולם הגדול והתחלתי לראות דברים אחרים. זה רק הגביר אצלי את הרצון למרוד. התחלתי לעשות קעקועים בתקופה שזה עוד היה טאבו. ראיתי איך ההורים שלי משדכים לאחי כלה כמו בסרט 'חתונה מאוחרת' ורציתי לברוח מהעתיד הזה. הפרימיטיביות הגרוזינית הזאת הפחידה אותי".
כשהיה בן 15 החליטו הוריו לעזוב את הארץ לטובת עסקי טקסטיל וניהול חנויות בגדים בבלגיה. "כל המשפחה הייתה אמורה לעזוב ביחד, אבל אני החלטתי להישאר בארץ", הוא מספר. "מצאתי את עצמי גר לבד בבית של המשפחה. אבא שלי השאיר את הבית כמו שהוא, כולל ארון מפוצץ באלכוהול, ומאז היו לי חיים שאפשר לראות רק בסרטים.
פרט.
"במשך שלוש שנים אני וחברים שלי חיינו בקרחנה שלא תיאמן. שתייה, מסיבות וכל מה שאפשר. פשוט אנדרלמוסיה מוחלטת. עזבתי את בית הספר אחרי כיתה ט', לימודים פשוט לא היו בראש שלי אז. הייתי עסוק בלבלות ולעשות חיים".
הרשויות לא אמרו כלום?
"לא, אני חושב שבאותה תקופה פשוט לא הייתה מודעות לדברים האלו. בכל מקרה, אליי אף נציג מהרשויות לא פנה אף פעם".
אחד החברים שחי עם זאורי כמו בסרטים הוא ליאור מילר. "ליאור חבר ילדות שלי מאותה שכונה, והיה חלק מהחבורה המטורפת. זה נמשך עד לצבא. הפסקתי עם זה כי נורא רציתי להתגייס. בהתחלה לא רצו לקחת אותי כי באתי אליהם עם תספורת מוהוק בתקופה שזה היה ממש מתריס להסתובב ככה. אבל אחרי שאיימתי עליהם בהתאבדות גייסו אותי למשמר הגבול".
האירוע ששינה את חייו של זאורי התרחש כבר בשבוע הראשון שלו כחייל בפלוגה, מיד אחרי סיום הטירונות. ב-1988 נכנסה פלוגת משמר הגבול שלו למחנה הפליטים בלטה בשכם, היישר אל תוך התופת. "זה היה בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא ידע מה זה בכלל ומה הולך לקרות, אף אחד לא ידע בכלל מה זה כדורי גומי או מגנים. נכנסנו למחנה לסיור שגרתי, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מותקפים על ידי כפר שלם של ערבים. היינו 12 חיילים מול אלפים שבאו לעשות לנו לינץ' בצהרי היום. מדובר בפחד שאי אפשר להסביר בכלל, אתה רואה את המוות מול העיניים. פשוט ככה. התחלנו לירות לכל עבר, הרג ודם מסביב. זה לקח שעה וחצי עד שחילצנו את עצמנו משם אבל כולנו נפצענו באותו יום, ספגנו אבנים ובלוקים מכל הכיוונים. באותו רגע איבדתי את התמימות".
הפציעה הנפשית, מעיד זאורי, הייתה הרבה יותר קשה מהפציעה הפיזית. "הפכתי מילד רגשן שאוהב ריקוד, מסיבות וטבע למשהו אחר לגמרי. אתה רואה דם ומוות בגיל כל כך צעיר, הנפש שלך בחיים לא יכולה להיות מוכנה למשהו כזה. פתאום אתה מגלה שיש אנשים שכל כך שונאים אותך שהם רוצים לרצוח אותך בידיים, זה משהו שאי אפשר להתאושש ממנו. עד היום אני לא יכול לראות חדשות או כל דבר מהסוג הזה".
עד כמה הטראומה ליוותה אותך בהמשך השירות הצבאי?
"כל הזמן. סיימתי שירות מלא וכשהשתחררתי הרגשתי כמו החיילים האמריקאים שחזרו מווייטנאם ולא מבינים מה קורה סביבם. הפכתי לבן אדם אלים, כזה שמרביץ לכל אחד שרק נותן חיוך אחד לא במקום. יצאתי מהצבא בן אדם אחר".
"ירקתי עליה, זרקתי דברים ועזבתי את החדר"
אחרי השחרור, בניסיון לאסוף את השברים ולנצל את הניסיון הביטחוני שצבר, פנה זאורי לתחום השמירה. "התחלתי לעבוד בכל מיני חברות שמירה בנתניה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני חייב לעזוב את העיר. ליאור מילר בדיוק התחיל להצליח ולהתפרסם. באותו הזמן הוא עשה את הפרסומת לקסטרו עם יעל אבקסיס, ושיחק ברמת אביב ג' לצד יעל בר זוהר. פתאום הוא הפך לאחד האנשים הכי מפורסמים במדינה, ואני הרגשתי שאין לי יותר מדי מה לעשות בעיר".
זאורי החליט שהוא יורד לאילת בשביל לעבוד בביטחון, אלא שהעיר דרומית הכינה לו הפתעה. "חבר סידר לי עבודה במלון 'המלך שלמה' ואז הכל השתנה", הוא אומר. "הגעתי למלון ובדיוק צוות הבידור הופיע. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה צוות בידור, אבל כולם היו צעירים ויפים וזה פשוט החזיר לי במכה אחת את מי שהייתי קודם. אמרו לי שהם מקבלים כסף על מה שהם עושים, וזה כבר היה יותר מדי. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עשו לי בחינה והתקבלתי. בעצם החלפתי בתפקיד את אקי אבני".
זו היתה שעתו הגדולה של זאורי, הרגע שלו לזרוח. תשכחו מכל הדאחקות על חשבון צוותי הבידור באילת שמוצגת בסדרה, באמצע הניינטיז זה היה המקום להיות בו. "הייתה אז היסטריה שלמה סביבנו", הוא אומר. "אורי פסטר היה הבמאי. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל שלי ולקח אותי תחת חסותו. הפופולאריות שלנו הייתה בשיאה, והיה קשה להסתובב באילת בלי שאנשים יזהו אותך בכל מקום. היינו סלבים לכל דבר, עשינו הצגות והופענו כמה פעמים בטלוויזיה. זה היה טירוף".
לאן חשבת שתגיע משם?
"באותו זמן לא באמת רציתי יותר מזה. חייתי באילת, הייתי על במה כל הזמן והייתה לי בת זוג שחקנית. הייתי בשמים ולא הייתי צריך כלום. אחרי כמה שנים החלטנו לעבור לתל אביב כי בת הזוג שלי רצתה להצליח שם. הייתי בטוח שיחטפו אותי, שמישהו יחכה לי עם שטיח אדום, אבל זה לא קרה. גרתי בתל אביב שנה אחת שגרמה לי לאבד את כל הביטחון. אחרי שאני והחברה נפרדנו החלטתי שאני חוזר לאילת. חזרתי מרוקן נפשית ואז התחילה התקופה הפרועה שלי".
וכשזאורי אומר "תקופה פרועה", הוא מתכון לזה. "באילת הייתי סוג של סטאר, חגגתי כמו כוכב רוק", הוא מספר. "נכנסתי חזק לכל הקטע הזה של מסיבות טראנס, גיליתי את המוזיקה האלקטרונית והתחלתי להתעסק בזה יותר ויותר. הייתי המון על טריפים ועל סמים באותה תקופה, והפכתי לבן אדם קצת מגעיל ודוחה. גם במלון הבינו שאני בן אדם שכבר לא נעים לעבוד אתו יותר והחליטו לשחרר אותי".
מה בדיוק עשית שגרם להם לשחרר אותך?
"לא היה לי כוח לעבוד יותר. הרגשתי עייף מנטלית והריקוד פשוט הפסיק לעניין אותי. גרמתי למנהלי קלאב הוטל לפטר אותי. השיא היה אחרי מריבה סוערת עם המנהלת על כל מיני דברים מקצועיים במלון. אני לא הסכמתי על המון דברים שהיא רצתה, וזה נגמר בזה שירקתי עליה, זרקתי דברים ועזבתי את החדר. היה ברור לכולם שאני לשם לא חוזר יותר. מצאתי את עצמי בלי עבודה והחלטתי שאני חוזר לנתניה לגור עם ההורים, אחרי שלא גרתי איתם מגיל 15. היום אני יודע שזו הייתה תקופת התיקון שלי, מה שאיזן אותי בסופו של דבר".
"תור הזהב של צוותי הבידור חלף מהעולם"
השביל האישי של זאורי המשיך להתפתל במסלולים לא שגרתיים, ואחרי תקופה מסוימת שבה שימש כדי.ג'יי במסיבות טראנס בים המלח, הוא חזר לאילת ונענה להצעה לחזור לצוות הבידור במלון הילטון בעיר. "נתקעתי בהילטון שלוש שנים, אחרי זה עשיתי מספר הצגות עם טוביה צפיר ואז חיזרו אחרי שוב מקלאב הוטל שהיה הבית המקורי שלי. חזרתי לשם אבל כלום כבר לא היה אותו דבר. תור הזהב של צוותי הבידור כבר חלף מן העולם, כל מה שאנחנו בנינו כבר הספיקו להרוס".
תסביר.
"אנחנו הופענו בלייב, היום הכל מנוגן בפלייבק, שזה סוג של רמאות בעיניי. הגיעו כל מיני ילדים מושתנים שסיימו בית ספר למשחק והפכו להיות לבמאים של צוותי הבידור, מי שלא יודע לרקוד הפך להיות לכוריאוגרף. קיבלתי שחור בעיניים כשראיתי את כל זה. הלכתי ועשיתי מופע מחול משלי והתחלתי להתייצב, ואז הגיעו המכות".
אביו של זאורי נפטר במהלך ההכנות למופע, ומספר חודשים אחר כך נפטרה במפתיע גם אימו. תוך פחות משנה, בלי אזהרה, מצא את עצמו יתום. "ההורים שלי תמיד תמכו בי והתגאו בעובדה שאני רקדן, וברגע שהם נפטרו פתאום מצאתי את עצמי לבד בעולם", הוא אומר. "מיד אחרי זה גם אחותי הגדולה נפטרה, ואז הגעתי למצב שאין לי באמת בשביל מה לחיות יותר".
איך מתאוששים מאסונות כאלו?
"אי אפשר להתאושש. הדבר היחידי שזה עשה לי, זה לגרום לי להשקיע יותר בעשייה. חזרתי לבמות ומצאתי את התרפיה בריקוד ובכל מה שעשיתי. אבל עדיין, במובן האישי והמקצועי, כבר נגמר לי באילת. אני פשוט תקוע פה, אבל פחדתי נורא לעבור לתל אביב כי קיבלתי שם כבר את הסטירה".
בצעד נואש ביקש זאורי עצה מהבמאי לשעבר והחבר הטוב אורי פסטר, שהמליץ לו לנסות ולהתקבל לתוכנית "האח הגדול". המעבר שלו לנווה אילן לא צלח בסופו של דבר, אבל הוביל את זאורי ל"מה שקורה באילת". "הגעתי לשלבים המתקדמים באודישנים ל'אח הגדול'. כשלא התקבלתי חזרתי לאילת מבואס ומתוסכל, אבל אחרי איזה זמן הגיעו נציגים מההפקה ואמרו לנו שהם רוצים לעשות סדרה על צוות הווי ובידור באילת. עשינו פיילוט והיה חודש שלם של צילומים ונורא כיף. אני בהלם מהתגובות שאני מקבל ברחוב. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים רואים את זה".
יכול להיות שזה מה שיפתח לך את הדרך לצאת מאילת בסופו של דבר?
"אני מאוד מקווה. ההשתתפות בסדרה בהחלט הדליקה אצלי את הצורך לעשות דברים גדולים יותר וסוף סוף לפרוץ החוצה. כל החיים שלי חיכיתי לרגע הזה ולחשיפה הזאת, ופתאום זה קורה. אני לא רוצה להיות סלב, זו לא המטרה שלי. אני רוצה לעשות את המופע שלי ולקבל הזדמנות בתל אביב, כי אילת פשוט קטנה עלי. זאת בועה מצומקת שחוץ מצוותי הבידור אין באמת מה לעשות בה. אני רוצה לטעום הצלחה בעיר הגדולה".
נכון להיום, המכשול המרכזי הוא עדיין כסף. "אין לי כרגע אפשרות כלכלית לעזוב את העיר", אומר זאורי. "הסכומים שהרווחתי בצוות הבידור הם קטנים ובקושי הספיקו לי להתפרנס, ונכנסתי לסוג של לופ כלכלי שקשה מאוד לצאת ממנו. אני גר במגורים של הקלאב הוטל, מופיע שלוש פעמים בשבוע כרקדן ומזה אני חי. אין יום שאני לא מתפלל לצאת מהמצב הזה, ולפגוש אנשי תעשייה אמיתיים. לא את כל המגוחכים האלו שיש פה באילת".
מגוחכים?
"מה שיש פה זו חבורה של חלטוריסטים שאין להם באמת מושג. זה כמו חוגר שהולך לקנות דרגות בשק"ם ומספר לכולם שהוא קצין. יש פה המון גועל נפש וחוסר מקצועיות, ואני פשוט שבע מזה. הגיע הזמן שלי להמשיך הלאה".