את הנשיקה הראשונה של אביגיל קובארי מול מצלמות אף אחד מאתנו כבר לא יזכה לראות. הרגע המכונן הזה, שבו קפצה למים והגישה שפתיים לשלמה בראבא שמבוגר ממנה ב-39 שנה, נשאר על רצפת חדר העריכה של הסדרה "אורי ואלה". "הייתי בהלם כשהגעתי להקרנה והבנתי שלא מראים אותנו מתנשקים", היא אומרת, "כל כך חיכיתי לראות איך זה נראה, זו פעם ראשונה בכלל שאני מתנשקת כשחקנית, ובסוף המסך מושחר לפני שזה קורה. אבל עפתי על זה, זה מגניב שבסדרה משאירים דברים לדמיון".
טוב נו, אז לפחות תספרי, איך זה להתנשק עם בראבא?
"מעולה. שנינו היינו נבוכים, אבל זה היה מקצועי ונונשלנטי. ממש בסדר בשביל פעם ראשונה".
גם מבלי להראות את הנשיקה עצמה, צופי "אורי ואלה" קיבלו את ההשלכות שלה ישר לפנים, במיוחד ברגע שבו דינה סנדרסון, יוצרת הסדרה שגם משחקת את הדמות הראשית אלה, מקיאה על הרצפה מיד כשהיא מבינה שחברתה הטובה, בת ה-27, בילתה את הלילה במיטת אביה האלמן (דמות שמבוססת, במידה מסוימת, על אביה של דינה במציאות, דני סנדרסון). קובארי עצמה דווקא לא ממהרת לשפוט את הפרש הגילאים. "אני יכולה להבין איך דבר כזה יכול לקרות", היא אומרת, "איך שני אנשים כמו זוהר, הדמות שלי בסדרה, ואורי (אבא של אלה), מתחברים. חוץ מהדברים החיצוניים, יש הרבה קסם בין שניהם, יש להם שיח משלהם, ויש רגע ספונטני של אינטימיות. זה לא בהכרח מבוסס על מיניות".
אבל הדמות שלך מוצגת כחסרת אחריות, לא?
"היא מאוד חסרת אחריות, או קצת בחורה כזאת של 'אין שכל אין דאגות'. לפעמים זה הביך אותי, לקח לי רגע להבין איך אפשר להיות כל כך קלילה, אבל אז הבנתי שיש לי מה ללמוד ממנה. בחיים שלי אני יותר לוקחת דברים ללב, יותר כבדה. אולי אני צריכה ללמוד לשחרר".
התגלתה בעת מילוי תפקידה
"אורי ואלה", שמסיימת עונה עוד שבועיים (חמישי, 20:15, הוט3), היא ללא ספק אחד המחממים הכיפיים של החורף. היא התחילה כמעין חרך הצצה לחיים התל-אביביים הבוהמיינים, עם שפה מדויקת ורגעים קומיים מושלמים, ואט אט נעשתה דרמה מתוחכמת המתארת מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין אב לבתו, כשברקע, כל העת, מות האם – קצת כמו בחייה האמיתיים של דינה סנדרסון, שהתייתמה מאמה כשהייתה בת 18. קובארי משחקת את זוהר (ידועה גם כ"זורקו" וכ"מיי פריינד" בפי אלָה, הכינויים המשוכללים של הדמויות הם חלק מסוד הקסם של הסדרה), שלנה בפנסיון מלא בבית המשפחה ועושה רושם של בת בית לכל דבר.
כאיט-גירל אלטרנטיבית בהתהוות, קובארי בת ה-28 נראית במהלך ארוחת הבוקר בבית הקפה ההיפסטרי הקבוע שלה בתל אביב, כמי שמחזיקה בתנאי ההכרחי לתואר – היא קול אבאוט איט. לא מתאמצת, לא מזיעה, מדברת קצר, מדי פעם מציצה לרחוב בחיוך משועשע ומשדרת שהיא נהנית להתבונן בעולם, אבל תסכים לכבוש אותו רק אם הוא ממש יתחנן. התכונות האלה הן ככל הנראה מה שמִגְנֵט אליה את במאי "אורי ואלה", יובל שפרמן, שליהק אותה לסדרה אחרי שמִלצרה אותו במוסד היפסטרי אחר – בית קפה המרסנד. שמועות מספרות ששפרמן תכנן במקור לתת את התפקיד לשחקנית אחרת, אבל נשבה בקסמה של קובארי חסרת הניסיון – אולי כי היא הזכירה לו מוזה אחרת שלו, ליאת תמרי, כוכבת הסדרה "תעשה לי ילד" שביים, גם היא ג'ינג'ית חדה, גבוהה ומגניבה.
קובארי, מוזיקאית ומנהיגת להקת הרוק "קובארי", לא חשבה שמשחק זה בשבילה – אבל הסכימה בכל זאת לגשת לאודישן. "רק בדיעבד", היא אומר, "הבנתי עד כמה זה תפקיד מבוקש, ועד כמה זאת סדרה שיש עליה דיבור. אני לא בעניינים האלה, אין לי טלוויזיה בבית, ואולי זה מזל שלא ידעתי את זה, כי אחרת לא הייתי עוברת את האודישן. בסוף יצאה מזה חוויה מדהימה, ואני אפילו שרה שם. נדמה לי שהם החליטו להכניס את השיר רק כי זו אני – שזה לא תוכנן מלכתחילה".
איך נראים החיים של מי שגילתה כרגע שהיא שחקנית?
"אני עדיין לא מרגישה שחקנית, אלא פשוט מישהי שהתמזל מזלה בטירוף. הם לקחו איתי סיכון מאוד גדול. כשזה קרה, דבר ראשון התקשרתי לחברה שלי, השחקנית אלמה דישי, ושאלתי אותה מה עושים כשמתקבלים לסדרה. היא המליצה לי לקחת סוכנת ועכשיו שולחים לי אודישנים. יש הרבה דברים שאני לא הולכת אליהם בכלל, כי לא נראים לי – כל מיני תפקידים של הכוסית על הבר. יש לי פריבילגיה לבחור מה אני רוצה לעשות".
והתפטרת ממלצרות בזכות האופק התעסוקתי החדש?
"לא. אני עדיין ממלצרת, אבל במקום אחר. זה תפקיד ראשון שלי, למה שאפסיק להיות מלצרית? אני מאוד אוהבת את זה גם, זה מוריד אותי לקרקע. יש רגעים במסעדה שבה אני ממלצרת, שאני מפנה צלחת ומרגישה כמו ברגע מתוך הספר 'דפוק וזרוק בלונדון ופריז' (ספר שכתב ג'ורג' אורוול הצעיר על התקופה שבה חי כעני חסר כל)".
חצאית מעל המכנסיים
אם נראה שהמעבר בין מלצרות לקריירת משחק הוא רדיקלי, בואו תכירו קצת יותר לעומק את אביגיל קובארי. היא גדלה בבית דתי בשכונת רמות בירושלים ויצאה בשאלה בשנים האחרונות, כשהיא ממשיכה לנהל דיאלוג עם הדת והמסורת, ומחפשת את עצמה בין העולמות. למען האמת, עוד כשהייתה דתייה, ידעה שהיא משהו קצת אחר – כך למשל, היא הייתה הילדה היחידה בבית ספר שאמה, חנה לוינסקי קובארי, הקדישה את חייה לנהל מלחמות פמיניסטיות בתוך הקהילה. "גדלתי לאימא שלא שמה כיסוי ראש כי היא לא מאמינה בזה", היא אומרת, "שלובשת מכנסיים, שנלחמת שנשים יוכלו לקרוא מגילה בבית הכנסת ושלא ישימו סורגים במחיצה בין גברים לנשים. מילדות אני זוכרת את אמא שלי אומרת שהסורגים האלה הם כמו בגן חיות, ושאולי יום אחד היא תצליח לשנות את זה".
הוריה של קובארי הם ילידי ארצות הברית, מה שאולי מסביר את הגישה הליברלית שהיא מתארת כלפי הדת. הם כמובן רואים עצמם כדתיים לכל דבר. "מבחינתי גדלתי כאורתודוקסית", היא אומרת, "למרות שעליתי לתורה בבת מצווה מול מניין נשים. בשכונת רמות, דברים כאלה פחות מקובלים, אמא שלי הייתה חלוצה בתחום הזה. היום יש שם עוד יותר התחרדות לצערי, והרבה מהחברים שלהם עוזבים את השכונה".
לבשת חצאית לבית הספר?
"לבשתי חצאית מעל מכנסיים, כדי שיהיה לי נוח. אמא שלי תמיד דיברה איתי על צניעות בהקשר של נוחות ופמיניזם – זה מה שהיה לה חשוב. אני זוכרת שהיו רבים איתי בבית ספר על אורך השרוול, שהוא לא מספיק ארוך. מה שאהבתי בחיים החילונים, כשנכנסתי אליהם, זה שלא עושים עניין מגוף. נחשפתי לבחורות שמסתובבות בלי חזייה ובצורה חשופה ולא עושות מזה עניין, ואהבתי את זה נורא בספיגה הראשונית שלי של התרבות הזו".
המרד של אביגיל לא התמצה בשרוול החולצה. בתיכון, אחרי ילדות מלאה בהשראה מוזיקלית, הצטרפה עם קבוצת חברים מבני עקיבא לפרויקט להקות צעירות של הפאב הירושלמי הוותיק "הצוללת הצהובה". "הקמנו להקה וקראנו לעצמנו 'השכן של הפולקע', הושפענו מכל הדיסקים שהאחים שלי השאירו לי – רדיוהד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, פרל ג'אם, קרנבריז, אביב גפן. הייתי תולה שלטים בבית הספר על הופעות שלנו, ומישהו היה מוריד אותם כי זו אישה ששרה, וזה לא משהו שצריך להתרברב בו. התחילו מאבקים קטנים כאלה שלי".
עם כל הכבוד לפמיניזם וחשיבה עצמאית – אמא ואבא קובארי לא התלהבו מהאפשרות שבתם תעזוב את הדת. מהצד של אביגיל, העובדה ששני אחיה הגדולים כבר עשו זאת לפניה, העמיסה על כתפיה מטען רגשי לא פשוט. "בגלל האחים שלי, אמרתי לעצמי שאני לא אחזור בשאלה לעולם, כל הזמן חשבתי מה זה יעשה להורים שלי. אבל מצד שני, אמא שלי גידלה אותי להיות כל הזמן ביקורתית, היא זו שהנביטה בי את הזרעים של הספקנות. כל החיים חשבתי בצורה כזאת, לא קיבלתי את החוקיות של איך שדברים צריכים להיות".
ומתי הזרעים נבטו?
"זה קרה מאוד לאט ועדיין לא נגמר. אני לא רוצה למסגר את התהליך. לפני ארבע שנים עדיין הייתי דתייה, אבל היה לי בן זוג חילוני. נסענו יחד להודו, וחזרנו משם אנשים אחרים לגמרי, אבל הפוך – הוא התחזק ביהדות, ואני דווקא הרגשתי שהטיול רוקן את הדתיות שלי ממשמעות. אם גדלתי עם האמונה שאלוהים שלי הוא הקדוש ברוך הוא, והוא שווה ליהדות והכל זו מקשה אחת – פתאום התחלתי להרגיש שזו בעצם המצאה אנושית. מאז אני עוברת תהליך איטי מאוד. אני עוד עושה קידוש ושומרת כשרות ולא עובדת בשבת, אבל קשה לי להתנתק מהסמארטפון בשבת. אני משתדלת שהוא יהיה הרבה פחות בשימוש".
יש לך הרבה חברים דתל"שים?
"חברות בעיקר, בנות שגדלנו ביחד, והפכו לחילוניות. זה מדהים, בתיכון שלי הרבה אנשים חזרו בשאלה, אבל הבנים עשו את זה מוקדם יותר, בצבא, ואחרי כמה שנים חזרו לאותו מבנה משפחתי ודתי של פעם. כנראה יש מרד נעורים הומוגני, שקורה לכולם, בלי תהליך נורא עמוק".
בחיים מעדיפה בנים, בסצנות מין – בנות
אחד השלבים במסלול החיים של קובארי היה שנה וחצי של לימודים בבית הספר למוזיקה "רימון". "עזבתי בתחילת העונה השנייה, כי גיליתי שאני לא סטודנטית מספיק חרוצה, לא ניצלתי את רימון מספיק. ולא לנצל את רימון זה חבל, כי זה מלא כסף".
נשמע שמסגרות לא באות לך טוב.
"כן, כנראה יש לי כזאת. גיליתי שכשהייתי סטודנטית, לא כתבתי מוזיקה, ורק כשעזבתי את הלימודים, חזרתי לכתוב. הכרתי אז את המפיק של האלבומים שלי, זיו זק, והקמנו להקה. קראנו לה 'קובארי', כי אני נורא אוהבת את שם המשפחה שלי".
זה קצת של בנים, לקרוא לעצמך בשם משפחה.
"נכון", היא מחייכת, "אני מאוד טומבוי".
להוצאת האלבום הראשון, "דת בית אלוהים אהבה", הקימה אביגיל הדסטארט והגיעה ליעד הגיוס של 20 אלף שקל. אחרי ביקורות לא רעות בכלל, האלבום השני, "פיל שמן" כבר הצליח לממן את עצמו, וכיום היא עמלה עם ההרכב על אלבום שלישי. "מדי פעם מציעים לנו להתחרות באיזה ריאליטי שירה, אבל אנחנו לא רוצים", היא אומרת, "אני לא מתחברת לשום פן בחוויה הזו, זו לא הדרך שלנו. זה מטורף שזה נהיה הדיפולט היום".
זו לא הדרך להגיע למיינסטרים ולהתפרנס ממוזיקה?
"לא יודעת, אני מקווה שאיחשף לכמה שיותר אנשים, אבל אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'לרצות להיות במיינסטרים'. מה שבטוח הוא שאני לא רוצה להכניס שום שיקול כלכלי לתוך האמנות שלי. אני יודעת שאני מאוד לא עסקית, אבל אני מעדיפה את זה ככה".
ואין חרדות כלכליות?
"יש, הן צפות כל כמה זמן, ברור. ההורים שלי עוזרים לי, ולמדתי גם עוד מקצועות, אני מטפלת באיור-וודה (שיטת טיפול הוליסטית שיובאה מהודו), ועשיתי תואר באמנות פלסטית וחינוך בסמינר הקיבוצים, ואשמח לעבוד בזה יום אחד. לפעמים נדמה לי שאולי אני לא מספיק חושבת על פרנסה, אבל הנה, נפל לי לרגליים התפקיד ב'אורי ואלה', ואחר כך עוד סרט – אלה דברים כלכליים מדהימים".
הסרט, "פרה אדומה" של ציביה ברקאי, שהסתיים להצטלם ממש לאחרונה, הפגיש אותה שוב עם גל תורן, שמשחק גם הוא ב"אורי ואלה", שם הוא מגלם את בנו של בראבא, שמוליק. ב"פרה אדומה" שניהם דתיים, כשקובארי מגלמת את בתו בת ה-17 של תורן שמגלה כי היא נמשכת לבנות מינה. "זה תפקיד שהרגשתי שיש בו שליחות", היא אומרת.
נשמע גם שזה משיק בכל מיני נקודות לסיפור האישי שלך – בגלל זה?
"הכל היה מאוד טעון. צילמנו שלושה שבועות בירושלים, רובם בסילוואן, זה החזיר לי את ירושלים לווריד וכל סצנה כמעט תיחשב מקוממת בעיני אנשים מסוימים. היו גם סצנות מיניות, וזה משהו שצריך הרבה ביטחון כדי לעשות. אבל דווקא אהבתי את זה שהסצנות האלה הן עם אישה, וגם שהבמאית היא אישה. כל הזמן חשבתי שאם אלה היו גברים, אולי הייתי מרגישה הרבה פחות בנוח".
ומה בחיים האישיים שלך – בנים או בנות?
"בנים, בנים", היא צוחקת.
את בזוגיות?
"יש לי אהבה בלב אבל כרגע אנחנו לא ביחד. היו לי הרבה מערכות יחסים, עכשיו אני חצי שנה לבד וזה כיף. בשבילי זה הרבה. אני לא מחפשת כרגע משהו".
לבד זה טוב יותר ליצירה?
"אני לא יודעת, יש תמיד את הפחד הזה – 'על מה אכתוב כשתהיה לי אהבה יציבה?'. אבל אני בכל מקרה לא כותבת רק על אהבה, ולא רוצה שזה יהיה הנושא היחיד של היצירה שלי. אני מתכננת להיות מוזיקאית כל החיים, ואמנם כותבים מתוך קונפליקט, אבל קונפליקטים יש בכל התחומים, לא רק בזוגיות. צריך לפתוח את הראש, שיספוג השראה מהכל".
נוח לי עם בנים, כפמיניסטית זה נותן לי הזדמנות להסביר להם
חיי הרווקות של אביגיל מתנהלים כרגע בדירה עליזה, עם עוד שני שותפים. "אנחנו מסתדרים מצוין כי אני מבולגנת לא פחות מהם", היא אומרת.
את באמת טומבוי קלאסית. כל היום עם בנים – בלהקה, בדירה.
"נכון, מאוד נוח לי בחברה של בנים, זה מרגיש לי טבעי. כפמיניסטית, זה נותן לי גם הזדמנות להסביר להם דברים. הרי זה לא אשמתם שהם חושבים בצורה כל כך מעוותת על דברים מסוימים, ואפשר לסלוח להם כשמבינים למה הם ככה. היופי קורה ברגע שאת מפרקת את המגננות שלהם, וגורמת להם להבין בעצמם".
מה למשל הם צריכים להבין?
"למשל, כמה זה מחרפן אותי כששואלים אותי בראיונות אם אני עושה רוק נשי – מתי שואלים גברים אם הם עושים רוק גברי?".
והטרדות מיניות?
"זה משהו שתמיד גברים יכולים ללמוד עליו, ברור. כמובן שגם אני חוויתי את זה, מי לא? היה סיפור בצבא, עם מישהו בכיר ממני שביקש שאשב איתו במכונית, והתחיל להציע שניסע לים למרות שמאוד לא רציתי. פתאום זה הפך להטרדה מינית הכי משונה – הוא לקח שקית במבה, פתח לי את המעיל הצבאי, והכניס את הבמבה לתוך המעיל שלי. הייתי בהלם ממה שקרה. התלוננתי עליו, והממונים אמרו לי, 'עזבי, הוא אבא, יש לו משפחה, בבקשה אל תספרי על זה לאף אחד, אנחנו נדאג שהוא לא יתקרב אליך יותר'. חשבתי לעצמי, אם על אדם כזה הם שומרים ככה, אז על גדולים ממנו ברור שיחפו. היום אני מאמינה לכל סיפורי הכסת"ח שעושים בשביל מפקדים בצבא. שנים אחר כך, קרה לי מקרה עם חבר טוב שחצה את הקו איתי. לא ניכנס לפרטים, אבל תמיד יש משהו. אנחנו הרי כל הזמן מוטרדות".
די חרא.
"זה מצב מבלבל, כי לוקח לך זמן להבין אם מה שקרה היה במקום או לא. אני, יחסית, אחת שאין לה בעיה לפתוח את הפה, יש בי משהו אגרסיבי, אבל אפילו אני הגעתי למצב שבו קפאתי, והייתי בהלם על עצמי שזה מה שקרה. יש כל כך הרבה שכבות של פרשנויות חיצוניות של הסיטואציה, עד שאת מגיעה לפרשנות הצלולה שלך. את קודם כל חווה את זה לפי איך שאת רגילה לחשוב. ורק מתישהו, אם בכלל, צף הקול שלך ואת מבינה מה בדיוק הרגשת".
צילום: שרבן לופו | סטיילינג: אביב כפיר | איפור ושיער: מיכל ארן | בגדים: סריג גולף: לילך אלגרבלי, ג׳קט: אלה לוי, מכופתרת: נעמי מערבי לבנקר, חליפה: לילך אלגרבלי, גולף:קסטרו