ג'רום דיוויד סלינג'ר, מחברו של "התפסן בשדה השיפון", נשם הלילה את נשימתו האחרונה בגיל 91 והלך לברר פעם אחת ולתמיד את התשובה לשאלה שהטרידה אותו ואת מיליוני מעריציו במשך עשרות שנים: לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?
אז נכון, אין לסלינג'ר את הקנון הספרותי הכי גדול, אבל ספק אם יש סופר אמריקאי שהשפיע יותר ממנו. בחמישים השנים האחרונות לא היה כמעט תיכוניסט שלא עקב באדיקות אחרי מעלליו של הולדן קולפילד מבעד לדפיו הצהבהבים של איזה עותק ישן של הספר עם הריבוע הצהוב על הכריכה.
נעורים, כפי שכבר למדנו, הם מחלה סופנית. הימים עוברים, הזמן חולף ושום דבר לא מזדקן במהירות יותר מאשר השפה והטרנד (עכשיו, לדוגמה, זה טרנדי להגיד טרנדי). דברים שמעניינים את הצעירים היום ישכחו כלא היו. האייפון של היום הוא הווינטג' של מחר. ובכל זאת, "התפסן" מסרב להזדקן. צעירים עדיין בולעים אותו כאילו היה פרק הדחה של "האח הגדול".
כמעט שישים שנה אחרי הוצאת הספר, אנחנו עדיין מרגישים כאילו הולדן, בן 17 נצחי, מדבר מגרוננו. אין לזה הסבר מדעי. במהלך לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב נאלצתי לנתח, לפרש, לעבד ולבסוף אפילו לחקות את עבודתו של סלינג'ר כמספר סיפורים. הדבר הכי מדהים שגיליתי הוא שזה נורא קשה לכתוב פשוט.
בהיסטוריה האנושית נכתבו כבר מיליוני ספרי קריאה, רק מעטים הצליחו להשאיר אימפקט כמו "התפסן". כל כמה שנים צץ איזה מומחה שמנסה לפצח את סוד קסמו של הספר, לשווא. כי הרי אין קסם, ואין סוד.
"מה שמלהיב אותי באמת", כותב סלינג'ר דרך דמותו של הולדן, "זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות". זה כל הקסם.
הפך את ההתבודדות לסוג של אמנות
סלינג'ר לוקח עמו לקבר לא רק את אחת המורשות הספרותיות האמריקניות הגדולות בהיסטוריה, אלא גם את אחד מהסודות התרבותיים הגדולים של המאה ה-20. במשך עשרות שנים הסתגר הסופר בביתו בעיירה קורניש שבניו-המפשיר והרחיק עצמו מעין הציבור. מעולם לא התראיין או נצפה בתמונות פפראצי מביכות עם דוגמנית צעירה, אך יותר חשוב – לא פרסם מכתביו מאז 1965.
וזה לא שהוא לא כתב. בשנת 1974 בהודעה לתקשורת הוא שלל את השמועות על כך שכתביו יראו אור בעתיד: "יש שלווה נפלאה בחוסר פרסום. הוצאה לאור כרוכה בחדירה נוראית לפרטיות. אני אוהב לכתוב, אבל אני כותב אך ורק בשביל עצמי ובשביל התענוג האישי שלי".
ככל שהוא שאף לפרטיות, כך גדלה הפופולריות שלו. לראיה, "התפסן בשדה השיפון" עדיין מוכר כרבע מיליון עותקים מדי שנה בארה"ב בלבד. יש שהתייחסו אליו כאדם שבור שהתחרפן מהתהילה ומהאנשים שלקחו את כתביו למחוזות אפלים (כמו מארק צ'אפמן, שהסביר שדמותו של הולדן היא שגרמה לו לרצוח את ג'ון לנון). אחרים היללו את יכולתו להפוך את ההתבודדות לסוג של אמנות בפני עצמה.
מי רוצה פרחים כשהוא מת?
למרות הצעות מאוד מפתות מהוליווד, סלינג'ר נשאר נאמן לגיבור ספרו (ששנא סרטים יותר מהכל) וסירב למכור את זכויות הספר להסרטה קולנועית. ולא שאי אפשר לראות את ההשפעה שלו על סרטים הוליוודיים כמו "הבוגר", "מועדון ארוחת הבוקר" או "דוני דארקו".
אז כן, אפשר לכתוב עוד הרבה על המיתולוגיה שמאחורי סלינג'ר, אבל היא לא באמת חשובה, אפילו לא ביום שהוא מת. "שמעו, כשאתה מת הם באמת משדרגים אותך", הוא מוסר לנו בתור התפסן בשדה השיפון, "אני מקווה נורא שכשאני אמות למישהו יהיה את השכל לזרוק אותי לנהר או משהו. הכול חוץ מלדחוף אותי לאיזה בית קברות מזורגג. אנשים באים ושמים לך פרחים על הבטן ביום ראשון וכל החרא הזה. מי רוצה פרחים כשהוא מת? אף אחד".
העיתונים כותבים שסלינג'ר מת כשהוא בן 91, אני לא מקבל את זה. לעזאזל, איך יכול להיות שהבנאדם שכתב את המניפסט הכי מדהים על הוקרת חיי הנעורים האותנטיים ועל לגדוע מהשורש את הזיוף והצביעות של עולם המבוגרים היה בן תשעים ואחת? הוא היה, ועדיין, נער בן 17, והוא צריך תספורת, והוא שונא את המזויפים, והוא מתעב כסף, כי הוא תמיד עושה אותו עצוב בסוף, והוא כנראה לא אוהב שנצמדים לנקודה יותר מדי.