לפני הכל, תנו לי רגע להרגיע את עלמה זק: לא העליתי את הסלפי שלנו לפייסבוק. אתם מבינים, היא קיטרה שיצאה זוועה, רק לא לקחה בחשבון שאני הרבה יותר. "אני נראית נורא", היא פסקה, "בואי עוד פעם, אולי אני אאסוף את השיער? להשאיר ככה? לא, אני אאסוף".
את ממש יפה, מה יש לך.
"כשמבקשים סלפי אני מצטלמת בשמחה אבל אני לא מרגישה נוח מול מצלמה. כשצילמו אותי לכתבה חזרתי הביתה עם דמעות. בכיתי לאלון (בן זוגה) שאני עוזבת את המקצוע".
לא נכון! למה?
"קשה כשמסתכלים עלייך בזכוכית מגדלת. ואז הצלם מראה לי תמונה ואני רואה את כל הפגמים והוא אומר לי – 'אל תדאגי, זה לפני פוטושופ, אני עוד אעבוד על זה'. איזה נורא זה, כשאומרים לך דבר כזה? ואז הוא מראה לי תמונה אחרת: 'הנה תראי פה, זה כבר אחרי פוטושופ'. מצד אחד זה נעים שאפשר להחליק ולסדר, מצד שני זה מעליב שצריך. אז אמרתי לאלון – די, לא רוצה שיצלמו אותי יותר, לא רוצה את זה".
ואיך הוא הגיב? כגבר הוא יכול להבין את זה בכלל?
"לא, וגם אמרתי לו את זה. אז הוא אמר לי כמה שאני אישה יפה וכולם אומרים לך את זה אז איך את לא רואה, הזכיר לי פרופורציות. אבל קשה לי עם סטילס, אני מרגישה מפגרת סתם לעמוד מול מצלמה, נו מה אני אעשה? לא נותר אלא לצחוק על זה".
נותנים בראש לכולם
זהו שעם עלמה בעיקר צוחקים על זה. על מה? על מה לא; מטיפולי פוריות ולידות טראומטיות ועד קשיים באמהות והמלצרות בתחילת הדרך: מבחינתה רצוי להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכדאי להוסיף גם איזה פאנץ'. ולמה לא, בעצם, כשיש לה זוגיות משובחת, שתי בנות מתוקות, תפקיד בלתי נשכח ב"פלפלים צהובים", וגם עונה חזקה ביותר של "ארץ נהדרת" שתיסגר השבוע, ביום שני ב-21:30.
תגידי, איך זה שלמרות שהעם הולך ימינה ולתוכנית יש הרבה מתקפות משמאל, עדיין אוהבים אותה מאוד?
"אנחנו נותנים בראש לכולם, גם השמאל חוטף יפה. זה נכון שסאטירה מבקרת בעיקר את השלטון והשלטון מן הסתם זה הבחירה של הרוב. אבל אוהבים אותנו אולי כי אנחנו טובים ומעוררים מחשבה. ויש גם מערכונים שלא קשורים לפוליטיקה, כמו למשל סלמה".
הרוסה עליה!
"אוי, אני מתה עליה. היום צילמנו את הסצינה האחרונה איתה".
משהו דרמטי?
"כאילו כן. תראו ביום שני".
עד כמה היה כאן ניסיון לחנך, לעורר מחשבה? הייתה כאן מחשבה להראות מה עובר על ערביה בארץ?
"ברור. גם הפרק שהיה עם האתיופית שעובדת בקניון מראה לצופים מה אנשים עוברים פה. אגב, היו רוקחים שנעלבו בשם סלמה. אבל ברור שאנחנו רוצים להראות את הגזענות. ואני חושבת שאיפשהו זה עוזר, שאפילו בתת מודע זה עובר".
את ב"ארץ נהדרת" מההתחלה, זה ממש קביעות, נדיר מאוד בתחום המשחק. יש לזה גם חסרונות? מה עם שחיקה?
"לא מרגישה שחיקה. אני אהיה שם כל עוד ירצו אותי, לא בא לי לעזוב, למרות שמי יודע, יכול להיות שיבוא לי. ואולי בכלל מתישהו יעיפו אותי?"
יש לך חששות כאלה?
"קשה לי להאמין שדבר כזה יכול להיות חד צדדי. אני חושבת שכשזה קורה, שני הצדדים מרגישים שחיקה".
היא בת 44, בת זוגו של השחקן אלון נוימן ואמא לשתי בנות: נוגה, בת שש, ומיה, בת חצי שנה. בגיל 21 התחילה ללמוד משחק, בגיל 32 הגיעה לארץ נהדרת, והיא לא מפסיקה לעבוד ולמתג את עצמה כקומיקאית משובחת, כמו גם כשחקנית דרמה מהטובות שיש. "פלפלים צהובים" מיקמה אותה בטופ, ולפני כן שיחקה ב"בטיפול" וב"שבתות וחגים". בקולנוע שיחקה ב"זוהי סדום" וב"הערת שוליים", וגם בעולם הילדים יש לה דריסת רגל: ב"חיות במה", תכנית בהגשתה בטלוויזיה החינוכית.
בימים אלה היא מממשת חלום ישן: לנגן בלהקת הקאברים של בן זוגה אלון, "העכבישים של פלוטו". "לפני כמה זמן קיציס שאל אותי – מה מדליק אותך, מה ממלא אותך? אמרתי לו – לנגן בגיטרה בס", היא מספרת. "לקחתי כמה שיעורים עם הבסיסט של הלהקה, הם אירחו אותי והתחייבתי להופעה הקרובה. אולי תבואי? חמישי הקרוב".
היא כריזמטית מאוד, זורמת, ובלי טיפת פוזה. אני קצת מבסוטה מזה שהיא לא נוגעת בסלסילת הלחמים על השולחן: אוקיי, הרזון הזה מגיע ממשמעת ברזל, אלא שמסתבר שלא רק שחישובי קלוריות לא מעסיקים אותה אלא ש - אל תתעצבנו - היא עכשיו בכלל בדיאטת השמנה. "אם כבר קלוריות, אני מקפידה לאכול דברים משמינים כי אני רזה מדי עכשיו, הכי רזה שהייתי, כבר לא אוהבת", היא אומרת. "אתמול מול הטלוויזיה נגיד, ישבתי עם שקית שקדי מרק".
די, נו.
"מה, להרגיז כאילו? אני אוכלת כל מה שאני רוצה ואף מנסה טיפה'לה להשמין, יש לי עניין שאחרי לידות אני יורדת יותר מדי, משהו הורמונלי או סתם התרוצצות של השנה הראשונה. אבל אנשים מתעצבנים מזה, עזבי".
ברור שמתעצבנים, כי זה מעצבן. יש מצב שאת קורעת את עצמך בספינינג וזה?
"לא לא. אבל אני עושה פילאטיס מכשירים שנים, זה הדבר היחידי שהתמדתי בו. אני מתה על זה, נכנסתי לזה חזק. וחוץ מזה אני בקטע של בריאות, יש בבית קמח מלא, סוכר מלא, כל מה שמלא".
פרטי טריוויה בסיסיים: נולדה ברמת אביב לזמרת עדי עציון ולמוזיקאי יונתן זק, אחותו התאומה של יורם, איש טלוויזיה בכיר, עורך "האח הגדול", תכנית שעלמה אוהבת במיוחד "ולא בגלל שיורם הוא אח שלי", היא מבהירה. "זו תכנית שעשויה כהלכה עם הרבה רגישות, מעניינת, מצחיקה. אני אוהבת לראות אנשים. אני מתה גם על גם את הקרדשיאנס, יש שם אנשים אינטליגנטים וחוץ מזה מעניין לראות איך חיים העשירים. באח הגדול מה שמושך אותי זה שאנשים נכנסים לשם עם פאסון, חושבים שיצליחו להחזיק, ואז כל המסכות יורדות".
היית נכנסת לאח הגדול?
"לא. חושפני לי מדי. אבל אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם מול המסך, זה לא קורה הרבה. עונה מעולה, אחלה ליהוק ויורם, טוב נו, הוא גאון".
את מי את הכי אוהבת שם?
"את נירו. כי הוא לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד. יש לו דעות קיצוניות ובעייתיות ואני לא מסכימה איתו בכלל, אבל יש בו משהו שאני מתחברת אליו. יש בו משהו טוב, ובסוף אתה נשבה. אני אוהבת אנשים שלא חשוב להם אם אוהבים אותם או לא".
אבל לשחקנים הכי חשוב שיאהבו אותם, לא?
"לכל אחד חשוב שיאהבו אותו אבל תלוי מה אתה מוכן לעשות בשביל זה. אני לא אוהבת אנשים מזויפים וחנפנים ואינטרסנטים, אני בעד להיות אתה ומי שאוהב אותך אוהב, ומי שלא אז לא".
את עלמה אוהבים. אפילו כאן, בבית הקפה ברמת החיל, מקום שמורגל במפורסמים שיושבים בו בלי למשוך תשומת לב, הבחורה שיושבת בשולחן לידנו לא מצליחה להתאפק: "אני מתה עלייך, עלמה", היא קוראת לעברה.
"אני מקבלת המון אהבה ברחוב", היא אומרת. "'אני מת עלייך', 'אני אוהבת אותך', אמהות לילדים אוטיסטים פונות אליי ומספרות לי איך שהן מבינות יותר, מה הסדרה עשתה להן. אני זוכרת שפעם אחת נכנסתי לשירותים בקניון ואמא עם ילד אמרה לי: 'הנה הפלפל הצהוב שלי'".
צמרמורת. מה עונים על דבר כזה?
"בדרך כלל זה מגיע עם מחמאות על הסדרה אז אומרים תודה, מחייכים. קרן מרגלית (יוצרת הסדרה) היא אישה שאני פשוט מעריצה, הדמות שלי בסדרה היא הבייבי של שתינו".
בתור אמא, קשה לגלם תפקיד של אמא לאוטיסט? נשמע כמו משהו שיכול קצת להכניס לחרדות.
"עם נוגה, הגדולה, לא היו לי חרדות, הייתי מאוד קולית. אבל עם מיה נכנסתי להריון יומיים אחרי ששידרו את הפרק האחרון שאני יולדת. אמרתי לקרן 'יואו, איזה פרק מרגש', ואז התחילו הפחדים. אני מאמינה בסימנים, אז כל הזמן כאילו מצאתי הוכחות: ניגשה אליי אמא לילד אוטיסט, אמרתי 'זה סימן'. הלכתי לאיכילוב למסור בדיקה והאחראית אמרה לי למסור ד"ש לקרן, אמרתי 'זה עוד סימן'. ואז מיה נולדה ואמרתי: היא לא מסתכלת לי בעיניים, היא כן מסתכלת לי בעיניים. אמרתי לקרן – 'יואו, היא אוטיסטית'. הזמנתי את רונית חברה שלי, שהיא פסיכולוגית: 'את חייבת לבוא, היא לא מסתכלת עליי, היא לא מחייכת'. והיא בדקה ואמרה לי - הכל בסדר, הילדה בסדר. בדרך כלל אני לא כזאת אבל פה היה לי איזה פחד".
בסדרה את אמא נורא סבלנית. גם בחיים?
"אני מנסה לחשוב מה אלון היה אומר עליי בהקשר הזה. אני חושבת שכן, אני אמא סבלנית, למרות שעכשיו עם שתי בנות זה מאתגר. במשך שש שנים הייתה לנו אחת ופתאום הילדה השנייה די טלטלה אותי, אני כבר לא של נוגה במאה אחוז. זאת אומרת, שתי הלידות טלטלו אותי, כל אחת באופן אחר. כי אחרי הלידה הראשונה הייתי פשוט בהלם. העול הזה של האחריות, זה שלקחו לך את החופש. זה דבר שאי אפשר להסביר עד שזה לא קורה לך. אתה לא יודע שאתה בן אדם חופשי עד שאתה כבר לא חופשי. אני רוצה שנשים שעוברות את זה יידעו שהן נורמליות, שזה הלם שכולנו חוות. גם הייתה לי לידה נורא טראומטית".
מה קרה?
"רציתי לידה טבעית, הייתי כמה ימים בצירים ובסוף זה נגמר בקיסרי חירום. היה לי תהליך הסתגלות של שנה, משהו מטורף. אני לא מאמינה לכל הנשים האלה שיולדות תינוק וישר – 'אוי איזה מותק'. זה שקר. זה שבר, ומסתגלים. הלידה השנייה כבר הייתה קטנה עליי".
הייתה חוויה מתקנת?
"קיסרי חירום, רעלת הריון, חפיף".
וואו!
"קבעתי קיסרי יזום כי לא רציתי להיכנס לזה. שבוע לפני הלכתי למוקד לעשות בדיקה כי הייתה לי סכרת הריון, הרופא אמר לי 'לכי לעשות מוניטור', לא היה בטוח. הלכתי, אמרו לי יש לך רעלת הריון, מיילדים אותך תוך שעה. אלון היה בהופעה בצפון, אני יצאתי ככה עם תיק בקטע של כבר חוזרת הביתה, מה לידה, לא הבנתי מה קורה. התקשרתי לאלון, 'מיילדים אותי, תבוא'. הוא ביטל את ההופעה והגיע אבל איחר, לא הספיק להגיע ללידה. מזל שהקפצתי את יורם אח שלי, שיהיה מי שיקבל את התינוקת".
הוא היה איתך בלידה?
"שאלו אותי אם אני רוצה שהוא ייכנס איתי אבל אני ויורם הסתכלנו אחד על השני ואמרנו – 'לא!' כאילו, בשביל מה? שנינו לא רצינו, הוא חיכה לי בחוץ".
ועם הילדה השנייה יותר קל?
"מה שקל זה שאת יודעת שדברים ייפתרו, את יודעת מה מחכה לך בהמשך. אני נורא בן אדם שמתמסר כולו למשהו אחד, קשה לי להתפצל. ופתאום יש עוד מישהו לאהוב. עד אז הייתי המון עם נוגה, הרי היו לי חודשים שלמים שהייתי בבית כשלא היו צילומים. ואהבתי את הטוטאליות הזאת. ופתאום מיה הגיעה. אמרו לי שהלב מקבל צורה אחרת, שהוא מתרחב. אמרתי לחברה שלי שאני מרגישה שהלב שלי בשיפוצים - מוסיפים קירות, מוסיפים חדרים. בסדר, יהיה עוד חדר, אבל זה לוקח זמן".
אז מה המצב עכשיו? כבר נוסף לך חדר?
"כן, אבל הוא עוד לא גמור. הלב עוד בשיפוצים".
גם אני לא מבינה את אלה שאומרות שתינוק זה אהבה ממבט ראשון.
"איזה אהבה ממבט ראשון, לוקח זמן להיקשר. לפחות אני יודעת שזה יבוא. בפעם הראשונה אמרתי - אולי זה לא יבוא? אולי אני לא אתאהב? היה מלחיץ".
ומה ברמה הטכנית? נכון שלטפל בתינוק זה משעמם?
"נורא משעמם, לחתל, להאכיל. משעמם. עכשיו היא עוברת למוצקים, מוסיפים לה בננה לתפוח. אבל תיכף יתחיל להיות מעניין כשהיא תדבר".
אם כבר אוכל, איפה את בסוגיית ההנקה?
"אני לא בעניין, לא מדבר אליי. לא בא לי טוב רגשית, נפשית, לא נהניתי. זה כמו להיות אסירה, מפריע לי שזה רק אני, אני רוצה שגם הסבתות וגם אבא יוכלו להאכיל. נתתי לה ביום הראשון את הצהוב הזה, החלב הראשוני שאומרים שהוא חשוב, וזהו. זה לא בשבילי ואני משחררת את עצמי מזה באהבה ובפרגון גדול. אינטואיטיבית, אני מרגישה שאני אמא טובה, ואין לי שום רגשי אשמה בנושא. אמהות זה התפקיד שאני עושה הכי טוב, אני מאוד גאה באמא שאני".
אני פחות מאמינה בפסיכולוגיה המערבית
ולא שהאמהות הגיעה לה בקלות; "עם נוגה לקח לי שישה טיפולים", היא מפרטת, "עם מיה לקח 13 טיפולים, שנתיים של הפריות". לפני כחודש דיבר בן זוגה בראיון בידיעות אחרונות על בעיות הפוריות שלו, "והוא קיבל תגובות מדהימות", אומרת זק.
אמיץ מצדו לדבר על זה.
"כששמים דברים על השולחן, בעצם אומרים לאנשים - אל תתביישו. הבעיה היא שישר קושרים את הזרע לגבריות, אבל זה משהו טכני, לא מהותי. מצב הזרע שלך לא אומר כלום על הגבריות שלך, כמו שמצב הביציות לא אומר כלום על הנשיות. אני זוכרת ששחקנית מפורסמת שהתחילה טיפולים, אמרה לי – 'לא נעים לי, אני יושבת באיכילוב ונשים מסתכלות עליי'. היא לא פתחה את זה בראיונות, התביישה שמזהים אותה שם. אז אמרתי לה - 'להפך, תחשבי איזה כוח אנחנו נותנות, תחשבי שאת יושבת שם, ונשים רואות אותנו וחושבות לעצמן שאם אנחנו עוברות את זה, גם הן יכולות. זה מחזק נשים".
מה שבאמת מדהים, שהמון אנשים עוברים את זה.
"המון, פשוט המון! וזה יילך ויחמיר כי זה קשור לאיכות האוויר וטלפונים וקרינות. אבל התייחסתי לזה כמו אל סידורים, הייתי אומרת – 'אני יוצאת לסידורים'. המשכתי בחיי. גם מאוד עזרתי לגוף – אני מאוד מאמינה בדיקור, עברתי רפלקסולוגיה ואכלתי בריא, עשיתי כל מה שאפשר כדי לעזור לעצמי".
איך מתמודדים עם הפחד שאולי זה לא יצליח?
"זה מאוד מפחיד אבל את יודעת מה, חבר ישראלי שחי בברלין – שם הרי אין את הלחץ להביא ילדים כמו פה - אמר לי משהו מפחיד אבל שעורר בי מחשבה. הוא אמר: 'קחי בחשבון שאולי לא יהיה לך ילדים, שאולי זה לא יקרה'. זה נשמע אכזרי אבל זה עושה משהו בתודעה בקטע של – אוקיי, החיים שלי שלמים גם בלי ילדים. זה הכריח אותי לראות איך אני יכולה להיות מאושרת בלי קשר לכלום. להוקיר תודה על מה שיש, לעשות הכל כדי שזה יקרה אבל גם לזכור שילדים זה לא הכל בחיים".
איך אפשר להגיע לתובנה כזאת?
"זה קשה אבל צריך לעשות עבודה עצמית. בכלל, אל תחשבו שיבוא ילד ויפתור לכם את כל הבעיות. זה שלא אמרתי לעצמי 'רק כשיהיה לי את זה אני אהיה מאושרת' - מאוד עזר לי. היה לי חשוב להיות אדם שמסופק ממה שהוא עושה ומהזוגיות שלו, ומיצירה ומלממש את עצמו. גם אלון אמר – אני לא יכול לעשות יותר ממה שאני עושה".
עברתם טיפול זוגי?
"אפרופו זה? לא. עברתי בעבר טיפול פסיכולוגי בלי קשר, ועשיתי ויפאסנה, ימימה. אני פחות מאמינה בפסיכולוגיה המערבית. בהקשר של הטיפולים, פשוט חיזקנו אחד את השני ועשינו שיחות של איך לא לקשור את הקושי הטכני אלינו, לקורבנות ולטרגדיה. כל חודש שקיבלנו תשובה שלילית, אמרנו, יאללה, קיבלנו עוד זמן לבד".
שום משבר זוגי?
"אפילו לא למאית השנייה. זה רק חיזק אותנו, רק חיפשנו את הטוב בכל דבר. אני מקווה שזה לא יעבור כקלישאה אבל באמת הכי חשוב לא לקחת את זה למקום אישי. אז מה אם יש לך בעיות פוריות, אז אתה פחות גבר? את פחות אישה? אסור להסתכל על זה ככה, העבודה היא להילחם באגו".
אז זהו? סגרתם את הבסטה? או שיהיה עוד ילד?
"סגרנו. מספיק. אני צריכה את השקט שלי, את עצמי. היינו עכשיו ארבעה ימים בלונדון, אני ואלון, תקשיבי, אני מה זה שחררתי. אני מאלה שלא מתקשרים גם, כלום. לא שמעו מאיתנו, ביום האחרון נוגה התחננה לסקייפ אז המטפלת התקשרה אבל זהו. זה גורם לך להיזכר שיש עוד חיים, ואת עצמך ואת אלון. אני לא רוצה לנגוס עוד מהזוגיות. ילדים נוגסים בזוגיות, אין מה לעשות".
איכשהו אני מנותקת בעניין של כסף
את אלון הכירה כשעבדו יחד בערוץ לוגי, והם יחד כבר עשור. אהבה ממבט ראשון?, אני שואלת. "לא, זה התבשל", היא אומרת. "היה לנו חיבור נורא מגניב".
תגידי, שני שחקנים בבית אחד זה טוב?
"זה הכי כיף. זה אותו עולם, עוזרים אחד לשני, מבינים, מתייעצים. אנחנו מדברים באותה שפה".
אולי זוגיות טובה זה גם עניין של התבגרות, בואי נדבר קצת על ענייני גיל: את מאלה שמשתבחות עם השנים. מצליחה ליהנות מזה, או שאיפשהו יש קול פנימי שמזכיר את הגיל?
"שאלה מורכבת. הגיל מאוד מעסיק אותי. המראה, ההתבגרות. ב'פלפלים' קרן רצתה אותי הכי טבעית, מושבניקית כזאת בלי איפור, זה לא היה קל. זה התפקיד שהכי אהבתי לעשות אי פעם, הרגשתי שאני במיקסום היכולות, אבל זה דרש ממני אומץ, להצטלם ככה".
ובכל זאת, כשאת מסתכלת במראה את רואה אישה יפה?
"יש ימים שכן ויש ימים שלא. עם ההתבגרות את מבינה שאת יכולה לסמוך על משאבים אחרים שיש לך. הרי אישה היא מושכת בזכות אנרגיה, כישרון, הניצוץ הזה. עם כל הפוטושופ והבוטוקס, יש משהו מאוד לא סקסי במאמץ הזה להיראות יותר צעירה. בגלל זה אני לא עושה שום דבר, לא נוגעת. אולי אני אמצא מישהו שעושה את זה נורא עדין, בלי לשתק חצי פרצוף, ואז אעשה משהו. אבל לראות את כל הנשים הקפוצות האלה – אני מסתכלת ואומרת, בשביל מה? לא אוהבת".
את מדברת על זה שאת מקפידה לברור תפקידים, אבל זו פריבילגיה ששמורה לשחקניות מצליחות.
"זה נכון שאני במקום שאני יכולה לבחור אבל הייתי ככה גם בתחילת הדרך. כשלא הייתה לי עבודה והציעו לי דברים שלא נראו לי, לא לקחתי".
אז ממה התפרנסת?
"הסתדרתי. מילצרתי, הצגות ילדים, לא יודעת. אמרתי 'יהיה בסדר'. איכשהו אני מנותקת בעניין של כסף, לא יודעת כמה יש לי בבנק. תמיד הייתי ככה, גם כשלא הרווחתי הרבה. יש לי משהו מעופף עם כסף. אני תמיד מאמינה שיבוא משהו טוב והכל יסתדר".
אני חייבת לציין שמבין כל השחקנים המצליחים שפגשתי, את אחת הנורמליות. שנסיים באיזו שריטה מופרעת?
"ההפרעה שלי זה שאני מארגנת כפייתית, חייבת שהכל יהיה מסודר. לא יכולה לסבול ערימות כביסה, אוהבת לזרוק דברים, חייבת לפנות שולחנות. וחוץ מזה יש לי חרדות, אני לא רוצה מלחמה, לא רוצה דאעש. לא רוצה למות".
סטיילינג: רנה גליקסמן ומעיין רודיך | הלבשה: NAMES, סטייל פור רנט, לימקה, אפרודיטה, אלדו | איפור: הילה אלקיים | שיער: שלומי הלל