ההפקה החדשה של התיאטרון הלאומי "הבימה", "אם יש גן עדן", היא בראש ובראשונה הצגה חשובה. ההצגה היא עיבוד נוסף לספר הפולחן הנושא את אותו שם. רומן הביכורים של רון לשם נמכר בלמעלה מ-120 אלף עותקים בישראל, וכן תורגם והופץ ב-22 מדינות ברחבי העולם. למי שטרם קרא את הרומן המשובח ופספס גם את "בופור", העיבוד הקולנועי שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2007, אפשר לומר ש"אם יש גן עדן" היא בהחלט הצגת חובה. אמנם לא חסרות בה בעיות אקוטיות, אך המסר הערכי הוא זה שקובע את הטון במקרה זה.
שנת 1999, רגע לפני שצה"ל נסוג מדרום לבנון ומפוצץ את מוצב הבופור המיתולוגי, קבוצת לוחמים צבעונית ביותר מבלה יחד שנה בקומונה מנותקת מן העולם. הם מחכים להודעה על נסיגה ובינתיים מעבירים את זמנם בין שמירה לשמירה בין שיעמום ויאוש לבין פחד נורא. הבופור הוא אתר ייחודי ונבדל בעל חוקיות פנימית משלו, וקצת כמו ב"בעל זבוב" המופתי הם מתנהלים שם כמו בממלכת ילדים בלי מבוגר אחראי. החיים בבופור מתנהלים תחת הפגזות יומיומיות. כשברקע קולות נפץ מהדהדים בלי סוף, החיילים מעבירים את הזמן בתוך מנהרת בטון אפלה ובעמדת התצפית המסוכנת. עכשיו, כשהם יודעים שכל רגע יכולה להגיע הודעה על נסיגה, הם מתחילים להרהר בעתידם ולהתערער על המצב העגום אליו נקלעו. על פי המחזה, שעיבדה לבמה דפנה אנג'ל, אם יש גן עדן אז הוא כאן, בנוף המרהיב של הבופור: "אם יש גן עדן ככה הוא נראה – אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש".
"אם יש גן עדן" לא מתעסק בדרך בה מלחמת ההתשה הזו נגרמה, אלא בצורה המצמררת בה היא הסתיימה עבור אותם חיילים שהיו שם. המחזה מעלה שאלות רבות – האם צה"ל צריך היה לשלוט באותו שטח צר בדרום לבנון, "רצועת הביטחון"? האם החיילים הקריבו את חייהם לחינם? האם לחיילים מותר להעביר ביקורת על מפקדיהם? איך אפשר לבקש מאדם להיות האחרון שימות עבור טעות? "אם יש גן עדן" מדבר בשם דור שלם, שנלחם בשם "הרעות" ובדרך איבד לא מעט חברים וגם קצת מהשפיות.
זהו תפקידו הראשון של עוז זהבי על במת התיאטרון. זהבי מגלם את דמותו של גיבור ההצגה, ארז (כי "לירז זה שם של כוסיות"). ארז הוא המפקד שמחויב טוטאלית למערכת הצבאית. "קונטרול-פריק" אמיתי ו"מורעל" מכף רגל ועד ראש. זהבי הוכיח את עצמו לא פעם על המסך הקטן ("עספור", "נבלות", "חיים אחרים") ובמיוחד הפליא בתפקיד אלון החייל בסרטו של דובר קוסאשוווילי, "התגנבות יחידים". זה לא סוד שזהבי הוא יותר מפנים יפות – זהבי מזמן נשפט כשחקן מן המניין. הכריזמה הזהבית שעובדת כל כך טוב בקלוז אפ, לא ממש מחזיקה על הבמה. הוא אמנם מאוד גבוה, אבל הנוכחות הבימתית שלו היא מזערית והוא פשוט כושל לספק את הסחורה.
את דמותו המורכבת הוא מושח בצבע אחד – ארז עני מבחינת "סאבטקסט" וגם הקונפליקט הפנימי שלו יוצא החוצה כאסופה של צעקות. לאורך ההצגה מוקרנים על הקיר של המוצב שלל מונולוגים מפי זהבי. דווקא כשאנו מקבלים אותו כפי שאנחנו רגילים – על המסך ובקלוז אפ – זהבי חוזר להפנט. הוא שולט בביצוע "הקטן" האינטימי, אבל מה לעשות שבתיאטרון צריך לשחק "בגדול". דמותו המוקרנת על הקיר רק מדגישה את הפער בין יכולות המשחק של זהבי שעל המסך לבין זה שעל הבמה.
לצידו של זהבי לוהקו עוד כוכבי טלוויזיה, ביניהם: עפר שכטר בתפקיד אושרי הסמל ויוסף סוויד בתפקיד מפקד האוגדה. שכטר לא הופיע בהצגה הספציפית אותה ראיתי (5.5), אך סוויד נתן הופעה מרשימה ביותר. הליהוק של שחקן ערבי לדמותו הסבוכה ורבת הסתירות של מפקד האוגדה הוא בהחלט בגדר הברקה. גם יואב דונט ("לאהוב את אנה") מתבלט בנוכחותו הבימתית הכובשת. דונט כבר הצליח לטלטל אותנו עם דמותו של שמוליק החייל המיוסר בסרט "לבנון" (ואף היה מועמד לפרס אופיר), בהצגה הוא מצמרר בביצוע וירטואוזי בתור ריבר החובש. גם הצלע הנשית היחידה של להקת השחקנים, ורד פלדמן ("האלופה"), מפתיעה ומרגשת.
לא בכדי הקאסט מורכב מכמות נכבדת של כוכבי טלוויזיה מוכרים – "הבימה" בנו על קהל חדש וצעיר שייחשף לתכנים החשובים הללו, והוא אכן ממלא חלק נכבד מהאולם. עם כל הכבוד למסר החינוכי הנעלה שההצגה מעבירה, להגיד לכם שזה רק חיובי, קצת קשה. נערות מתבגרות שמצלמות את זהבי בטלפון הנייד שלהם במהלך ההצגה כאם היו בקונצרט רוק, זה לא אירוע נעים במיוחד.
את ההצגה ביים אשף מחזות הזמר, משה קפטן. אולי חשבו שם ב"הבימה" שגם קפטן יעניק משב רוח צעיר ומרענן למחזה הקודר והקשה הזה, והוא באמת עושה זאת, אבל לא פעם זה מרגיש מזויף ומאולץ. קפטן יוצר עומס בשימוש בקטעי הוידאו של זהבי, וגם באלו שהחיילים מתעדים את המתרחש במצלמת וידאו ולקהל הם מוקרנים על הקיר. אמנם פיצוח התפאורה המבריק של ערן עצמון בשילוב עם התאורה האפקטיבית, שעיצב מאיר אלון, יוצרים חיזיון עוצמתי מיוחד במינו, אך החוויה הרגשית שמעביר קפטן את הקהל לאורך ההצגה היא לא אחידה. יש הרבה הזדהות אבל יותר מדי ניכור.
העולם המילולי העשיר והייחודי של צה"ל מאוד תורם לאמינות של הוויית החיילים והדיאלוגים מתובלים בסלנג צבאי ובהומור סרקסטי. היקום הצה"לי של קפטן כולל גם לא מעט רמיזות הומו-אירוטיות, בעיקר בחברות האמיצה (והמוגזמת) בין ארז לאושרי. בסצנת החלום ובסצנת המוות של זיתלאווי הערס הדון ז'ואן, מתגלה שוב כשרונו המובהק של קפטן כבמאי ששולט ברזי התיאטרון המסוגנן. העניין הוא שלמחזה ההיפר-ריאליסטי הזה נדרש במאי של דקויות וקפטן הוא אלוף התנועות הרחבות.
"אם יש גן עדן" הוא סיפור חזק, מעיק ובועט, שחשוב שישמעו אותו כמה שיותר אנשים. אם יש לכם סבלנות, הספר עצמו מעביר אותו הכי טוב. בעיבוד התיאטרוני (כמו גם בעיבוד הקולנועי, לדעתי) הסיפור הזה מתפספס וקצת הולך לאיבוד. לא כל ספר זקוק לאדפטציות, אבל במקרה של "אם יש גן עדן" יש הצדקה לפחות. טוב עושים כשממשיכים לעבד אותו, ולו רק בכדי שהסיפור החשוב הזה יהיה נגיש לעוד קהלים.