הוגו
למרות שהיה מועמד ל-11 פרסי אוסקר ונכנס כמעט לכל רשימת טופ טן אפשרית, "הוגו" לא הצליח למצוא את עצמו בארץ. "הוגו" מבוסס על ספר הילדים "התגילת של הוגו קברה", והוא סרט הרפתקאות לכל המשפחה שהוא גם שיר הלל לימי הקולנוע המוקדמים. מדובר בעבודתו הראשונה של סקורסזה בתלת ממד, אך אפשר להנות מהתצאה המרהיבה גם על מסך ביתי סטנדרטי.
הוגו, הוא נער יתום המתגורר בהיחבא בתחנת רכבת פריזאית. שרשרת אירועים מובילה אותו למפגש עם חלוץ הקולנוע ג'ורג' מלייס. סקורסזה לא רק מלמד אותנו כמה שיעורים בהיסטוריה של הקולנוע, אלא נושא גם תחינה קטנה אל עתידו של המדיום הקולנועי. כנראה שלא נתלונן אם כל הסרטים בעתיד ילמדו מ"הוגו" איך עושים קולנוע. את הוגו מגלם הילד אסא בטרפילד, והוא מוקף בקאסט נהדר הכולל את קלואי מורץ, בן קינגסלי, סשה ברון כהן ואמילי מורטימר.
דרייב
זו היתה השנה של ריאן גוסלינג. למעשה, כל שנה היא השנה של ריאן גוסלינג, אבל לקח לעולם קצת זמן להבין את זה. "דרייב" הצליח להקפיץ אותו לסטטוס של כוכב על, אחרי שעורר תשומת לב חיובית בפסטיבל קאן, שם גם זכה בפרס הבימוי. גוסלינג מגלם פעלולן סרטים הוליוודי שאת הכסף האמיתי שלו מרוויח מחלטורות ליליות כנהג שודים. הנהג המנותק מצליח ליצור קשר עם השכנה היפה שלו (קארי מוליגן), ומסתבך כשהוא נחלץ לעזרתו של בעלה ומוצא את עצמו על הכוונת של הגנגסטרים הכי מסוכנים בלוס אנג'לס.
עוד לפני שמישהו ראה אותו, הפך "דרייב" לתופעה תרבותית. בין אם זו ההבעה היחידה של ריאן גוסלינג (טוב, זו הבעה ממש מוצלחת), עבודת הבימוי המרשימה שהופכת סצינות סטטיות במעלית לאינטנסיביות יותר מסצינות מרדפים או קרבות, או הפסקול שחודר מתחת לעור: זהו אחד הסרטים שיהלמו היטב את יום הכבישים הריקים.
50/50
אחרי שכבר התרגלנו לתת-ז'אנר הברומאנס ולשלל החברויות הגבריות שהביא אל המסך, לוקח סת' רוגן את הסוגה צעד אחד קדימה. ב- "50/50" מגלם רוגן את קייל, חברו הטוב של אדם (ג'וזף גורדון-לויט), עורך צעיר המגלה כי הוא חולה בסרטן. הסרט מלווה את השניים לאורך ההתמודדות של אדם עם המחלה, עם בת הזוג שלו, הוריו והטיפול הפסיכולוגי אותו הוא מתבקש לעבור.
את התסריט כתב וויל רייזר, חבר קרוב של רוגן שביסס אותו על חוויותיו האישיות. הטיפול בנושא הכאוב מטופל בהמון רגישות והומור, והשילוב הזה מעניק לסרט רגעים בהם הלב פשוט נקרע. למרות שהוא לא משכיל לנצל עד תום את הדינמיקה המופלאה שנוצרת בין רוגן וג'ג"ל, "50/50" מצליח לספק חווית צפייה שלא שווה לוותר עליה.
סערת רוחות
בשיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי ג'ף ניקולס, מגלם מייקל שאנון ("אימפריית הפשע") את קרטיס, איש משפחה צעיר המתחיל לסבול מהזיות אפוקליפטיות. לאור ההיסטוריה המשפחתית שלו הוא מודע למצבו הנפשי המתדרדר, אך מחליט שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהשקיע את מיטב מרצו וכספו בבניית מקלט בחצר האחורית, שנועד להגן על משפחתו של קרטיס מפני סערה קרבה, או שאולי מפני קרטיס עצמו. המותחן מורט העצבים הזה הוא גם דרמה משפחתית משוחקת היטב ואלגוריה לאי הוודאות הכלכלית והפוליטית במציאות הנוכחית.
מרתה מרסי מיי מרלין
סרט הביכורים של שון דרקין זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס, הוקרן בפסטיבל קאן ונהנה משבחי הביקורת, אך לא הופץ בארץ, וחבל. למותחן הפסיכולוגי הזה מלהק דורקין את אליזבת אולסן, אחותן הצעירה של מארי-קייט ואשלי. היכולות המרשימות שהיא מפגינה מבהירות באופן סופי לאן הלך הכישרון במשפחה, והנוכחות הכובשת שלה על המסך מהווה סיבה טובה מספיק לצפות בסרט.
אולסן מגלמת את מרתה, נערה במנוסה הסוחבת מטענים של ניצול והזנחה. לאחר ששהתה בכת בה עברה התעללות מינית ורגשית, נמלטת מרתה אל אחותה וגיסה, איתם ניתקה קשר כמה שנים קודם לכן. השדים ממשיכים לרדוף אותה גם אל הבית הלכאורה בטוח, זכרונות מתערבבים בהזיות והגבול בין הדמיון והמציאות מטשטש.
Juan of the Dead
סרט הזומבים הקובני הראשון הסתובב השנה באינספור פסטיבלים, והפך מהר מאוד לקלאסיקת זומבים. גם אם אתם לא נמנים עם חובבי הז'אנר, קשה שלא להנות מ"חואן מהמתים", שהצליח במקום בו סרטים רבים מהז'אנר נכשלו: להתחבב על המבקרים ועל הקהל גם יחד.
חואן הוא קובני בן 40, שמנסה להתפרנס מעבודות מזדמנות, אבל רוב הזמן הוא פשוט לא עושה כלום. כשמתקפת זומבים מאיימת על קובה, הוא מזהה הזדמנות כלכלית ומגייס את חבריו להילחם במתים החיים. במחיר שפוי, כמובן. הרבה דם, אכילת ראשים (במובן הטוב של המושג) ובעיקר המון הומור עצמי הופכים את "חואן מהמתים" לא רק לאחד מהסרטים הכיפים של השנה, אלא גם לסאטירה חברתית שגם הצופים בארץ לא יתקשו להזדהות איתה.
פשיטה
אם הקיבה שלכם שרדה את סרט הזומבים מקובה, אתם מוזמנים להתקדם ל"פשיטה". בדומה ל"חואן מהמתים", גם סרט הפעולה האינדונזי נהנה מתשומת לב בפסטיבלים נחשבים בעולם, אבל כאן גם נגמר הדמיון בין שני הסרטים. מדובר באקשן טהור, שמורכב רובו מקרבות בנשק חם, קר, או פשוט בידיים. אל תצפו להרבה מהעלילה, היא כמעט ולא קיימת. את מקומה תופסת כוריאוגרפיה מרשימה של אמנות הלחימה המקומית, עבודת צילום מדויקת ואווירה כוללת של משחק מחשב שקשה לקום ממנו.
בגינרס
לקטלג את הסרט הזה בז'אנר הקומדיה הרומנטית יכול להוות מעין עלבון עבורו, אבל כנראה שמדובר בקומדיה הכי רומנטית של השנה שחלפה. יואן מקגרגור מגלם את אוליבר, מעצב גרפי המתמודד עם חייו ומותו של אביו (כריסטופר פלאמר, שזכה באוסקר על התפקיד), אשר יוצא מהארון בגיל 75 ומבלה את שנותיו האחרונות בחברת בן זוג צעיר. זמן קצר לאחר מות האב פוגש אוליבר באנה (מלאני לורן, "ממזרים חסרי כבוד"), שחקנית עם לא פחות תסביכים משלה. אוליבר מלהטט בין האהבה החדשה למערכת היחסים שלו עם בן זוגו של אביו, האפוטרופוס הנבחר של הכלב המשותף לשניהם, ותוך כדי כך נסחף בזכרונות ילדות על חייו עם אביו ואמו. "בגינרס" מספק מבט מרענן וכנה על התמודדות עם אובדן ויחסי הורים-ילדים, ואם זה לא מספיק, יש גם כלב מדבר.
בושה
בניגוד לכל מה ששמעתם*, "בושה" איננו סרט על התמכרות למין. כלומר, יש בו גיבור (מייקל פאסבנדר) מכור למין, המתעב את עצמו ולא מסוגל לנהל מערכת יחסים נורמטיבית עם אף אחד מהסובבים אותו. גם את אחותו (קארי מוליגן), האדם היחיד שמסרב לוותר עליו, הוא משתדל להרחיק מעליו. ההתמודדות שלו עם הבדידות ותוצאותיה, כמו גם הצורך הבלתי ממומש בקשר אנושי מביאים אותו למצוא מפלט בסקס.
הבמאי סטיב מקווין מביא יצירה קולנועית בלתי מתפשרת, שמצריכה סבלנות מירבית לשוטים הבלתי נגמרים שהוא משלב בכמה מן הסצינות. מי שיחזיק מעמד יהנה מההופעות מצוינות של שני השחקנים הראשיים, ומשימוש אפקטיבי במיוחד בגיבורה השלישית - העיר ניו יורק.
*מה ששמעתם על איבר המין של מייקל פאסבנדר דווקא נכון.
ג'ו + בל
מבלי להתעכב על התלאות שהביאו אותו בדרך לשם, "ג'ו ובל" סוגר את שנת תשע"ב כשהוא אחד מששת המועמדים לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כנציגם של הסרטים העצמאיים שיצאו השנה בארץ, סרטה של ורוניקה קידר אמנם לא יטוס לייצג אותנו בטקס האוסקר, אבל הוא גם לא זקוק לחותמת או פסלון מהאקדמיה בשביל להיות סרט שממש שווה לראות.
ג'ו (קידר) חוזרת מניו יורק לתל אביב, ומוצאת בדירתה את בל (סיון לוי), שבדיוק שוחררה ממוסד פסיכיאטרי והחליטה לשים קץ לחייה. התכניות של שתיהן משתבשות כשהן יורות בטעות במתן, האקס של ג'ו, ובדרכן להפטר מן הגופה הן יוצאות למסע תלמה ולואיזי מופלא, הכולל גם את רומי אבולעפיה בתפקיד חייה (כולל "אלנבי").
אורחים לרגע
סרט ישראלי נוסף שחבל לפספס או "אורחים לרגע" שובה הלב, בבימויה של מאיה קניג. הדרמה הקומית מעמידה במרכזה את מערכת היחסים הרעועה בין גבר מובטל וממציא חובב (גור בנטביץ'), לבין בתו (אליה ענבר), המגיעה אשר חוזרת ארצה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בהיעדר מקום מגורים קבוע, מחליטים השניים להתחזות לפליטים מן הצפון ולהעביר את זמנם כאורחים בבית משפחה ירושלמית. למרות שהוא סובל מפגמים שנוטים לאפיין יצירות ביכורים, "אורחים לרגע" מצליח להקסים לכל אורכו, והוא אחד הסרטים הכיפיים ביותר שלא ראיתם.
Jeff, Who Lives at Home
האחים מארק וג'יי דופלאס הם שמות מוכרים בסצינת הממבלקור, זרם שצמח בשולי הקולנוע האמריקאי העצמאי ודוגל בהפקות דלות תקציב, שחקנים לא מקצועיים ותסריטים רווי דיאלוגים שלא תמיד מקדמים את העלילה (מלמולים אלו הם שהעניקו לזרם את הכינוי Mumblecore). עם הזמן, ההפקות של השניים הלכו וגדלו, עד שלסרטם "סיירוס" מ- 2010 ליהקו את ג'ון סי. ריילי, מריסה טומיי וג'ונה היל.
את "ג'ף" יצר הצמד תחת תמיכה אולפנית, אך האחים משתדלים להשאר נאמנים למקורות האינדי. לסרט הזה הם ליהקו את השחקנים הקומיים ג'ייסון סיגל ("איך פגשתי את אמא", "החבובות") ואד הלמס ("המשרד", סרטי "בדרך לחתונה") בתפקידים דרמטיים מאתגרים, עם תסריט המבוסס ברובו על אלתורים.
סיגל הוא ג'ף, בטלן בן 30 שגר במרתף בבית אמו (סוזן סרנדון). כשהיא שולחת אותו לסידורים בוקר אחד, שורה של צירופי מקרים מובילים את ג'ף לתובנה שזהו היום בו יימצא את ייעודו. בינתיים, הוא מסייע לאחיו (הלמס) במעקב אחרי אשתו וגבר מסתורי.
Your Sister's Sister
שנה עברה מאז מותו של אחיו, וטום (מארק דופלאס) לא מצליח להתגבר על האובדן. לאחר שהוא מאבד את העשתונות באירוע לזכרו של האח, שולחת אותו חברתו הטובה איריס (אמילי בלאנט) לעשות חשבון נפש בבית הקיט הריק של משפחתה. כשטום מגיע לבית הוא מוצא שם את אחותה של איריס, האנה (רוזמרי דוויט), שמגיעה אל הבית אחרי שסיימה מערכת יחסים בת שבע שנים. השניים מסיימים לילה אפוף אדי אלכוהול ביחד במיטה, והעניינים ממשיכים להסתבך כשאיריס מופיעה בבית בבוקר המחרת.
הבמאית לין שלטון ("האמפדיי"), מתרחקת מעט ממקורות הממבלקור מהם צמחה, ומביאה סרט קל יותר לעיכול מהסרטים הקודמים שביימה. הכימיה בין שלוש הדמויות ועלילה מפתיעה ורצופת התרחשויות יוצרות סרט שנורא כיף לצפות בו, ועוד כזה שיישאר אתכם הרבה אחר כך.
Damsels in DIstress
וויט סטילמן הגיח בתחילת הניינטיז עם "מטרופוליטן", שעשה לצעירי ניו יורק את מה ש"בנות" עשתה להם שני עשורים מאוחר יותר. מועמדות לאוסקר ושני סרטי קאלט לאחר מכן, סטילמן נעלם ל-13 שנים, וחזר לאחר ציפייה ארוכה בשנה שעברה עם "עלמות במצוקה". ההמתנה, גם אם ארוכה מדי, בהחלט היתה שווה, שכן מדובר באחד הסרטים המוצלחים של השנה.
הסרט מתרחש במכללה אמריקנית דמיונית, שם חבורה של סטודנטיות, בהנהגתה של ויולט (גרטה גרוויג המצוינת), מטפלות בסטודנטים במצוקה באמצעות ריקודים, ומנסות להציל את בחורי הקולג' הנבובים ומלאי ההורמונים מעצמם. יש שיראו ב"עלמות במצוקה" מעין רומן של ג'יין אוסטן המתרחש בסרט של ג'אד אפטאו, אך סטילמן עצמו מתנגד להשוואות ומציין דווקא את "גוסיפ גירל" כנקודת השקה. אף פעם לא ברור אם סטילמן מתלוצץ או לא, וכהרגלו הוא מנפק תסריט מתוחכם ורווי שנינויות, רגעים אבסורדיים לצד אמיתות קשות, והכל בתוך עולם ספק פנטסטי, ספק הקולג' הזה שהדודה מאמריקה סיפרה עליו פעם. ויש גם נאמבר מוסיקלי, למקרה שזה לא נשמע לכם מספיק מושלם.
חוף מבטחים
שני אירועים מערערים את חייו של מקס, קשיש חביב החי בעיירת דייגים צרפתית: אשתו המסורה נופלת למשכב, והוא פוגש בילד אידריסה, פליט אפריקאי הנמלט מזרועות החוק. הסרט מתמודד עם נושאים אקטואליים לאירופה של ימינו, אך הצפייה בו מותירה תחושה נוסטלגית של סרט ישן וטוב. קשה שלא לחבב את "חוף מבטחים", הוא חף מציניות ומחשיבות עצמית, ומצליח להשיב את האמון בטוב הלב האנושי. דרך מעולה לסיים את יום הכיפורים ולהתחיל את השנה החדשה.