האמת שלא הייתה התלבטות גדולה מדי לגבי שיבוצה של "דם אמיתי" בראש הרשימה, והוא נבחר בפה אחד, שלי. הפתיח האווירתי והסקסי של הסדרה הקאמפית, שחזרה לא מזמן לעונה רביעית ומחורפנת מהרגיל, אמנם לא חושף יותר מדי לגבי העלילה או הדמויות, אבל מצליח לתפוס את המהות המדויקת שלה - סקס, ערפדים וזיעה בדרום החם. תוסיפו לזה את השיר המעולה של ג'ייס אוורט "bad things" ותגלו שגם אם הסדרה פה ושם מפשלת (רובנו היינו משליכים את העונה השלישית הפחה), הפתיח הוא ממתק בפני עצמו, שהדבר היחידי שישווה לו זה סט תמונות מגרות של אריק נורת'מן ללא חולצה.

העונה השישית של "דקסטר" תעלה בסתיו בארה"ב (וכבר אפשר לראות את הטריילר המעולה שלה), עד אז נסתפק בפתיח המצמרר שלה (והפרודיה היהודית הכשרה עליו). בניגוד לאווירתיות הכללית והסקסית של "דם אמיתי", הפתיח של "דקסטר" נורא ספציפי. שגרת הבוקר הנוקשה והמדויקת של הרוצח הסדרתי הג'ינג'י מתוארת לפרטי פרטים, ומצליחה להפוך אפילו שרוכי נעליים לדבר מבעית. אם קיימת קריפיות סקסית, היא נוסדה עם הפתיח הזה.

נראה לכם שתהיה הזדמנות לרייר על "משחקי הכס" בלי שנעוט עליה כמו בן לאניסטר על קרובת משפחה מדרגה ראשונה? כמובן שלא. בניגוד לפתיחים אחרים שנועדו רק להכניס אותנו לאווירה, את "משחקי הכס" קשה להבין בלי הפתיח, שנראה כמו מפת הממלכה כולה. ולא מדובר בחיבה פתאומית לגיאוגרפיה, אלא בתזכורת קלילה לסבך המשפחות (שבהתחלה עלול לבלבל), לאינטריגות השונות בממלכת ווסטרוז ולכך שגם אם זה לא נראה ככה כרגע, ווינטר איז קאמינג. מבטיחים.

לא מזמן עלתה בארה"ב העונה החדשה של "העשב של השכן" שכבר לא משתמשת בפתיח המיתולוגי שלה, בעיקר בגלל שהוא לועג לחיים בעיירה פרברית קטנה, בעוד שבסדרה הספיקה ננסי בוטווין (מאיר לואיז פרקר) כבר לשרוף את אותה עיירה. אבל לפני שבוטווין התחרפנה לגמרי,  שיר הפתיחה שלה, "קופסאות קטנות" (במקור להיט מ1963), זכה לאין ספור ביצועים שונים ושווים שהתחלפו מדי פרק. רג'ינה ספקטור, לינקין פארק, ג'ואן באז, אלביס קוסטלו, דת' קאב פור קיוטיז, פתיח הראפ המעולה של "האינדיבידואלס" שמצורף למעלה, ועוד מלא אמנים שנתנו את הגרסאות שלהם ל"טיקי טאקי" הפרברי הדוחה.
וזה לא הפתיח המוזיקלי המפורסם היחידי. גם הפתיח של "הסמויה" (תהא נשמתה צרורה) – "way down in the hole" זכתה לגרסה שונה מדי עונה, וגם הנעימה המפורסמת של "דוקטור הו" עברה תהפוכות רבות משנות השישים  ועד ימינו.

 

הויכוח העיקרי לגבי "מד מן", הוא האם מדובר בסדרת מופת מסוגננת ועמוסת סטייל, או שמא סתם סדרה מסוגננת ועמוסת סטייל. לא ניכנס לזה (בעיקר בגלל שאני עדיין נאבקת עם העונה הראשונה), הדבר היחידי שבטוח זה שפרסומאים מהסיקסטיז מתלבשים יפה ואוהבים שמנות. באופן טבעי גם הפתיח של "מד מן", כמו הסדרה עצמה, נראה מאוד אלגנטי, מדויק ומסוגנן, וכמו כל דבר מצוין, זכה כבר לאין ספור פרודיות, אפילו אחת של "הסימפסונס". אפשר להוסיף אנלוגיה לעולם הפרסום של ימינו אנו אבל מכיוון שבמציאות שלנו דון דרייפר הוא ג. יפית, אולי עדיף לוותר.

"קרניבל", שאותה אתם בטח לא ממש זוכרים, היא הסדרה השנייה ברשימה הזאת שברצף הסיקוונסים המאכלסים את הפתיח שלה מופיעים אנשי קו קלוס קלאן (השנייה היא "דם אמיתי"). כנראה שהק.ק.ק משתלבים טוב במערך הדימויים הטלוויזיוני שלנו, או שסתם החבר'ה בHBO קצת נאצים. מה שבטוח זה שלסדרה המעולה הזאת, שנקטפה מאיתנו בטרם עת ולאחר שתי עונות בלבד, הגיע הרבה יותר. מכיוון שמדובר בפנינה די עלומה אפשר לספר שהסדרה (מ – 2003) התרחשה בימי השפל הכלכלי בארה"ב בקרקס נודד, קריפי ומלא עיוותים, כישופים, גמדים ושלל פינוקים. הפתיח המעולה שלה (שבמובנים מסוימים מזכיר מעט את "דם אמיתי", מעין אחות רוחנית ומפותחת יותר), אולי יעשה חשק לאלו מכם שלא זכו ליהנות ממנה.

בשבוע שעבר עלתה בארה"ב העונה הרביעית של "דמג'ז", סדרת המופת בכיכובה של גלן קלוז. הפתיח המדבק והמצמרר תופס מהרגע הראשון, אבל רק מי שהעביר עונה שלמה עם פטי יוז - שילוב של אנה וינטור, טוני סופרנו וכלבה מהגיהינום - יכול להבין אותו באמת. כי רק מי שראה עונה שלמה יודע שכשפטי יוז תגמור איתך, לא יישאר כלום.

 

כשעלתה "אימפריית הפשע", סדרת המאפיה המתרחשת בשנות ה-20 בארה"ב, רבים פקפקו ביכולתו של סטיב בושמי, שחקן המשנה הנצחי של הקולנוע, להוביל סדרה שלמה על כתפיו. הפתיח, שבו הוא מופיע בגפו (וכולל שלל קלוז אפים על עיניו הצפרדעיות) הוכיח שרשת HBO לא הייתה שותפה לחששות הקבל והמבקרים, ואחרי הפרק הראשון רובנו הבנו גם למה. סטיב בושמי, ים ואלכוהול לא חוקי. זה כל מה שצריך בשביל פתיח מעולה, גם בשביל סדרה מצוינת.

נשמח אם תכתבו לנו בטוקבק על עוד פתיחים שאהבתם.