גולד דיגריות בטלוויזיה
הגולד דיגריות השתלטו לנו על הפלזמה. כל מיני נשים שחיות נורא טוב, לובשות בגדים נורא יקרים, מחפשות גברים נורא עשירים, ופאן להן. "אביבית אומרת את מה שאחרות מתביישות להגיד", אומרים אלה שאומרים. ויש בזה משהו. כי יאללה, מה כל כך נורא בלדבר על כסף? אלה מדברים על כמה שיש ואלה מדברים על כמה שאין, ומי שלא מדבר עלול לצאת אפילו קצת מיושן.
אותי הדיבור הזה גם דוחה וגם משעמם – עדיין לא החלטתי מה יותר. הבעיה שלי היא לא בגדים יקרים ולא נשים שיעשו הכל בשביל לתפוס מיליונר. מה שמשגע אותי זה שהן לא מפסיקות לקשקש על זה. "את יודעת כמה זה עלה? לא תאמיני, זה לא חיקוי, החלפנו את האוטו, ואנחנו טסים מחר, למלון חמישה כוכבים". ככה נשמעת שיחה חד צדדית של אישה שמדברת כסף. אני מכירה כאלה לא רק מהטלוויזיה. מעושרות עם שריטה עמוקה בארנק - שבדרך כלל מחביאות שם הורים עניים, אבא עשיר במיוחד או סיפור אחר נוגע ללב - שפשוט לא מצליחות להבין כמה שזה לא מעניין.
כסף לא מעניין אותי כנושא שיחה. לא עניין אותי כמה היה לבעלי לפני שהתחתנו ואני אף פעם לא מצליחה להיזכר כמה אנחנו משלמים למשכנתא או למשפחתון. קצת מביך אותי שאני ככה, אבל לא מספיק כדי לזכור את הנתונים האלה לפעם הבאה. למה? ברור, כי אני יכולה להרשות לעצמי. אז בנות יקרות (מאוד יקרות!), תחסכו ממני, בבקשה, גם את הכיס שלכן.
(קרן כהן)
ממים באינטרנט
אם למצרים בתקופת התנ"ך היה פייסבוק, כנראה שבני ישראל היו מפציצים להם את הפיד בכרזות של "מצרים אנחנו אוהבים אתכם, לעולם לא נהרוג את בניכם הבכורים". כן כן, המכה הלא כתובה של השנה היא ללא ספק תופעת ה"מם", פרפרזה חוזרת המגיבה לאירוע אקטואלי. או בפשטות: דאחקה סתמית שמטנפת את הפיד שלנו ללא רחמים בתמונות של ביבי במעמד הר סיני ושל התינוק של במבה מסתחבק עם הצנחנים בכותל. שלא לדבר על המילים הקשות שכתב פרס על הלוח לצוקרברג.
אין דבר מאוס יותר מתופעה שנעשית אובר מודעת לעצמה, וביחד עם האצבע הקלה של רובנו על הדק ה- "Share", בכל יום תוקף אותנו מם ויראלי חדש ומעיק. נותר רק לקוות שהמכה הזו תחלוף או לפחות תתמתן, ולהתגעגע לימים התמימים של "אנג'לינה ג'ולי בלי איפור –כנסו מהר!!!"
(נטע ספיר)
דוגמניות שחוזרות לגזרה מיד אחרי לידה
אין יותר מכת בכורות מזה - קצת יותר מ- 48 שעות אחרי לידה הן כבר מופיעות בכניסה לבית החולים כשבידן סלקל עטוף חיתול בד ולצידן הבעל המחויך. הן נראות מאושרות, ערניות ובעיקר רזות. וכן, זה מוציא אותי מדעתי. נכון, גם בהריון הן לא מאד גדלו, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך בזמן כל כך קצר הרחם שלהן נכנס חזרה לתוך הסקיני, ואיך גופיית הסבא שהן לובשות מעל לא מסגירה אף צמיג מכיוון הבטן. אפילו איזה ציץ אחד דולף אין.
בניגוד לכל הכוכבות האלו, כל מי שהייתה איתי בחדר הלידה הייתה כפופה, עם בטן משתפלת לצדדים, שיער אפרו מרוט ומבט מפוחד. אני מודה שקראתי כל ראיון עם גל גדות שפורסם אחרי הלידה. היא הסבירה שהיא לא מתעסקת ברזון ושזה עניין גנטי. ואני אומרת שעם כל הכבוד לגנטיקה, אנחנו בני אדם, לא בובות. איך אני אמורה להגיד לעצמי ששטויות, שאני אחרי לידה ושאין טעם לצפות מעצמי לחזור לג'ינס אחרי חודש, כשהיא חזרה לסקיני מהר יותר מהזמן שלקח לבעלי לקנות חיתולים בסופר פארם?
כמי שעובדת בתקשורת ומתעסקת רוב היום עם כוכבות יפות ורזות, אני לא אמורה להיות מופתעת. אבל אני לא יכולה לשכוח את הסערה שהתחוללה אצלנו במערכת כשהגיעו התמונות של גל גדות. לא הייתה אישה עבריה שלא שאגה בקול את מה שליבה (ורחמה) אמר לה. זו זעקת האימהות האמיתית.
(סיון דה ליאו)
ספוילרים ברשת
כבר ראיתם את הפרק הראשון של "משחקי הכס"? יופי, מתלהבים. בגללכם אני לא נכנסת לפייסבוק ולטוויטר כבר יומיים, כי אני מחכה לשידור הטלוויזיוני ואני יודעת שכל רפרוף רשת אקראי יחשוף אותי לשלל סטטוסים, ציוצים וטוקבקים שיגלו לי בדיוק מה טיריון אמר ובאיזו תנוחה בעל ג'יימי לאניסטר את אחותו. צפיתם בגמר "האח הגדול" בדיליי כדי להתחמק מפרסומות? טיפשים, לא היה לכם סיכוי לחמוק מסדר ההדחות שפורט בשלל טוויטים מתחכמים.
ככה זה היום. אם אתה לא מגיע ראשון, תמיד יהיה איזה נודניק שיהרוס לך. וגם אני חוטאת בזה, ברור, הרי זה כל הכיף – להגיב באופן מיידי ועם יד על הדופק על כל דבר. הבעיה היא שבשביל זה צריך להתמיד במרוץ מפרך, שואב אנרגיות ובסופו של דבר גם חסר תוחלת. מירוץ שכולל נסיונות להתמודד עם הררי אינפורמציה, ומטרתו היא לדעת ולראות הכל לפני כולם, ועוד להספיק לצייץ על זה בדיחה. איף, למי יש כח.
(נטע חוטר)
תקופת החגים בטלוויזיה
אביב הגיע, לקט בא. אחיי לשלט, זה הולך להיות חודש לא קל בכלל. לא ברור מתי ומי בדיוק החליט למתג את השבועות שבין פסח ליום העצמאות כתקופת חגים (ספק אם ב"יד ושם" חותמים על זה) ולתת תירוץ לערוצי הטלוויזיה להפקיר את המסך לטובת הרגולטור. בשלושת השבועות הקרובים יציפו אותנו סרטי תעודה שבימים רגילים היו משודרים אחרי "סיינפלד" ו"חברים", וביניהם מכות של לקטים, שידורים חוזרים, שידורים נוספים ו"המיטב". כל זאת עד ש"הישרדות VIP" תעלה סוף סוף ותגאל אותנו מייסורנו.
בארה"ב זה פשוט מאד. כשסדרה יוצאת לפגרה באמצע העונה' דואגים מיד להשיק סדרה חדשה שתתפוס את מקומה או לשדר במשבצת שלה סדרה קיימת. שידור חוזר? מושג שכמעט ולא קיים בתעשייה שלא יכולה להרשות לעצמה להפקיר את מאות מיליוני צופי הפריים טיים.
אצלנו, כל מה שנותר זה לבלות את השבועות הקרובים בבהייה בלקט "ארץ נהדרת", במיטב הביצועים של "דה וויס", בשידור חוזר של דוקו בערוץ 10 ובשידור נוסף של "לעוף על המיליון" (איך אפשר לראות שעשועון טריוויה בשידור חוזר, רבאק!). זאת, כמובן, אם אתם מאלה שעדיין לא הבינו שיש כבר יורשים ראויים למגה אפלואוד.
(עומר מלכה)
סלבס בטוויטר
נמצאה מכת המכות של עולם הבידור - סלבס שמצייצים בטוויטר. זה מקרקר יותר מצפרדעים, נטפל יותר מארבה ומגרד יותר משחין. כל מיני אנשים שקשה לך לזכור מתי לאחרונה עניין אותך מה שיש להם להגיד, מזנקים עליך עם הקשקושים שלהם. אתה קם בבוקר, ועידן אלתרמן משתף אותך במה אמר לאשתו אתמול בלילה. בצהרים עופר שכטר ממש רוצה לספר לך בדיחה מפגרת שהוא סיפר לעצמו ונורא צחק, וכשמגיע הערב אסי עזר מתחרה בציון ברוך על תואר התימני הקרוב ביותר לבר רפאלי.
אולי יש אנשים שמעריצים סלבס בטירוף כאילו שאנחנו באמריקה, שם הסלבס הם דרגה אחת מתחת לאלוהים (כלומר, מתחת לאופרה). מי שטוען שהוא לא נהנה מקצת אבק כוכבים מדי פעם הוא שקרן או צבוע, אבל יש גבול. לא מעניין אותי שליהיא גרינר איבדה את הפאה או שגיא פינס עשה גבות. תאכלו איזה מצה ותסתמו כבר.
(אסף נבו)
ג'יי ג'יי אברמס
לפני שמונה שנים עשינו כולנו טעות קשה שתרדוף אותנו עד קץ הימים - "אבודים". באותה תקופה אפלה האמנו שנגלה מה באמת קרה על האי, ושנבין איך באמת קשורים ביניהם בריטים עם מבטא כבד, מדענים עם מנות קרב ודובי קוטב, ונגיע לסוף הדרך עייפים אך מרוצים.
במשך שש עונות של חידות לא פתורות ועלילה שמובילה לשום מקום, הדבר היחיד שגילינו הוא שמפלצת העשן היא למעשה היוצר של הסדרה הזו: ג'יי.ג'יי.אברמס. גאון בעיני עצמו, שכמו המפלצת המזוהה איתו כל כך, מצוין בלייצר הרבה רעש וצלצולים, אבל אף פעם לא טורח באמת להבהיר לנו מה מתרחש. נכון, אברמס לא התחיל ב"אבודים", אבל באמצעותה הוא קיבל את הלגיטימציה להשתלט על המרחב שלנו ולטנף אותו בעוד זוועות בדיוניות שעשו עוול לז'אנר.
בשנה האחרונה הוא הגיע לשיא עם אחד מסרטי המד"ב המטופשים שנראו אי פעם, "סופר 8", סרט שמצליח לאסוף יחד את כל מה שעיצבן את כולם עוד בשנות ה-80 ולערבב אותו עם עלילת חייזרים שלידה "גברים בשחור" נראה כמו "הסנדק". אחר כך הגיעו "Person Of Interest" המשמימה ו"אלקטרז" הבנאלית ואפופת הפאתוס, וזו רק ההתחלה. אם לא יימצא חיסון בקרוב, ארגון הבריאות העולמי שוקל להכריז על מגיפה.
(אילן קפרוב)
כדורגל ישראלי
ברגע שהמציאות הפתטית של הכדורגל הישראלי הופכת למגעילה ומגוחכת יותר מתוכנית סאטירה כמו "בובה של לילה", כבר די ברור שיש פה אומללות ששום צרחה בהמית של רון קופמן לא קרובה להגדיר. אם יש משהו יותר גרוע מלצפות באסופת ערסים משחקים בכדור, זה לראות אותם מנהלים בעילגות את הענף עד למצב הגסיסה שבו הוא נתון, תוך כדי השתלטות על מדורי הפלילים יותר מעל מדורי הספורט.
לא ברור איך הצליחו להסריח ככה משחק כל כך פשוט, שדורש מינימום בינה ונישא על אהבת ההמונים. אבל מה שבאמת מעלה את הקריזה זה לא ההישגים הכושלים, הרמה המביכה או אסופת הנאנדרטלים שמנהלים את העסק, אלא תשומת הלב העצומה שאנחנו בכלל נותנים לפלופ הזה.
יש דברים טובים שאנחנו יודעים לעשות במידל איסט. חומוס טוב וריסוס אזרחים תמימים הן דוגמאות טובות, אבל כשזה מגיע לכדורגל ולכיתה הטיפולית שמפעילה אותו, באמת שעדיף להוריד את המים בניאגרה הקרובה ולרוץ לראות כדורגל אנגלי, או מקסימום כמה מתבגרים שמשחקים סטנגה בספורטק.
(ספי קצב)
תלת מימד בקולנוע
בימים שאי אפשר ללכת לקולנוע בלי זוג משקפיים מרצדות, חשוב לזכור שלא כל מה שנזרק לכיוון המצלמה צריך להיות בתלת מימד. לא צריך ללמוד קולנוע בשביל להבין שאם אין את הציוד המתאים, התלת לא מוסיף לסרט אלא רק גורע ממנו.
הדוגמא הטובה ביותר היא הגרסה המחודשת ל"עליזה בארץ הפלאות", בבימויו של טים ברטון. שם, השימוש היחיד בתלת מימד הוא בסצינת הנפילה במנהרת הארנב, ובעוד איזה פרפר לחם קטן מרחף שעובר מול ענינו. מלבד אלו, התחושה היא שהכריחו אותנו לשבת עם משקפיים לוחצות שמבאסות את הסרט, ועוד לשלם על זה יותר.
כרגע, לדעתי, יש רק שני סרטים שעושים שימוש מוצדק בתלת מימד, כזה שתורם לצופה. מדובר ב"אוואטר", שאתם חייבים לראות בשביל החוויה, וב"הוגו", כי איכות היא לא מילה גסה. מלבדם, מוכרחים להודות שיש דברים שאנחנו פשוט לא מוכנים אליהם – ותלת מימד הוא אחד מהם.
(אילן דהן)
פלישתם של סרטי הקיץ
המכה הגדולה של עולם הקולנוע היא ללא ספק הקיץ. אחרי שקיבלנו את שאריות פסטיבל קאן והוצפנו בסרטים איכותיים שהגיעו אלינו היישר מהפלייליסט האירופאי, מנישת האינדי האמריקאית או ממאגר ההברקות האסיאתי, מגיע זמנן של הבומבות - עטופות באריזה של דולרים.
אהבתם את "הארטיסט"? יופי, עכשיו תצטרכו לחכות לעונה הבאה של פליטי מועמדויות הסרט הזה, ובינתיים להסתפק בסרטי ילדים (כן, קשה לי להתחבר לסרטים מצוירים. המציאות, אם אתם שואלים אותי, היא הדבר הטוב ביותר), להרכיב משקפי תלת מימד עד לכדי מיגרנה (ושאף אחד שיצא מאוואטר לא יגיד אחרת!) או, וזה הכי נורא, לתת עוד צ'אנס לאיזה בלוקבאסטר אמריקאי ולהרגיש אידיוט שבכלל ניסית ונפלת שוב בפח.
אז חברים, לכו לים, למסעדות, לבתי קפה. השמש איז אאוט וזה הסימן שלכם לנטוש את בית הקולנוע החשוך. אנחנו ניפגש שם שוב עם טיפות הגשם הראשונות. טוב נו, על מי אני עובדת? ניפגש שם שוב עוד כמה שנים –למי יש בכלל זמן ללכת לקולנוע כשיש ילדים.
(קרן שפירא)