סופו של הלהיט ההיסטרי "לאכול, להתפלל, לאהוב", שהפך לרב מכר עולמי, מצאה המחברת, אליזבת גילברט, את אהבת חייה פֵליפּה. סוף טוב הכל טוב? לא בסיפור הזה.
השניים מתיישבים בארצות הברית, מבטיחים לעצמם אמונים, אך כניצולי גירושים כואבים הם נדרו נדר שלעולם לא ינשאו שוב. הנדר הזה החזיק מעמד לא רע בכלל, לפחות עד שמחלקת ההגירה האמריקאית דפקה בדלת וביקשה לגרש את האהוב הברזילאי. או אז עומד בפני בני הזוג אולטימטום: לנצח את הפחדים ולהתחתן, או שפליפה לא יורשה לשוב למדינה.
השניים יוצאים למסע של עשרה חודשי גלות שנכפה עליהם ומתמודדים עם החרדות והפחדים. בדרך הם מפרקים מיתוסים, מפיגים חדששות וספקות ובסופו של דבר מגיעים לפיוס עם עצמם. אנחנו מקווים.
"להתחתן", אליזבת גילברט, כנרת זמורה ביתן.
פרק ראשון: נישואים והפתעות
יום אחד, בקיץ 2006 בשעת בין ערביים, מצאתי את עצמי בכפר קטן בצפון וייטנאם, יושבת סביב תנור בישול מפויח עם כמה נשים מקומיות שאת שפתן לא דיברתי, ומנסה לשאול אותן שאלות על נישואים.
טיילתי אז כמה חודשים בדרום־מזרח אסיה עם גבר שעמד להפוך בתוך זמן קצר לבעלי. אני מניחה שהמושג המקובל לאדם כזה הוא "ארוס", אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש בנוח עם המילה הזאת, ולכן לא השתמשנו בה. למעשה, אף אחד מאיתנו לא הרגיש בנוח גם עם רעיון הנישואים עצמו.
לא העלינו בדעתנו להתחתן, לא זה עם זה, ולא עם אף אחד אחר. אבל ההשגחה העליונה התערבה לנו בתוכניות, וזו הסיבה שבגללה שוטטנו באותו זמן חסרי מטרה ברחבי וייטנאם, תאילנד, לאוס, קמבודיה ואינדונזיה, בעודנו עושים מאמצים אדירים — נואשים אפילו — לחזור לאמריקה ולהתחתן.
הגבר המדובר היה אז בן זוגי ואהובי יותר משנתיים, ובעמודים הבאים אקרא לו פֵליפֶּה. פליפה הוא ג'נטלמן ברזילאי אדיב וחם, מבוגר ממני בשבע־עשרה שנים, שפגשתי במסע אחר לגמרי (מסע מתוכנן דווקא) שערכתי סביב העולם כמה שנים קודם בניסיון לאחות את לבי השבור לרסיסים. לקראת תום נדודי נתקלתי בפליפה, שחי לו בנחת בגפו במשך שנים בבאלי וטיפל בלבו השבור גם הוא. אחרי הפגישה הגיעה משיכה, אחר כך חיזור אטי, ואז, להפתעת שנינו, אהבה.
ההתנגדות שלנו לנישואים לא היתה קשורה, אם כן, כהוא זה להיעדר אהבה. להפך, פליפה ואני אהבנו זה את זו ללא סייג. שמחנו מאוד לפזר הבטחות הדדיות שנישאר יחד לנצח נצחים. אפילו נשבענו אמונים, אם כי די בפרטיות. הבעיה היתה ששנינו היינו ניצולי גירושים, והחוויה כילתה אותנו בצורה כזאת שעצם הרעיון של נישואים חוקיים — למישהו, אפילו לאנשים נחמדים כמונו — הפיל עלינו מורא גדול.
ככלל, כמובן, גירושים הם לרוב חוויה רעה למדי (רבקה וסט טענה ש"להתגרש זה עיסוק עליז ושימושי כמעט כמו לשבור כלי חרסינה יקרים"), והגירושים שלנו לא היו יוצאים מן הכלל. בסולם הקוסמי של הגירושים הרעים (שבו אחת פירושו להיפרד כידידים, ועשר פירושו... הוצאה להורג), מן הסתם הייתי מדרגת את שלי בסביבות ה־7.5. לא היו התאבדויות או רציחות, אבל פרט לכך הקרע היה פחות או יותר הדבר המכוער ביותר ששני אנשים מתורבתים מטבעם מסוגלים לייצר. וזה נסחב יותר משנתיים.
החוויות שלנו השאירו אפוא את שנינו מצולקים, מוטרדים וחשדנים בבירור כלפי ההנאות הגלומות בברית הנישואים המקודשת. כמו כל מי שהילך אי־פעם בגיא הצלמוות של הגירושים, פליפה ואני למדנו ממקור ראשון את האמת המרה הבאה: אי־שם מתחת לפני השטח הנעימים לכאורה כל אינטימיות נושאת בחובה את כל המרכיבים של קטסטרופה מוחלטת. למדנו גם שנישואים הם נכס שקל הרבה יותר להיכנס אליו מאשר לצאת ממנו. ללא גדרות החוק, האהוב הלא־נשוי יכול לגדוע מערכת יחסים גרועה בכל עת. אבל אתם — הנשואים על פי חוק הרוצים להימלט מאהבה שגורלה נחרץ — עלולים לגלות די מהר שחלק ניכר מחוזה הנישואים שלכם שייך לרשויות, ושלפעמים נדרש לרשויות זמן רב כדי להעניק לכם חנינה. לפיכך אתם עשויים בהחלט למצוא את עצמכם לכודים פיזית במשך חודשים או אפילו שנים בקשר חוקי נטול אהבה, שדומה כעת יותר למגדל בוער. מגדל בוער שבו אתם, ידידי, כבולים באזיקים לרדיאטור אי־שם במרתף ללא יכולת להשתחרר, בעוד העשן מתקדם בגלי ענק וקורות הגג קורסות...
סליחה — האם יצרתי את הרושם שאני לא מתלהבת?
אני משתפת אתכם במחשבות הלא נעימות הללו רק כדי להסביר מדוע פליפה ואני עשינו הסכם די חריג מהרגע הראשון של סיפור האהבה שלנו. נשבענו בכל לבנו שלעולם, לעולם, בשום מחיר, לא נתחתן. אפילו הבטחנו שלעולם לא נמזג את כספנו או את הנכסים החומריים שלנו, כדי להימנע מהסיוט הפוטנציאלי של הצורך לפרק מחדש את מזבלת התחמושת האנושית הנפיצה של משכנתאות משותפות, שטרי קניין, רכוש, חשבונות בנק, כלי מטבח וספרים אהובים. משהתחייבנו כנדרש למלא את ההבטחות האלה, שנינו המשכנו בזוגיות מחולקת בקפידה בתחושה של שלווה אמיתית. כי בדיוק כשם שטקס האירוסים מעניק לזוגות רבים אחרים תחושה של הגנה חובקת, הנדר שלנו לעולם לא להינשא עטף את שנינו בביטחון הרגשי שנזקקנו לו כדי לתת הזדמנות נוספת לאהבה. ההתחייבות הזאת — הנעדרת במודע כל מחויבות רשמית — העניקה לנו תחושת חירות מופלאה ממש. הרגשנו כאילו מצאנו את "האלדורדו של האינטימיות המושלמת" — משהו שכדברי גרסייה מרקֶס, "דומה לאהבה, אבל בלי קשייה של האהבה".
אז זה מה שעשינו עד אביב 2006: עסקנו איש־איש בענייניו, בנינו יחד ובעדינות חיים נפרדים, וכל זאת בסיפוק עילאי. וכך יכולנו בהחלט להמשיך לחיות באושר ועושר, אלמלא הפרעה אחת קטנה שגרמה אי־נוחות גדולה.
המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית החליטה להתערב.
למרבה המזל, העבודה שלנו איפשרה את הסידור החופשי הזה. כסופרת, יכולתי לעבוד בכל מקום. כיבואן תכשיטים ואבנים טובות שמכר סחורה בארצות הברית, פליפה ממילא נאלץ כל הזמן להיות בתנועה. כל שהיה עלינו לעשות הוא לתאם את המעברים. אז אני טסתי לבאלי; הוא הגיע לאמריקה; שנינו נסענו לברזיל; התאחדנו שוב בסידני. אני קיבלתי משרה זמנית בהוראת כתיבה באוניברסיטת טֵנֵסי, ובמשך כמה חודשים מעניינים חיינו יחד בחדר מלון מתפורר בנוקסוויל (אגב, אני ממליצה על סגנון חיים כזה לכל מי שרוצה לבחון את רמת ההתאמה של מערכת יחסים חדשה).
חיינו בסטקטו, על מזוודות, בעיקר יחד אבל תמיד בתזוזה, כמו עדים בתוכנית הגנה בינלאומית משונה. יחסינו אמנם התייצבו ונרגעו במישור האישי, אך היו אתגר לוגיסטי מתמיד, ועם כל הטיסות הבינלאומיות גם יקרים להחריד. זה היה גם מורט עצבים מבחינה פסיכולוגית. עם כל איחוד, פליפה ואני נאלצנו להכיר זה את זה מחדש. תמיד היה הרגע המתוח הזה בנמל התעופה, שבו המתנתי לו ותהיתי, האם עדיין אכיר אותו? האם הוא עדיין יכיר אותי? אז אחרי השנה הראשונה שנינו התחלנו להשתוקק למשהו יציב יותר, ופליפה היה זה שעשה את הצעד הגדול. הוא ויתר על הבקתה הצנועה אך המקסימה שלו בבאלי ועבר לגור איתי בבית קטנטן ששכרתי לאחרונה בפאתי פילדלפיה.
להחליף את באלי בפרוורי פילדלפיה נשמע אמנם כמו בחירה משונה, אבל פליפה נשבע שכבר נשבר לו מזמן מהחיים באזור הטרופי. החיים בבאלי קלים מדי, הוא התלונן, כשכל יום הוא העתק נעים ומשעמם של קודמו. הוא התעקש שרצה לעזוב עוד לפני שפגש אותי. טוב, להשתעמם מגן עדן זה אולי רעיון בלתי נתפס למי שמעולם לא חי בגן עדן (אני אישית חשבתי שזה רעיון מטורף), אבל ארץ החלומות של באלי באמת התחילה לשעמם את פליפה ולהעיק עליו במרוצת השנים. לעולם לא אשכח את אחד הערבים הקסומים האחרונים שבילינו יחד בבקתה שלו שם — ישבנו בחוץ, יחפים ורטובים מטל באוויר החמים של נובמבר, שתינו יין וצפינו בים מערכות הכוכבים המרצד מעל שדות האורז. בזמן שעצי הדקל איווששו ברוח המבושמת ומוזיקה עמומה נישאה באוויר מטקס שנערך במקדש מרוחק, פליפה הסתכל עלי, נאנח ואמר בפסקנות, "כל כך נמאס לי מהחרא הזה. אני מת כבר לעבור לפילדלפיה".
אז עזבנו הכול ועברנו לפילדלפיה! למען האמת, שנינו אהבנו מאוד את האזור. הדירה השכורה הקטנה שלנו היתה סמוכה לבית של אחותי ובני משפחתה, שקרבתם הפכה עם השנים חיונית לאושר שלי, אז הרגשתי בבית. חוץ מזה, אחרי כל השנים המצטברות של מסעותינו למקומות שכוחי אל, היה טוב ואפילו מרענן לחיות באמריקה, ארץ שלמרות כל פגמיה עדיין עניינה את שנינו: מקום רב־תרבותי שנמצא בתנועה ובהתפתחות מתמידות, רווי סתירות מטורפות, מאתגר מבחינה יצירתית ומלא חיים מיסודו.
שם, בפילדלפיה, הקמנו פליפה ואני את המטה שלנו ועברנו את טבילת האש הראשונה, המוצלחת והמעודדת בחיים משותפים. הוא מכר תכשיטים; אני כתבתי דברים שדרשו ממני להישאר במקום אחד ולערוך תחקירים. הוא בישל; אני טיפלתי בדשא; מפעם לפעם אחד מאיתנו הפעיל שואב אבק. עבדנו יפה יחד וחילקנו בינינו את מטלות היומיום ללא חיכוכים. הרגשנו שאפתנים ויצרניים ואופטימיים. החיים היו יפים.
אבל הפוגות כאלה של יציבוּת אף פעם לא יכלו להימשך זמן רב. עקב מגבלות הוויזה פליפה הורשה לשהות באופן חוקי באמריקה פרקי זמן של שלושה חודשים לכל היותר, ואז נדרש להתפנות למדינה אחרת לתקופה קצרה. הוא עלה על מטוס, ואני נשארתי לבד עם הספרים והשכנים שלי, בלעדיו. כעבור כמה שבועות הוא היה חוזר לארצות הברית לעוד תשעים ימי ויזה, והיינו מחדשים את ימינו כקדם. העובדה שנתחי היחד של תשעים יום התאימו לנו באופן מושלם מעידה עד כמה הגנו על המחויבות שלנו לטווח הארוך: זו היתה בדיוק המידה של תכנון לעתיד ששני ניצולי גירושים מפוחדים מסוגלים לשאת מבלי להרגיש מאוימים מדי. לפעמים, כשלוח הזמנים שלי איפשר זאת, הייתי מצטרפת אליו לגיחות הקצרות שערך אל מחוץ למדינה, כשתוקף הוויזה שלו פג.
זה מסביר את העובדה שיום אחד חזרנו יחד לארצות הברית מנסיעת עסקים מעבר לים ונחתנו — הודות לנפלאות הכרטיסים המוזלים וטיסות ההמשך — בנמל התעופה הבינלאומי פורט וורת בדאלאס. אני עברתי ראשונה את ביקורת הדרכונים והתקדמתי בקלילות בַּתור לצד אחי האמריקאים השבים למולדתם. כשהגעתי לצד השני, חיכיתי לפליפה, שעמד בלב תור ארוך של זרים. צפיתי בו מתקרב לפקיד ההגירה, שבחן בקפידה את הדרכון האוסטרלי שלו העבה כתנ"ך ובדק כל דף, כל חותמת וכל הולוגרמה. בדרך כלל הם לא גילו חשדנות כזאת, ואני נכנסתי ללחץ בגלל העיכוב. צפיתי וחיכיתי, כורה אוזן לצליל רב־החשיבות של כל חציית גבולות מוצלחת: הצליל העמוק, המוצק, המסביר פנים — מהסוג ששומעים בספריות — של חותמת האישור על הוויזה. אך הוא מעולם לא הגיע.
במקום זה פקיד ההגירה הרים את השפופרת וניהל שיחה שקטה. כעבור כמה דקות, קצין במדי המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית הגיע ולקח את אהובי.