מריח כמו ריח נעורים: דגראסי
על רקע פונטים מחרידים וצהובים, כאלה שעוברים רק בפתיחים של טרנטינו או של "צוות לעניין", מתחיל שיר הנושא העצוב של "דגראסי", כנראה הרחוב, חטיבת הביניים והתיכון הכי דחויים בתבל. בואו נסכים שהמקובלים של "דגראסי" היו אוכלים כאפות אפילו בתיכון שאחוז הזכאים לתעודת בגרות גבוה במיוחד.
המשקפיים, השיער והדיאלוגים - מבלי שנשקיף ממרומי שלושה עשורים שמבליטים הבדלי תרבות ואופנה - נראו כבר אז כאילו נגנבו מאיזה מרכז מסחרי של מדינה חסרת טעם וריח, נניח קנדה. אז כן, הם קנדים, מה שאומר שהם הדבר הכי רחוק שיש מאמריקאים. אין שם אחת שיודעת, אפילו לא אחת. ואין שם אחד שמבין, אולי חוץ מג'ואי ג'רמיה.
ואין שם קסם אמריקאי שנשלף מהשרוול. הכל קנדי כזה, ריאליסטי, צבוע באפור. ואולי בגלל העובדה שהיא היתה כזו, היה קל לנו בתור נערים להתחבר ל"דגראסי". אמנם לא נפלנו בסם (עישנו בסתר מתחת לאיזה עץ פסיבי), לא נכנסו להריון לא רצוי (סליחה, אבל זו היתה פנימייה של בנים בלבד) ואפילו לא נדבקנו באיידס (האחות שלנו הקפידה על מחטים נקיות), אבל "דגראסי" - פסיפס סטריאוטיפי למדי שמורכב מסיני, שחור, בחור עם כובע והריונית בוורוד פוקסיה - היתה הדבר הכי קרוב אצלנו לריח נעורים ובעיות ראשונות של החיים. אוקיי, היא וקורט קוביין.
(פיני אסקל)
דונה מרטין גרדיואייט: בוורלי הילס 90210
זה היה הרגע המרגש ביותר בתיכון- הרגע בו הכריז המנהל על בואם של הלוקרים. עכשיו אוכל להגיע לבית הספר בלי תיק, אוחז רק בקלסר חצי ריק כמו דילן, להדביק תמונת שקר כלשהו על דלת ולטרוק אותה כשאני ממש מתעצבן אחרי שתפסתי את החברה שלי בוגדת עם החבר הכי טוב שלי שיוצא בכלל עם אחותי.
כמובן שזה נגמר בארונית פח שאותה צריך לחלוק עם תלמיד נוסף, וקלסר חצי ריק בתוך תיק עם קילו ספרים של בני גורן ופיתה עם שוקלד משלשום בתחתית.
"בוורלי הילס 90210", להלן "בוורלי", היא סוכן החברות המשמעותי ביותר למי שגדל כאן בעשור האחרון של המאה הקודמת. "כמו בוורלי" היה משפט המפתח של כל תיכוניסט, גם אם שמר זאת עמוק בלב. למרות שבמקום פיץ' פיט היה לנו קיוסק, במקום מוסטנג היו לנו BMX ואף אחד לא ממש הצליח לגדל פאות לחיים לתפארת ברנדון וולש (חוץ מהמפותח של השכבה) "בוורלי" הייתה באותם ימים העולם עליו תמיד חלמנו.
אפשר להתווכח אם היא הקדימה את זמנה כשהתעסקה באותן השנים באונס, סמים, אלכוהול ותספורת האלי אוחנה של סטיב, אבל מה שבטוח זה ש"בוורלי" היא ללא ספק סדרת התיכון הטובה ביותר שנעשתה אי פעם ומודל לחיקוי של כל הבאות אחריה.
כמו שקורה לכולנו, "בוורלי" התחילה לשעמם ככל שהזדקנה. ההידרדרות החלה אחרי רגע השיא של הסדרה ב-8 בנובמבר 1995 שבו ירו אנשיו של טוני מרשט 11 כדורים באשתו של דילן, אנטוניה, השם יקום דמה. מאז כולם הספיקו שוב לשכב אחד עם השני ואפילו דונה פתחה רגליים, אבל זה כבר היה הרבה פחות מעניין.
8 שנים אחרי ירידתה של "בוורלי", עלתה לאוויר "90210", שלמרות אפס ציפיות היא דווקא אחלה בורדל בין כל סדרות הנוער כיום. נכון, אין שם יורש אמיתי לדילן, אין שם אחת שמצליחה להתקרב ליופי של קלייר ארנולד וזה ממש מבאס לדעת שרק קלי נשארה בשכונה, אבל לפחות גם אין שם עורכת עיתון מעצבנת שנראית יותר זקנה ממיסיז טיזלי.
(עומר מלכה)
ריממבר מיי ניים: תהילה
ברונו ואורגן האורות ההומואי שלו, ג'ולי מילר והצ'לו המנג'ס שלה, דוריס שוורץ היהודייה הכונפה (שעד היום אני סגורה על זה שהיא בתה האובדת של בט מידלר ואמה הרוחנית של אנדריאה זאקרמן, נמתין לתוצאות בדיקות הד.נ.א) וכמובן, לירוי (אם אתם מהאנשים שממלמלים עכשיו "לירוי? הוא מת מאיידס", אז כן, שמענו כבר. גם עופרה חזה).
כולנו זוכרים את "פיים", גם את לחישות ה"ריממבר, ריממבר" שנועלות את שיר הפתיחה המעולה, שבמהלכו זעקנו עם לידיה גרנט, המורה למחול – "אתם רוצים תהילה? אז כאן אתם מתחילים לשלם! בזיעה!".
בימים ההם - כשבאמת היה צריך לשלם בזיעה בשביל תהילה וכשחשבנו שהאייטיז יימשכו לנצח (במובן מסוים, הם עדיין נמשכים) אין אחד שלא חלם ללמוד בתיכון האומנויות הניו יורקי של "פיים". לרקוד איתם בהפסקות, להעלות על הבמות את "המלט" בעיבוד ראפ ולטפח הפרעת אכילה כדי לקבל קו עלילה ראשי בפרק. "השיר שלנו", "אמריקן איידול", "גלי" - אף אחת מהן לא הייתה קיימת אם קוקו הרננדז ודני מוטלו לא היו עושים את זה קודם. "פיים" תחיה לנצח כי היא הייתה הראשונה. אין טעם לדרוש מכם לזכור את השם, כי גם ככה אי אפשר לשכוח.
(נטע חוטר)
קלי קפובסקי לנצח: הצלצול הגואל
תעשיית הטלוויזיה האמריקאית עשתה לא מעט בוכטות מלמכור לנו פנטזיות קליפורניות מסנוורות, על שלל הזכרים הגולשים, הבלונדיות השוות ולוקר קבוע במסדרון. למרות הצפיפות של הקונספט, תהיו בטוחים שאף אחת לא יצגה בכבוד את העקרונות הבסיסים של בית ספר אמריקאי מלוקק כמו ש "הצלצול הגואל" הצליחה לעשות.
נכון שהיא לא שרדה את מבחן הזמן וכנראה שמתחצ'קני המילניום שבוהים ביותר מדי בולשיט שכולל ערפדים ועור חשוף יביטו בה בבוז, אבל מי מאיתנו שלמד בבית הספר בתקופה שהסדרה הייתה באוויר יודע היטב שזאק מוריס הוא איידול תרבות מהסוג שרק הנוסטלגיה יכולה לשחזר.
הטינאייג' הכול אמריקאי לימד את כולנו כיצד מתבגר צריך להיראות, ולמה רדיפה אחרי היפהפיות של החטיבה והתעללות במנהל תמיד יענינו אותנו יותר מעוד לקח דרמטי בסוף הפרק. תוסיפו לזה סייד קיק גאוני כמו סקריץ', בריון שזוף שמתחרה עם הגיבור על אותה הבחורה כמו סלייטר ומנהל אהוב סטייל מיסטר בלדינג, ותזכו למיקס משובח של דמויות, שלימדו אותנו יותר מכל סידרה אחרת שהתעסקות עם מלכת הכיתה ומעשי קונדס עם החבר'ה הם הסיבה האמיתית שבשבילה שווה לקום בבוקר וללכת לבית הספר.
(ספי קצב)
נשים מנוגה: ורוניקה מארס
לורוניקה מארס יש הרבה עבודה - היא צריכה לפתור את הרצח של לילי קיין, לגלות מי החליק לה רוהיפנול במסיבה ואנס אותה, לעזור בתיוקים במשרד הבילוש של אבא שלה, ובין לבין לדחוס לימודים ולנסות לשקם את חייה החברתיים.
מעבר לכל זה, ורוניקה מחלטרת כבלשית פרטית מתוך המטה שלה, בחדר השירותים של תיכון נפטון. על הנייר זה נשמע כמו איזו עלילה מעפנה של ננסי דרו גרסת 2.0, אבל "ורוניקה מארס" היא יותר "או.סי" מאשר ננסי דרו. היא בלונדינית, יש לה טייזר, מצלמה עם עדשת טלפוטו ענקית, פה גדול ופיטבול מפחיד בשם באק-אפ.
יוצר הסדרה, רוב תומאס, הפגיש דרמת התבגרות עם פילם נואר, מילא אותה בשני טון רפרנסים תרבותיים, אנשים יפים, תעלומות, לוקרים של תיכון ואפילו איזו אלונה טל שתלחץ לנו על הנקודה הישראלית. ומעל הכל שם את קריסטן בל שהופכת להיות יפה יותר ויותר עם כל פרק שעובר ומתגלה כשחקנית מעולה ושנונה (שדי נהרסה בקומדיות הרומנטיות שהיא מרבה להשתתף בהם בשנים האחרונות).
כמו כל דרמת נעורים טובה מדי (פריקס אנד גיקס, אלו הם חיי), גם "ורוניקה מארס" נגדעה באיבה לפני עונתה הרביעית, שבה ורוניקה היתה אמורה לקפוץ 4 שנים קדימה, הישר לתוך חליפת מכנסיים ומשרת סוכנת FBI. כנראה שקו העלילה המופרך לא עבד למנהלים למעלה, שסגרו לורוניקה את השאלטר לעד.
(עידית נרקיס כ"ץ)
עם קצת עזרה מידידיי: שנות הקסם
מי יכול לשכוח את הנשיקה הראשונה שלו? ומי זוכר את הנשיקה של קווין ארנולד וויני קופר? אני. עד כמה שהנשיקה הראשונה שלי הייתה רומנטית, היא לא התקרבה לאותה נשיקה על גזע עץ לאחר שאחיה של ויני נהרג בוויאטנם. קווין רק רצה לנחם את השכנה החמודה שלו והתאהב בה קשות.
התאהבות שליוותה אותי במשך כמה שנים טובות בהן הרגשתי חלק מתקופה חשובה בהיסטוריה של העם האמריקאי והעולם כולו (למרות שהפרידו ביני לבין אותה תקופה כמעט שני עשורים). הצלילים, הצבעים, הסלנג והמוזיקה של שנות השישים בפרברי קליפורניה, כפי שהוצגו ב"שנות הקסם", השפיעו עלי יותר מכל סדרה ישראלית או אמריקאית אחרת.
ביחד עם קווין, פול וויני למדתי על חברות, מלחמה, שלום, תיכון, קנאה, מכות והכי חשוב – אהבה. שיר הנושא של הסדרה, הביצוע של ג'ו קוקר מוודסטוק לשירם של הביטלס, הפך להמנון תקופת הנעורים שלי ועזר לי להבין עד כמה חשובה היא חברות אמיתית.
יכול להיות שהחיים כאן בשנות השמונים והתשעים היו שונות לחלוטין מהתיכון הכל אמריקאי של קווין וחבריו, אך אותם נושאים הוצגו בצורה כל כך גלובלית שאני בטוח שגם דור האייפון יוכל להתחבר למהלכים העלילתיים והרגשיים שהוצגו באחת מסדרות ההתבגרות הטובות ביותר שנראו על המרקע.
(רועי ברגר)
הסדרה שהביאה לנו את מילה קוניס: מופע שנות השבעים
לא מעט יוצרים גדולים בקולנוע ובטלוויזיה יספרו לכם שכדי לעשות משהו גדול באמת בתוך ז'אנר, צריך לפרק אותו לחתיכות ולהמציא אותו מחדש. זה בדיוק מה שעשתה "מופע שנות ה-70" לסדרות התיכון שעליהם גדלנו בעשורים הקודמים. לראייה: גם אם ממש תתאמצו, תתקשו מאד למצוא בה כל אזכור לתיקים, לוקרים, שיחות ברזייה, מקובלים, חנונים או כל סטריאוטיפ אחר ששייך לכיתת הלימוד. הלוקיישן המרכזי שלה היה מרתף אפוף עשן סמים וחרמנות נעורים בלתי נגמרת.
"מופע שנות ה-70" הביאה נקודת מבט צינית וקרובה הרבה יותר למציאות של חיי התיכונים: לא עוד נערות רגישות ובחורים אידיאליסטים, אלא חבורת סטלנים שעוסקים אך ורק בדרכים לפרוק הורמונים. אפילו ההקצנה המטורפת שעברו הדמויות לא מנעה מהם מלהיות קרובים לבני נוער שאנחנו מכירים כיום: האידיוט החתיך שמשיג את הכול בקלות, המפונקת העשירה שמשגעת את כל העולם ואשתו, הסטלן שרק רוצה שיעזבו אותו במנוחה, ואפילו ההורים הנוירוטיים, שלא ממש מצליחים להחליט אם לבעוט לילדים בתחת או לשבת איתם לדרינק.
את כל אלה הקיפה המעטפת הנהדרת והנוסטלגית של שנות ה-70 – על בדיחות "מלחמת הכוכבים", הביגוד ומסיבות הדיסקו - ששיוו לסדרה הזו תחושה של קלאסיקה, על אף שהחלה והסתיימה הרבה אחרי שעידן סדרות התיכון אופסן עמוק בבוידעם.
בין פאנץ' שאנון לסלפסטיק מעורר גיחוך, הצליחה "מופע שנות ה-70" להעביר את כל אותם "שיעורים לחיים" במעטפת הרבה פחות קיטשית ושקופה מקודמותיה המיתולוגיות, מה שהופך אותה לסדרה, אולי היחידה, שגם הילדים המתבגרים שלכם ירצו לראות פעם.
(אילן קפרוב)
נשיכות קטנות: באפי קוטלת הערפדים
כולנו זוכרים איזה גיהינום היה התיכון, אבל ב"באפי קוטלת הערפדים" התיכון הוא באמת הגיהינום. תיכון "סאנידייל" יושב בדיוק על פי-השאול, נקודה מיסטית שמושכת אליה את כל הרוע - ערפדים, מפלצות, שדים, ובני נוער מתוסבכים.
בניגוד לסדרות תיכון אחרות, הסדרה מתייחסת לגיל ההתבגרות בצורה מרעננת ולא מתחסדת. הפחדים והצרות של בני הנוער קמים לתחייה: בחור ששכבת איתו לראשונה הופך למפלצת אמיתית ומתעלם ממך, ילדה שכולם מתעלמים ממנה הופכת לרואה ואינה נראית נקמנית, והגבר השנוא שיוצא עם אימך הוא רובוט רצחני. צעירי העיירה לא רק מחוצ'קנים, שבורי לב ודואגים לעתידם, הם גם צריכים להילחם על חייהם. למזלם יש להם את באפי.
באפי היא שדרוג של הבלונדינית מסרטי האימה. במקום שהיא תכנס לסמטה ותמצא את מותה – היא נכנסת לסמטה וכל השאר מוצאים את מותם. מהרגע הראשון באפי בעטה בכל דבר שלא מצא חן בעיניה ויצרה דמות נשית חדשה, גם יפה וגם חזקה.
תוסיפו לזה מתח מיני ורומן סוער עם שני ערפדים מסוקסים שלעומתם אדוארד קאלן נראה חיוור.
הסדרה מחבקת את הדחויים, מראה צד אחר של המעודדות והספורטאים, ומעלה את החנונים לשלטון. הדיאלוגים שנונים, העלילה תמיד מפתיעה והסדרה אומרת משהו אמיתי, שמוטח ישר בפנים - תיכון זה כן חיים ומוות, ולא כולם שורדים. בסדרה הזאת יש הכול - ערפדים, הורמונים, מכות, הומור ובלונדינית אחת. והכי חשוב - זהירות, ספוילר - בסוף שורפים את התיכון.
(יעל אורון)
מקהלה עליזה: גלי
סדרות תיכון נועדו להציג את החיים שתמיד רצינו שיהיו לנו בנעורינו, אבל שלא באמת קיימים. לכן הסדרה שמייצגת את החיים האידיאליים שלי היא "Glee". כמגה-חנונית שהבריזה משיעורים רק כדי להתכונן לטקס יום הזיכרון, או כי יש חזרות לטקס פתיחת שנה, והמשיכה בצעד בטוח מלהקת בית הספר למקהלת האוניברסיטה אני רואה ברייצ'ל ברי דמות ומודל לחיקוי.
רק היא מבינה כמוני את החדווה שבלהיות הבחורה שמקבלת את כל הסולואים, ואת האדישות שאת מפתחת כלפי כל מי שמקניט אותך על התחביב המוזיקלי.
בהשפעתה אפילו פתחתי הרכב Glee משלי (שזקוק נואשות לעוד זמרים, אם אתם בעניין), ופעם בשבוע אני מרשה לעצמי להרגיש קצת כמו וויל שוסטר, מינוס הסקס אפיל המטורף של המורה הכי שווה בטלוויזיה. ואפילו לא אכפת לי לחטוף מנת ברד קר בפנים בתמורה.
(מעין רודה)
להתאהב שוב בג'ורדן קטלאנו: אלו הם חיי
מה נערה מתבגרת מחפשת על המרקע? האופציות נעות על הטווח שבין אסקפיזם שטחי וחלומות על חיים אחרים ועד לדרמה אמיתית ומורכבת. כזו שסוחטת את בלוטת הרגש וההזדהות, מכאיבה לפעמים, אבל הכי נכונה שיש.
בין הלוקרים של תיכון בוורלי הילס לביקורים בפיץ' פיט, אנג'לה צ'ייס ישבה בדיוק על המשבצת האחרת. עוד לפני שהשחקנים של דוסון קריק למדו להגג על החיים בטון מלא פאתוס וחשיבות עצמית, קלייר דיינס (שהתגלתה בתוכנית בגיל 13) עשתה את זה בצורה הכי טבעית שאפשר.
כל התחושות הגולמיות והבלתי מפוענחות, רסיסי התובנות שעוברים לך בראש בגיל 15 - כולם היו ב"אלו הם חיי". נושאים בנאליים לכאורה כמו המעבר לתיכון, חיפוש ההגדרה העצמית דרך חברים חדשים, הניכור מהמשפחה, ההתאהבות בבחור הבעייתי (וזה המקום לציין שלא הייתה ולא תהיה עוד דמות ראויה לקראש כמו ג'ורדן קטלאנו, הלא הוא ג'ראד ליטו השווה) - הכל קיבל טיפול נטול פילטרים שעובד חלק כמו שרק תקופת הנעורים המחוספסת יכולה להיות.
הסדרה שודרה אמנם רק לאורך עונה אחת ובוטלה, אבל היי - הניינטיז חוזרים אלינו עכשיו מכל כיוון, מה שאומר שאין זמן מתאים יותר להחזיר את אנג'לה צ'ייס. לכו צבעו את השיער באדום, לבשו סווודר מעויינים ענק ותתאהבו בבחור עם חולצה משובצת וקארה. אולי בגיל 30 זה יעבוד יותר טוב.
(שלי פלג)
מדברים בשקט: דוסון קריק
את המעבר בין עידן התמימות הבוסרית של סדרות כמו "דגראסי" ו"בוורלי הילס" לעידן האובר מודעות העצמית של דור ההמשך וסדרות יותר מחוספסות ובוטות כמו "מגרש ביתי" ו"גוסיפ גירל", סימלה יותר מכל "דוסון קריק".
גיבורי הסדרה, בני נוער בעלי צורך בחיטוט עצמי מוגזם, נטייה לברברת כרונית, שיחות נפש בלתי נגמרות וצריכת יתר של סרטי שפילברג, חיו בעיירה שכוחת האל קייפסייד. דוסון, פייסי וג'ואי היו שלושה חברי ילדות שטיפסו זו לחלונו של זה באישון לילה וחלקו הכל ביניהם, עד שיום אחד הגיעה ההתבגרות המינית וטרפה את כל הקלפים.
הקלחת ההורמונאלית החלה לבעבע כשלעיירה הגיעה ג'ן, נערת העולם הגדול שהוריה שלחו אותה לקיפסייד המהוגנת אחרי שחגגה יותר מדי בניו יורק המופקרת. בהמשך הצטרפו עוד דמויות שהביאו עמן גם הומוסקסואליות ומחלות נפש, בהתאמה.
ומה למדנו מ"דוסון"? אהבת הקולנוע של דוסון לא עזרה לו ועד שפילברג הוא לא הגיע, מקסימום קווין סמית'. מישל וויליאמס היפה הפכה לאשתו לרגע של הית' לדג'ר ומדי פעם היא מגלמת תפקידים קטנים אך איכותיים בקולנוע.
ג'ושוע ג'קסון הכובש התברג בתפקיד מוביל בסדרת המד"ב מצליחה "פרינג'" וקייטי הולמס קנתה את עולמה כשטום קרוז התאהב בדמותה על מסך הטלוויזיה. המיזוג בין השנים הביא לעולם את סורי קרוז שהיא, למעשה, הדבר הטוב ביותר שיצא מ"דוסון קריק".
(מיכל רגולנט)
הניינטיז שולטות: פרקר לואיס לא יכול להפסיד
"פארקר לואיס לא יכול להפסיד". כן, זהו שמה המקורי של סדרת הקאלט המטורפת, פרקר לואיס. הסדרה עקבה במשך שלוש עונות אחר מעלליו של פרקר, שני חבריו וחברתו בתיכון אמריקאי הזוי מאוד. מטרתו העיקרית של פרקר הייתה לשמור על הקוליות שלו, בעוד אחותו הקטנה, שלי, בריון בית הספר קוביאק, והמנהלת מיס מוסו, מנסים לגרום לו להצטער על הרגע בו נולד. הסדרה הסוריאליסטית היא בעצם גרסה לסרט הקולנוע פריס ביולר (או "שמתי ברז למורה" בעברית), סרט שהפך לקאלט מטורף בזכות עצמו.
בתור ילד אני זוכר את ההערצה שחשתי לפרקר ולמעלליו המוזרים. סה"כ מי לא רוצה לסנכרן שעונים וללכת להציק למורים שלו? אחד האלמנטים המזוהים עם הסדרה היא עצירת הזמן לטובת בדיחה או פניה ישירה של פרקר אל הצופים, דבר ששבר את מוסכמות הז'אנר וחזר בהמשך בסדרות כמו פמילי גאי וסקראבס.
הסדרה הייתה כל כך פופלרית בארץ, דבר שבא לידי ביטוי בביקור מתוקשר לארץ שערך כוכב הסדרה, קורין נמק, ביחד עם כוכבי בוורלי הילס. אך כנראה שהצלחה בישראל זה לא כל מה שמסדר לך קריירה מצליחה, ולכן כיום מככב לואיס/נמק בסדרה על חייו הכושלים ביחד עם עוד נער פלא לשעבר, באד באנדי. בואו נקווה שהכוכב של פלפלים צהובים יזכה לחיי מסך ארוכים יותר.
(רועי ברגר)
העולם עוד יחכה בחוץ: עניין של זמן
"אם תהיה לי להקה יקראו לה 'מגנא כרטא'", אומר אביב (גפן) לדנה (ברגר) אחרי שיעור היסטוריה של המורה גבאי, לא הרבה אחרי שהוא מכניס צב לקופסת נעליים ונותן אותו במתנה לנגה (איילת זורר). אלא שהפרק "מגנא כרטא" עוסק בכלל בקונפליקט של ירון, שעובר מכיתה לכיתה, מתנהג מגעיל לחברים וחוטף סטירה מהמחנך מתי שרוצה להתפטר, אבל זוכה למכתב תמיכה מהכיתה. כזו היתה "עניין של זמן", שילוב של כיף בגיל הנעורים עם מסר חינוכי, שילוב שהפך אותה למוצלחת כל כך.
"עניין של זמן" נהנתה מקאסט סופר-גרופי (איילת זורר, אביב גפן, אורי גוטליב ועוד), משיר נושא נהדר שכתב אהוד מנור ז"ל, הלחין רמי קליינשטיין וביצע גידי גוב. ומההומור של המורה גבאי והדאגה הכנה של המורה מתי. אפיינו אותה גם התלבושת האחידה שהסתירה את הגוף של כמה מהבנות. וכמובן שני הכוכבים שהמשיכו הלאה לסדרת הבת אבל תהילתם נותרה באותה כיתה ובאותה חצר, מרקוביץ' ווייצמן, שני החברים הכי טובים בטלוויזיה של כל מי שהתבגר כאן בניינטיז.
"עניין של זמן" דיברה עברית בגובה העיניים וטיפלה באופן עקבי בבעיות שמטרידות בני נוער, אבל היה בה גם לא מעט כיף. היה נעים לצפות בה, אפילו עם ההורים (למרות שזה נחשב הכי לא קול). בסרט "סיטי סליקרס" ("תעצרו את העיר אני רוצה לרדת", למי שמתעקש), אומרת אחת הדמויות: "גם בימים שבהם רבתי עם אבא שלי את הריבים הכי גדולים תמיד יכולנו לדבר על בייסבול". גם בימים שרבתי עם אבא שלי יכולתי לדבר איתו על כדורסל, ולצפות איתו ביחד ב"עניין של זמן".
(אסף נבו)
