אבל אתן קצת משובטות אחת של השנייה, לא? קשה להגיד שאתן אינדיבידואליות.
הודיה: "אינדיבידו-מה?!".
מירב: "אנחנו אולי דומות אבל לא בדיוק אותו דבר. יש בינינו הבדל עצום – לי קוראים מירב ולה הודיה".
תכניות ריאליטי בדרך כלל מספקות שפע של דמויות שאפשר לצחוק עליהן, אבל התאומות מלול הצליחו לקבוע מחדש את הרף בכל הנוגע לאיכויות קומיות, ולהציב אותו גבוה מאוד. כלומר נמוך. כלומר גבוה. מהרגע הראשון היה ברור שהודיה ומירב הן הכוכבות הבלתי מעורערות של העונה הרביעית של "היפה והחנון" (יום שני ב-21:00, ערוץ 10) ושמדובר בכוח שיש להתחשב בו. כבר בפרק הראשון הן דיברו על כך שאלוהים חילק לשתיהן מוח אחד ככה שלכל אחת יש חצי, וכשהן ניסו להיזכר אם הן בילו ברחם 9 שבועות או חודשים, הן לא הצליחו להגיע למסקנה ברורה. גם בהמשך העונה הן לא חסכו בפניני חכמה, כמו למשל בפעם ההיא כשהן חשבו שדג מלוח זה סוג דג שחי בים המלח, או שחשמל מגיע מהאדמה, או שאחד כפול אחד זה שתיים. סביר להניח שאם הייתם שואלים אותם מה מנת המשכל שלהן, הן היו עונות "לא תודה ממי, אנחנו בדיאטה".
אבל הבאזז הכי גדול שהתאומות מלול חוללו מאז שהגיחו לתודעה, הוא לגרום לנו לעסוק בשאלה הנצחית - האם הן בכלל אמיתיות, או שמדובר בפרודיה במיטבה? פליטות הפה המטופשות ואוצר המילים דל הקלוריות שלהן גרמו לרבים לפקפק באמינותן, ולפתח תאוריות על כך שזאת הכל בעצם הצגה אחת גדולה, ושהמשפטים האוויליים שהן מוציאות מהפה כמו ממכונת ירייה אוטומטית נכתבו מראש על ידיהן או על ידי תסריטאי מושחז.
כשאנחנו יושבים במשרדי ערוץ 10, רגע לפני שהן טסות לראשונה בחייהן לרודוס עם משתתפות נוספות מהתוכנית וצוות צילום של גיא פינס (הודיה: "מה, רודוס זה אי? באמת?! או מיי גאד, אני אוכל להיות בביקיני!") – אני מנסה לרדת לשורש העניין.
יש הרבה אנשים שאומרים שזה לא הגיוני שהיציאות שלכן לא מתוסרטות.
מירב: "שימשיכו להגיד. זאת תכנית בידור. תיהנו, תצחקו. כל עוד זה עושה לכם טוב אז מה זה משנה אם זה מבוים או לא? אבל זה לא".
הודיה: "תשאל אנשים ברחוב ותראה שגם הם לא יודעים את הדברים האלה. כולם פתאום משחקים אותה. אז בסדר, זה נותן לכם הרגשה של חכמים, קחו את זה כמחמאה. אל תגידו 'וואי, איזה סתומות'".
אז אתן אמיתיות? זאת לא סתם העמדת פנים?
מירב: "הנה, תיגע בי. תראה אם אני בובה".
אבל איך אני אמור לדעת שכשמכבים את המצלמות אתן לא מתחילות לדבר על פיזיקת הקוואנטים?
מירב: "פיזיקת המה?!".
הודיה: "וואי, באת לסבך אותי?".
מירב: "אני חושבת שאנחנו הכי אמיתיות שיש. אתה רואה את המצלמה ובהתחלה אתה מתלהב אבל אחרי שנייה אתה מתנהג איך שאתה, הכי רגיל. אין פה כאילו משהו מבוים".
הודיה: "תמיד שואלים אותנו את זה ברחוב. אתן אמיתיות? אתן לא אמיתיות? אז כן, זה הכל אמיתי, וזאת חוויה גדולה שכל אחד היה מת לעבור אותה, אז די לקנא".
אבל לא יכול להיות שבאמת לא ידעתן כמה זה אחד כפול אחד.
מירב: "אני עדיין יודעת. זה שתיים, כי זה שני אחדים. ברגע שיהיה לך אחד כפול אחד כפול אחד זה שלוש".
המודל: ברבי
האמת היא שאי אפשר בכלל לדבר על התאומות מלול במונחים של אמת או שקר, בדיוק כמו שאי אפשר לדבר על תכניות ריאליטי במונחים של מציאות או בדיון. הן פשוט מחוץ לסקאלה. אם תחברו אותן למכשיר פוליגרף, סביר להניח שהוא יעלה עשן ויתפוצץ לרסיסים. ברור שהן מודעות לעצמן ולעובדה שאנשים נהנים מהאימבציליות שלהן ורוצים ממנה עוד ועוד, ואין ספק שהן חוגגות על זה כמה שרק אפשר – אבל זה עדיין לא משהו שניתן בכלל לבחון במונחים של אותנטיות, בדיוק כמו שאין קלישאה יותר מזויפת וריקה מתכון מאשר מתמודד בתכנית ריאליטי שמעיד על עצמו שהוא הולך עם האמת שלו עד הסוף.
בעידן שבו ילדים מחקים פליטי ריאליטי שמחקים סלבס מקומיים שמחקים סלבס מהוליווד שמחקים את כוכבי הקולנוע והפופ שהם גדלו עליהם וכך הלאה – כבר אין כמעט משמעות להבדל שבין אמת ושקר. הכל הוא חיקוי של חיקוי של חיקוי, ולא נותר זכר למקור. קחו למשל את מודל ההערצה של התאומות, כמו של הרבה מתמודדות אחרות ב"יפה והחנון" - בובות ברבי. "החלום שלי זה להיות ברבי אנושית", אומרת הודיה. "יש מלא ברביות אנושיות, אבל עדיין אין ברביות תאומות".
מה זה אומר שיש מלא ברביות אנושיות? איפה?
מירב: "יש מלא, תבדוק באינטרנט. ברוסיה יש המון".
הודיה: "מגיל אפס יש לנו מלא בובות ברבי בבית. אנחנו מעריצות את הבובה הזאת".
איך אפשר להעריץ בובה?
מירב: "אני רוצה להיות כמוה".
הודיה: "אז מה אם היא בובה? ראית איך בסרטים שלה היא מהממת? אני עד עכשיו רואה את זה".
מירב: "איים אה ברבי גירל, אין אה ברבי וורלד, לייף אין פלסטיק, איטס פנטסטיק".
אבל אתן מבינות שאין מאחורי זה עומק או תוכן.
הודיה: "אני לא צריכה תוכן. זה סתם מקלקל את החיים".
אבל ברבי לא טובה בכלום. אין לה כשרון.
הודיה: "היא טובה בלהיות יפה וזה מה שאני אהיה".
מירב: "מה שאלוהים לא נתן, ד"ר קליין יתן".
אבל אתן רוצות להיות מפורסמות, ולא להיעלם כמו שקורה תמיד לפליטי ריאליטי. בשביל זה צריך כישרון.
מירב: "אנחנו פה כדי להישאר, לא בשביל ללכת. בסוף אנחנו נגיע להוליווד, אני מבטיחה לך".
הודיה: "אנחנו גם יודעות לשיר ולשחק ולרקוד, אנחנו עושות הכל. בסוף נהיה יותר גדולות מליידי גאגא, אתה תראה".
אז כן, נורא קל וכיף לצחוק על התאומות מלול, אבל זה נהיה קצת יותר קשה כשלוקחים בחשבון שהן נולדו למשפחה דתית שלא בדיוק התברכה בעודף של כסף, ושהן גדלו בדירה צפופה בשכונת פשע בירושלים שהן מעדיפות לא לנקוב בשמה. לטענתן – בגלל שהן לא רוצות שהמעריצים יציקו למשפחה שלהן, אבל בפועל, סביר להניח שלמרות האהבה הגדולה שהן רוחשות להורים, הן קצת מתביישות ברקע שלהן. יש להן 4 אחים, שניים גדולים ושתיים קטנות, אבל כשאני שואל אותן איך זה להיות ילדות סנדוויץ' מירב מצטעקת: "אתה רומז שאני שמנה?!". יש להן גם שתי אחייניות, אבל זה ממש לא אומר שהן דודות. "אני נראית לך דודה?!", מזדעזעת הודיה. "אמאל'ה! הן אחיות שלי".
החלום: הוליווד
הרקע שלהן הוא כנראה גם הסיבה למכתשים העצומים בהשכלתן – בזמן שאתכם הלעיטו בריטלין או הושיבו עם מורים פרטיים שיעזרו לכם במקצועות שהתקשיתם בהם, הודיה ומירב נפלטו בגיל מוקדם מהמסגרת החינוכית, ומעולם לא השלימו אפילו בגרות אחת. בגיל 14 הן חזרו בשאלה, מה שיצר לא מעט חיכוכים עם ההורים. "אני חושבת שפחות התחברנו לדת", מסבירה מירב. "כאילו, אני מאמינה באלוהים, אבל כל השאר פחות מדבר אליי".
רציתן ללבוש חצאיות ורודות מעל הברך?
הודיה: "סקסי, בדיוק. אני אוהבת סקסי. אני חושבת שלכל אחד יש בחירה חופשית וכל אחד ילך בדרך שלו. העיקר זה בלב".
מירב: "אבל אני עדיין שומרת שבת. כשאני יושנת".
איך ההורים הגיבו?
הודיה: "הם רצו שנלך בדרך שלהם, אבל אין מה לעשות, זה החיים שלנו".
מירב: "בהתחלה הם כעסו, אבל בסדר, זורמים".
ברחוב שאתן גרות בו כולם דתיים?
מירב: "בעבר הוא לא היה דתי. גדלנו בשכונה די בעייתית. שזה אומר הרבה בלגנים והרבה סטלות. יש שם מלא עבריינים ונרקומנים, אבל אני שמחה שגדלתי שם. כשהייתי ילדה לא הייתי הולכת לבד ברחוב, תמיד עם אמא שלי".
הודיה: "בשנים האחרונות עברו לשכונה הרבה דתיים שזה די משעמם, כי פעם כל שבוע היה לנו סרט אחר, מלא משטרות וזה. אני דווקא אהבתי את זה, את האקשן".
למדתן בבית ספר דתי?
מירב: "כן, למדנו במלא בית ספרים. תמיד היינו ביחד מהגן. ואז ראו שזה לא מסתדר אז שלחו כל אחת מאתנו לבית ספר בצד השני של העיר. היינו עושות המון בלגן".
מה? מפריעות בשיעור? מרביצות?
הודיה: "מרביצות? מה אני נראית לך, ערסית?!".
מירב: "לא היינו לומדות, זה לא כיף. והיינו גם גוררות את הבנות האחרות איתנו. היינו מלכות הכיתה. כאילו, שאר הבנות היו עושות מה שאמרנו".
הודיה: "למשל לפני שהיו מחלקים תעודות, היינו לוקחות את היומן של המורה ומעלימות אותו, כי היו שם יותר מדי איחורים וחיסורים".
מירב: "אבל אני זוכרת שהיו גם שיעורים שכן אהבנו. בעיקר שיעורים חופשיים".
אז לא הייתן תלמידות מצטיינות. עד מתי שרדתן שם?
הודיה: "כיתה ג', ד', ו', ז'. מי סופר?".
מירב: "מכיתה א' אני זוכרת רק מסיבות. תמיד הייתי משחקת אותה חולה ונשארת בבית. וזה היה בכיתה א'! אבל סיימתי אותה וגם את כיתה ב'. כיתה ג' אני כבר לא כל כך זוכרת".
הודיה: "אני זוכרת מבית ספר הרבה צחוקים, כיף, אבל גם שעמום. הרבה הצקות למורות כי איכס, מה זה מורות".
מירב: "לא, לא כל המורות! יש מורות חמודות, אבל לנו לא היו כאלה".
השתתפתן עכשיו בקמפיין עידוד למידה לבגרות של חברת ספרי לימוד. אין זה מסתדר עם העובדה שלא עשיתן בגרויות?
הודיה: "כי אנחנו רוצות שילדות ילמדו. שיהיה להן מקצוע. לא שיהיו חנוניות, אבל שילמדו".
מירב: "זה כמו שיש מעודדות של כדורסל? אז אנחנו מעודדות של בגרויות. אולי בהמשך גם של כדורסל, מי יודע?".
הודיה: "יש לנו את הבגרות של החיים. זה הכי חשוב".
אם זה היה תלוי בשי פירון, זה היה מספיק.
הודיה: "מי זה שי פירון?"
שר החינוך.
מירב: "מה זה השם הזה, פירון? שם מוזר".
אבל את יאיר לפיד אתן מכירות.
הודיה: "בטח שמכירות, אני ראיתי אותו. כאילו, לא במציאות, הוא קפץ לי בפרסומת כזאת באייפון".
אז אתן מצטערות שלא עשיתן בגרויות?
מירב: "לא, כי אני רוצה קריירה בדברים אחרים. החלום שלי זה להגיע למסלולים של ויקטוריה סיקרט. להגיע להוליווד. אני גם מתכננת ללמוד בבתי ספר. למשל בבית ספר למשחק, ובאולפן לאנגלית".
אולפן זה רק לעברית.
מירב: "אתה בטוח? לא נראה לי".
הנעל: מזכוכית
לאורך הראיון השתדלו התאומות מלול שלא לדבר סרה במשפחה שלהן, והציגו את הילדות שהייתה להן כמושלמת וחלומית. הסיבה לכך, יש להניח, היא שהן לא רוצות שירחמו עליהן, וגם כי הן באמת אסירות תודה להורים. אבל אחרי כמה זמן האמת התחילה לצוף, והן אפילו לא היו צריכות ללכת איתה עד הסוף בשביל שהיא תעשה את זה. "לא גדלנו בבית עשיר, אבל כן הכי תומך, ותמיד קיבלנו מה שרצינו, ככה שאין תלונות", מספרת מירב. "אני חושבת שההורים שלנו נתנו לנו מעל ומעבר למה שצריך להביא לילד, ואני רוצה להחזיר להם איך שאני יכולה. אי אפשר להחזיר בכלל על כזה דבר".
ואתן מסתדרות עם שניהם?
הודיה: "כן, עם שניהם. אני חולה עליהם, שרופה מתה".
מה הם אומרים על זה שאתן משתתפות בתכנית?
הודיה: "אמא שלי מפרגנת. בסופו של דבר זה מה שאנחנו רוצות, זאת הדרך שלנו".
מירב: "האמת, אבא שלי אמר לי לברוח לחו"ל, אבל זה לא אומר כלום. יש לו כבוד, אתה יודע".
הבנתי שאבא שלכן בכלל לא ידע שאתן הולכות להשתתף בתכנית.
מירב: "אבא שלי הוא בנאדם כאילו דתי, עם כבוד, וחשבנו בהתחלה לא לספר לו, שהוא יגלה לבד. לא רציתי לעצבן אותו על ההתחלה. ואז, על הפרומו הראשון הוא ראה את זה. הוא טיפה כעס אבל אמר שזה החיים שלנו אז הוא לא יכול לקבוע לנו".
באמת? אני שמעתי מאנשים שקרובים אליכן שכשהוא גילה הוא לא רצה לדבר אתכן.
הודיה: "הוא לא דיבר איתנו איזו תקופה, זה בכלל לא קשור לדבר הזה. אנחנו יותר מחוברות לאמא שלי ופחות לאבא אבל אנחנו עדיין מכבדות ואוהבות אותו הכי שבעולם. אמא שלי היא כמו החברה הכי טובה שלי, היא יודעת עלינו הכל".
הבנתי גם שבגיל 18 היה לכן ריב גדול עם ההורים שבגללו עזבתן את הבית לתקופה וגרתן ברחוב.
מירב: "עכשיו הכל בסדר ותמיד היה בסדר, פה ושם היו עליות וירידות אבל זה ככה אצל כל אחד. החיים לא פשוטים כמו שהם נראים אבל אנחנו רגילות להסתכל על כל העולם הזה בוורוד ואני חושבת שרואים את זה עלינו. אנחנו מתלבשות ורוד ורואות ורוד, תמיד".
הודיה: "אני חושבת שזה ברור שבבית לא היה פשוט להורים לקבל את זה שחזרנו בשאלה, אבל עברנו את זה כמו שאנחנו עוברות כל דבר קשה בחיים. עברנו הכל אני חושבת. זה שלא גרנו בבית תקופה זה בסדר. עכשיו היחסים בסדר לגמרי”.
בינתיים הן גרות עדיין עם ההורים, אבל בעתיד הלא רחוק התאומות מתכננות לעבור לתל אביב ולגור בבית ורוד שיבנו להן על חוף הים. בינתיים הן מחכות בכיליון עיניים לגמר הגדול, ואם יתמזל מזלן הם מתכננות להשתמש בכספי הזכייה כדי לשפץ את הבית של המשפחה.
כתב האישום שהגישו נגדן בעוון גניבת בשמים מהסופר פארם בשווי מאות שקלים עדיין עומד בעינו, אבל המשפט נדחה לאחרי שהתכנית תיגמר. בינינו, גם אם הן יימצאו אשמות, זה לא יהיה הוגן לדרוש מהן לשלם שקל. כמו הרבה ילדות שבאות מרקע סוציו-אקונומי נמוך, כך גם הן רוצות להיות מפורסמות כמפלט מחיי המועקה והעוני, ו"היפה והחנון" מאפשרת לאגדה הזאת להתגשם, ולו רק לרגע קט. בין השקות, קמפיינים, מסיבות גייז, חיקויים ב"ארץ נהדרת" ותחפושות של התאומות שנמכרות כלחמניית פורים לוהטת – אפשר רק לקוות שהנפילה מהריאליטי בחזרה למציאות לא תהיה כואבת מדי.
היה לכן חבר פעם?
מירב: "היה לנו קשרים טובים, אבל זוגיות לא הייתה לנו".
איך אתן מסבירות את זה?
מירב: "לא יודעת. אני אוהבת שאני חופשייה ואני לא אוהבת שקובעים לי מה לעשות בחיים. כשיגיע הנסיך אז הוא יגיע. בעצם לא נסיך, נסיך זה זקן".
נסיך זה הבן של המלך.
מירב: "אה, נכון. המלך זה הזקן. אז כן, אני רוצה נסיך חתיך".
אבל הוא יגיע בסוף? זה לא ככה רק באגדות של דיסני?
הודיה: "ברור שהוא יגיע! אנחנו הופכות אגדה למציאות. אנחנו אגדה, וזאת המציאות".
איזו אגדה? זה כמו סיפור סינדרלה כזה?
מירב: "אני חושבת שכן. כי סינדרלה הייתה פעם ילדה פשוטה, ופתאום בא הנסיך ולקח אותה".
הודיה: "ניסיתי למצוא בעזריאלי נעל מזכוכית, לא מצאתי".
אבל אתן יודעות שבסוף הכרכרה הופכת לדלעת?
מירב: "טוב חלאס, אם אתה רוצה להמשיך לדבר על זה אתה יכול לבקש מאמא שלך והיא תקריא לך את זה בלילה".