האמת, לא ממש הזיז לי. כשישבתי לפני מספר שבועות עם חברים בבית קפה, ותוך כדי זפזופ באפליקציות, קלטתי את הידיעה הזאת, על כך ש"מעריב" החליטו לסגור את "רייטינג", היה רגע אחד של באסה ומהר מאוד הוא חלף.
אמנם היה לי חלום ללכת עם הילדים שלי ברחוב, לעצור ליד דוכן עיתונים ולהראות להם את העיתון שאבא שלהם הקים פעם, ברגע האחרון של האלף הקודם, אבל א. הילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי שהרגע הזה כבר קרה, ולא הותיר עליהם איזשהו רושם, וב. כשהם יהיו ממש גדולים אני מעריך שלא יהיו עיתונים מנייר בכלל, כלומר לא יהיה בכל מקרה מה לפגוש בדוכנים, כך ש"רייטינג", עם כל הכבוד, הוא רק פסיק קטנטן מהמהפכה התעשייתית החדשה, זו שמכחידה, ובצדק, כל מוצר פיזי שאפשר להפוך לדיגיטלי.
"רייטינג" עבורי היה חלום שהתגשם. הוא התחיל בשרבוט על ניייר והפך לשותפות עם מעריב ובעיקר עם תמי מוזס המו"לית היקרה באדם, שהלכה איתי להרפתקה הזאת, שילמה מחירים אישיים לא פשוטים מול הפמיליה, ומעולם לא באה בטענות על תוכן, לא ביקשה לצנזר שורה וטיפחה את "רייטינג" כאילו אין לה במקביל עסקים גדולים פי 100.
שבע שנים עבדתי בו בפרך, חי על אדרנלין, ניקוטין וקפאין, ומאז שעזבתי, בתחילת 2006, ניתקתי מגע. בהתחלה עוד שלחו לי את העיתון הביתה, אבל עם הזמן, כנראה עוד גל קיצוצים עונתי במעריב חתך גם את זה, ולאט לאט הפסקתי לראות העיתון באופן עקבי חוץ מהצצות חטופות פה ושם.
מעבר למטען הרגשי האישי שלי, שעם הזמן הודחק במגירה מנטלית אחורית, מאלה השמורות לאקסיות מעומעמות, אני מניח ש"רייטינג" סבל מעוד תהליכים אקסוגניים שתרמו לדעיכתו. מדי פעם הייתי שומע מאנשים שנשארו שם, או שהגיעו לשם, על עוד הנפת גרזן תקציבי, ומעבר להתנהלות המקושקשת של מעריב בשנים האחרונות ודעיכתה של הפלטפורמה, גם סימני הזמן נתנו את אותותיהם. האקשן עבר לאינטרנט, פחות ופחות אנשים טורחים לקנות עיתונים, בטח ובטח לעשות מנוי, ואפשר להבין אותם. כשמגזין שהיה מדפיס 120,000 גליונות בשבוע ונקרא ע"י 10% מהציבור, מדפיס רבע מזה ובקושי מייצר אימפקט, זה לא היה מופרך במיוחד להמר שזמנו קצוב.
עם זאת, אני בטוח שאפשר היה אחרת. "רייטינג", גם בחולשתו, הוא עדיין מותג חזק, מוכר, סקסי, עם שפה ואישיות, לא משהו שיש למעריב יותר מדי כאלה. אפשר היה לעשות איתו נפלאות בפרשנות דיגיטלית חכמה, אבל בזה צריך טיפה להשקיע, צריך חזון, ואלה שני דברים שבמעריב לא הצטיינו בהם מעולם. אז בשנה האחרונה לקחו חתיכה ב-NRG וקראו לה "רייטינג". יופי. מעט מדי, מאוחר מדי.
בשביל להרים את "רייטינג", נדרש רצון ואינטרס. נכון לעכשיו, אם אני מבין נכון, הרצון והאינטרס של "מעריב", כלומר של נוחי דנקנר ושליחו ניר חפץ, נמצא במקומות אחרים בכלל. לתת קונטרה לקמפיין הריכוזיות של "דה מרקר", להתחפש ל"הארץ", עם המון המון טקסטים ופחות תמונות, כי זה מרגיש "חשוב", ו"רציני", ו"משפיע". הרצון הוא ש"מעריב" יחזור להיות עיתון המונח על שולחנם של מקבלי ההחלטות, של אנשי ההון והשלטון. "רייטינג" לא משרת את התפקיד הזה. קוראים נאמנים ונלהבים לא שווים הרבה. בראיה עסקית כוללת, ה-ARPU שלהם נמוך. אני מניח שככה בוחנים היום מוצרי מדיה.
ב-99' לא ידענו מה זה ARPU (average revenue per user), וזה גם לא היה מעניין אף אחד במערכת המעושנת באזור התעשיה של בני ברק, אלא זו היתה דמות חדשה ב"תיקים באפלה" או איזו בובה מופרעת בתכנית של HBO. אלה היום ימים של קלטות וידאו שעוברות מיד ליד, מגזינים אמריקאים בדיליי, אינטרנט איטי ממש, וטלוויזיה מקומית שרק קרמה עוד וגידים כ"תעשיה". ערוץ 2 עוד חגג עם דודו טופז והמעגל של דן שילון, ערוץ 10 עוד לא נולד, YES רק נכנסו לעניינים ומלחמות הרכש היו בשיאם.
בדיעבד, זו אולי היתה גם התקופה האחרונה בה עיתונות נראתה רומנטית. הרגשנו צודקים, ונחושים ומבודדים, והמטרה שלנו היתה להגיד את האמת בפרצוף, לדרוש סטנדרטים גבוהים מהטלוויזיה שלנו, ולעשות את זה מצחיק, מבריק ומדויק. היינו אנשים צעירים ומלוכדים עם רשיון לתת בראש, ולשבור את החוקים של עיתונות הבידור שהיתה אז מלכודת דבש יחצנית וחנפה בה שיכשכו טיפוסים שפסגת שאיפותיהם היה לקבל כרטיסים חינם להופעות וצילום משותף עם כוכבני טלוויזיה.
וכמה כשרון היה שם בגלריית הטיפוסים שעשו את "רייטינג": אביעד קיסוס, ליסה פרץ, ירון טן ברינק, יהודה נוריאל, איילת שני, יוסי אליאס, מושיקו כהן, מני אבירם, מורן שריר, אבישי בן אלי, יסמין לוי, דודו כהן, דבורית שרגל, לירון שמם ולרית לוי, חגי קראוס, אורית נבון, יפית פרץ, קרן ליבסקי, רחלי רוטנר, רן לוי, נוי אלוש, שחר אורן, ברק פכטר, עופר חן ועוד רבים וטובים. היום אתם מכירים אותם כטאלנטי מדיה, בעלי טורים בעיתונים גדולים, כתבים ועורכים בכירים בעיתונות, בטלוויזיה ובאינטרנט (כן, גם אצלי ב-mako יש מובלעת לא קטנה של בוגרי "רייטינג"), אבל אז כל האנרגיה היצירתית והבועטת הזאת הלכה למקום אחד, גיליון של מאה ומשהו עמודי נייר זול עטופים בכרומו, והוא יצא מדי שבוע בימי רביעי לדוכנים, חם ועסיסי, היישר לידיהם של קוראים שרק חיכו לו.
הם אהבו אותו, ושנאו אותו, והתווכחו איתו, וכתבו מכתבים, והציעו הצעות והיה להם אכפת, כי "רייטינג" דיבר אליהם באופן שאף כלי תקשורת אחר לא דיבר אליהם, עיצב את השקפת עולמם והיה חלק מהותי מהשפה שהם דיברו. מדהים אותי איך עד היום אני פוגש אנשים, חלקם יוצרים וטאלנטים וכאלה, שמדברים איתי בערגה על הימים האלה, ימים שאני כבר הדחקתי מזמן, ומהם אני מבין ש"רייטינג" היה תחנה תרבותית משמעותית עבורם, לא עוד מגזין שמתחכך בך פעם בשבוע בחטף בלי להשאיר סימן.
אבל כל זה היה ונגמר, כמו שכל דבר אחר סופו להיגמר מתישהו. אין מה להתאבל, באמת שלא. "רייטינג" ככל הנראה סיים, כבר לפני כמה שנים, את דרכו ההיסטורית. זו דרכו של עולם. אם ממש מתעקשים, אפשר להרים לזכר הימים פחית דיאט קולה סמלית. יותר מזה יהיה מוגזם ולא הולם את רוח המותג. מה שהיה היה. נקסט.