זהו, איתם ועינב הלכו הביתה (וגם וולטר, הדחה משולשת), מה שאומר שהדבר הכי מפתיע בפרק של אתמול היה השפם של גואל. עינב, מה לעשות, הייתה דיירת חדשה. היא אמנם עשתה רעש והרגישה כמו שילוב של עינב בובליל ונופר מור, אבל כמו הרבה דיירים אחרים שתעודת הזהות שלהם בכניסה לבית מאפילה על השהות כולה, גם אותה אפשר לתמצת לכדי כמה צווחות וגרעפס בשיער. ואיתם? הוא ההוכחה לכך שלא צריך לראות בבית, צריך להיראות. ממש כמו הגול הסודי שלו, גם עליו איש לא ידע יותר מדי. הוא לא הודח כי לא אהבו אותו, אלא כי שכחו שהוא שם. הנה טיפ: כשהכלב שלך נוכח יותר ממך, ההדחה שלך צפויה יותר מוויכוח פוליטי עם צבי.
אבל ההדחה הדרמטית באמת של הפרק הייתה של אביבית מהמטבח. לכולם נמאס מהאוכל, השמן, הג'יפה במטבח, השערות והתבלינים. במחי נידוי חברתי הפכה אביבית מבשלנית-על לטבחית צבאית מזוהמת ומגורזת שמלעיטה אותם במנות קרב. למישהו יש ספק בכך שהכאב שלה גדול יותר משל גלעד שליט? ואם הם כבר הכניסו את הסכין, אז למה גם לא לסובב? מסתבר שכולם עפו על האוכל של לירון ומתגעגעים לפיוז'ן האנין פרי מטבחה הבוהק. היחיד שנעמד לצידה (וכך, כפי הנראה, ניצל מהדחה) היה צבי, שהבטיח לה שכולם יחנקו על קוטג' בשישי. חבר אמת.
"זה כמו שאקח לך את שמחת החיים שלך" מסבירה אביבית לתמיר את חשיבות הבישול בהתייפחויות חנוקות בעודה יושבת שבעה בנסט, עטופה בשמיכה מדובללת, מתאבלת על קוסקוס. כמצופה מדרמה קווין, היא מתנהגת כאילו פונתה מעמונה ולא מהמטבח, וכאילו שלא גזלו ממנה רק את חדוות הבישול (שממנו לא אכלה, כזכור), אלא שהיא גם התעוררה בבוקר באמבט קרח ללא כליה. כמובן שמהרגע שגירשו אותה מהמטבח בתואנת "שבוע סנדוויצ'ים", יתר הדיירים הסתערו על הכיריים כפרחי מאסטר שף ודפקו פסטות מושקעות. בינתיים על השיש: בקבוק שמן קנולה. דחוי. נבגד. יתום.
בזמן שצבי מנסה לעודד את אביבית ומתאמץ לא להקיא חזה עוף עמוס בפפריקה, כמון, כורכום, אורגנו, זעפרן, צ'ילי, חלפיניו, קנולה, שום וסטריכנין שהכינה במיוחד בשבילו, סופי מפרקת סטייקים בארגנטינה. מסתבר שגם בגראן הרמנו חיים על תקציב מוגבל, ושסופי גמרה את כולו. מדינות דרום אמריקה נתבקשו לשלוח סיוע. ולחשוב שרק יום לפני כן הארגנטינאים והישראלים רקדו ביחד - שתי אומות שהתאחדו לרגע בזכות שיר ממש גרוע בפורטוגזית. לא נעים סופי, יחסים דיפלומטיים נותקו על פחות מזה.
ובינתיים בתיאטרון הפרינג' הקרוב לאזור מגוריכם: סער מזכיר לנו שעדיף להיות פליט ריאליטי מוצלח משחקן תיאטרון גרוע. והפעם: "סדאם - המיוזיקל" (מילים: יוסי גיספן, לחן: עממי), כולל הלהיט "עור לביאות" והמערכות "בוש" ו"נפט". כמובן שצבי מיד נזכר שהוא ימני ולכן חייב לפצוח בויכוח. איזה מזל! שוב נמנעה מהדיירים שטיפת המוח ההיפנוטית של סער, שבסופה כולם מתאחדים במחסום בבילעין בקריאות קצובות של "בדם ואש נפדה את פלסטין".
אם נאלץ לסכם את הפרק, לדיירים אין עתיד במשחק, בבישול ובטח שלא בכדורגל. לפחות יאנה ואביבית קצת השלימו בנסט, או סתם הסכימו על כך שהן לא סובלות אחת את השנייה ושזה סבבה לגמרי. אין ספק, זה יהפוך את ההדחה הגלויה להרבה יותר פשוטה, עכשיו רק תמיר יחטוף התמוטטות עצבים. יאנה גם מודה שזה לא יקרה בינה ובין קותי מחוץ לבית. אולי כדאי שמישהו יספר לה שזה לא קורה ביניהם גם בתוך הבית?
הציטוטים הגדולים:
"אני לא יודעת לבשל בלי תבלינים" (אביבית. בואי נסכם את זה - את לא יודעת לבשל)
"אנחנו טיפה קצת אאוטסיידרים" (אביבית לתמיר. לאאאאאא, אתם?)
"זה מנהג ישראלי" (הארגנטינאים על הזלילות של סופי. קוראים לזה מנטליות שואה)
"בבון מאונן בבונקר פעם אחרונה" (סער מתוך מחזה על סדאם חוסיין. הא?)
"כל הפנים שלך צבועות" (צבי לאביבית. מטאפורי ומילולי כאחד)
"אמא מוסלמית, אבא ממוצא בוכרי ורגל קטלנית" (יורם ארבל על יאנה. בא מוכן לשידור)
תמונת השבוע:
