במאי ותסריטאי- חיים בוזגלו (“כבוד").
תסריטאית- ליסה ממו ("דלת מול דלת").
שחקנים- בר רפאלי, סטיבן באוור (“חרב גדעון").
על מה הסרט?
פסיכיאטר מפתח אובססיה למלצרית-מטופלת.
על מה באמת הסרט?
שאלה טובה.
הדבר הכי טוב בסרט
האנגלית המצוינת של בר רפאלי. סוף סוף אפשר לדמיין כמו שצריך איך מתנהלים הדיאלוגים שלה עם דיקפריו.
הדבר הכי גרוע בסרט
מאיפה להתחיל? התסריט והתפתחות העלילה (אם אפשר לקרוא לאוסף הסצנות הזה עלילה), הצילום, העריכה, הליהוק, ואפילו שורת הנושא הכוכב-נולדית “לפעמים חלומות מתגשמים”, נו באמת!
הסצנה שתלכו איתה הביתה
בר רפאלי בבגד ים. לא משהו שלא ראיתם כבר קודם.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל השאר.
הזווית הישראלית
הסרט אולי דובר אנגלית, אבל עלינו לא יצליחו לעבוד- מדובר בסרט ישראלי לגמרי. כל הסרט לא הבנתי למה רפאלי ולירון לבו מתעקשים לדבר אחד עם השני אנגלית. ובזה לא מסתיימת ה"שכונה" הכה ישראלית- עדי עזרוני ושירלי ברנר, החתומות גם כמפיקות, פרגנו לעצמן גם שני תפקידונים, כנראה כדי לחסוך עלויות.
סקס
דווקא יש איזה שתי סצנות סקס של באוור עם המזכירה שלו, ואיזו חצי סצנת סקס בין בר רפאלי- הבכלל לא זוהרת וסקסית בחלטורה הזו- ללירון לבו על הרצפה, אך כל קשר בינן לבין סקסיות מקרי בהחלט.
אלימות
באיזשהו שלב הפסיכיאטר נהיה גם אלים. יופי.
סטיילינג
שלוכי. גרוע קצת יותר מאיך שבר מתלבשת ביום יום.
מה למדנו מהסרט?
להיזהר מפסיכיאטרים.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני לא מאמין שלא יצאתי באמצע.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
מזכיר לי את הקורס "תולדות השעמום בהיסטוריית הקולנוע".
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
לפחות נהניתי להסתכל על בר הקטנה במהלך הסרט. איזו ילדה נחמדה, אפילו שהיא מעשנת ג'וינטים פה ושם.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
כנראה שרק סרטים גרועים.
שורה תחתונה
סרט למזוכיסטים בלבד. חלטוריסטי, משעמם, איטי, טיפשי, שוביניסטי, בעל שלל מהלכים עלילתיים ובחירות מבע תמוהות ובעיקר- מפגן של זלזול בוטה באינטליגנציה של הצופה. בקיצור- לא מותחן ולא פסיכולוגי. ורפאלי? חבל שאת הבכורה הקולנועית שלה היא עושה בתפקיד כל כך מביך ורדוד, היא אמנם רחוקה מאוד מלהיות שחקנית, אבל היא לא כל כך גרועה בהתחשב בנתונים.
זמן מסך
90 דקות.