הפעם הקודמת שישבתי לראיון עם מיכל שפירא הייתה בתחילת השנה. מיכל בדיוק כיכבה בסדרה הדוקומנטארית "בקרוב אהבה", שבה היא חיפשה אהבה וגם מצאה בדמותו של אורי סלונים, בן דודי היקר. שנתיים וחצי אחרי הסיבוב הראשון שלהם, שהחזיק כחודש, מיכל ואורי התאחדו שוב, רק שאורי היה נמצא בסרט אחר לגמרי. הוא נאבק בסרטן נדיר וקטלני, שבסופו של דבר הביס אותו ב-4 באוקטובר.
מאז פרק הסיום של "בקרוב אהבה", המצלמות לא הפסיקו לתעד את הקשר המיוחד בין מיכל ואורי. במשך חמישה חודשים המשיכה במאית הסדרה, עמליה מרגולין, ללוות את השניים במהלך ההתמודדות הנוראה עם הגידול הממאיר שהתפשט בגופו של אורי. חומרי הגלם הפכו לסרט שנקרא "הלוואי שתמותי" (מתוך הדואט המצליח של השניים, "מה זה עצוב"), אשר ישודר הערב בערוץ 2 בשעה 22:15. הסרט המטלטל חושף את כל הקשיים והמחלוקות ביניהם ולא עושה הנחות לרגע. הוא נע בין הבמה לחיים – בין היצירה המוזיקלית המשותפת לטיפולים בבתי החולים.
הפעם האחרונה שראיתי את מיכל הייתה באזכרה של אורי. שם, על הקבר של אורי, שלושים יום אחרי לכתו, היא שרה את "סוף סוף" (תרגום עברי של אורי ושלה לשיר הקלאסי "At last") וגרמה לכולנו להצטמרר ולהתייפח. עכשיו, חודש וחצי אחרי, ישבתי לראיין אותה שוב בניסיון להבין מה עבר עליה במהלך אותם חודשים, ומה עובר עליה מאז לכתו של אורי.
אני בטוח שכולם רוצים לדעת איך את בימים אלו.
"אני בעיקר עסוקה כל הזמן להיות 'בסדר', להיות ב'הכול בסדר', אתה יודע".
טוב, תמיד היית "קונטרול פריק".
"ברור, במיוחד ברגשות ובכל מה שקשור לבכי. זה הרגל מאורי, אבל גם מלפני. לפעמים אני מצליחה לעבוד על עצמי שהכול בסדר. רק אתמול ממריבה הכי שטותית עם חברה הגעתי למצב שאני מנפצת בקבוק יין אדום על הפרקט הלבן שלה. זה כמובן הוביל להתקף בכי של שלוש שעות. כנראה שאני לא בוכה מספיק".
גם לידו בכית?
"השתדלתי שלא. כשהיה לי קשה מאוד, הייתי הולכת לשירותים לבכות וחוזרת כאילו כלום".
והוא בכה לידך?
"בסוף הוא בכה הרבה ובקלות. לא מצער, הוא פשוט היה מתרגש עד דמעות מכל דבר. הוא לא היה מקטר או מרחם על עצמו. זה שיעור מאוד גדול שלמדתי ממנו לא לרחם על עצמי. הרחמים העצמיים היחידים יצאו החוצה רק במוזיקה שלו. זה לא סתם שהוא כל כך התחבר לשיר של מאיר גולדברג "מה זה עצוב". זאת הייתה כזאת זעקה משחררת בכל פעם שהיינו שרים את השיר ואת ה"רחמים עליי". זה היה המקום היחיד שיכולנו לתבוע לעצמנו רחמים".
החודש האחרון לחייו של אורי כבר לא תועד. אחרי הטיפול הקשה האחרון שעבר, שהיה המוצא האחרון, מצבו התדרדר מיום ליום. אורי רזה מאוד ונאבק גם בצהבת. אורי הגבוה והחסון הצטמק והפך לחלש ושברירי. "בשבועיים האחרונים הייתה לי כבר תחושה שהוא נלחם להישאר בחיים בשביל כולנו", מיכל מספרת. "כאילו היה לו חשוב להחזיק מעמד בשביל שנחגוג איתו את יום ההולדת שלו. זה היה גראנד-ג'סטר אצילי. הוא המשיך עם חוש ההומור המיוחד שלו, והוא זה שהיה מנחם אותנו. ביני לבינו הייתה המון אהבה – כאילו יכולתי לגעת באהבה. זה היה כל כך חזק באוויר, כמעט מוחשי".
הוא ידע שזה הסוף?
"הוא ידע שהוא במצב פיזי מאוד לא טוב, אבל הוא המשיך להיאחז במחשבה שהוא הולך לצאת מזה. הוא היה כל כך לא אגואיסט, ברמה לא הוגנת כבר. הוא לא היה מוכן להיות נטל על הסובבים אותו ועד הרגע האחרון היה לו חשוב איך אנחנו מרגישים. זה מה שנקרא בן אדם נעלה".
איך התמודדת עם השינוי החיצוני הקיצוני שאורי עבר בסוף?
"רק לאחרונה אני מבינה כמה זה היה טראומתי כי כנראה שעבדו אי אלו מנגנוני הדחקה. הוא פתאום הפך למין כזה תינוקי שברירי. כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי את אורי. התרכזתי בעיניים והשתדלתי לא לראות את כל מה שמסביב. לקראת הסוף היה לו מאוד קשה לראות את עצמו במראה, הוא ביקש שנכסה את כל המראות בבית. בגלל זה גם לא צילמנו כי לא רצינו לתעד אותו ככה. רצינו שאנשים יזכרו אותו כמו שהוא היה. חתיך ומהמם. הייתה לי מלחמה כפולה – גם היה לי קשה לראות את האהוב שלי מתפורר לי מול העיניים וגם הייתי צריכה להחזיק פאסון מולו כדי לתת לו להרגיש טוב עם עצמו עד כמה שאפשר".
הוא נפרד ממך?
"לא, הוא סירב להיפרד ממני. הוא אמר שהוא מאוד מפחד, אבל עד הסוף הוא האמין שהוא ייצא מזה. הוא חשב שזאת ירידה לצורך עלייה. הוא נשאר מאוד צלול יחסית לכמויות של נוגדי הכאב שהוא קיבל, שהיו אמורים להפוך לו את המוח לסמרטוט, אבל לא. הוא נשאר מאוד חד ומלא הומור עד הסוף".
את זוכרת את המילים האחרונות שאורי אמר לך?
"בטח. לפני שאורי נפטר הוא הלך לישון ליומיים וחצי. הייתה לו כרית חימום למיקרוגל, שהוא היה שם על הבטן להקל על הכאב. שאלתי אותו "שאני אחמם לך את הכריתוש?", והוא ענה לי "רעיון טוב מאודוש". אלו היו המילים האחרונות שהחלפנו, הוא נרדם ומאז לא התעורר יותר".
מיכל ואורי נפגשו לראשונה במסיבת יום ההולדת של סבא שלנו, שנתיים לפני הסרטן. אני בעצמי הייתי עד לניצוצות התשוקה בעיניו של אורי ולמיכל, שנפלה ברשתו ממבט ראשון. "כבר מהשנייה הראשונה שפגשתי את אורי אמרתי בליבי 'זה יכול להיות בעלי', ואני בן אדם שלא שש לראות את עצמו מתחת לחופה".
התאהבת בו כבר בסיבוב הראשון?
"השילוב הקוטבי בין נשמה טהורה ותמימה של ילד ונשמה של זקן בו זמנית, הדהים אותי מהרגע הראשון. הסרטן רק העצים את זה. גם זה שהוא יכול היה לאכול אותי – אני רואה את עצמי כמנה מאוד מאתגרת שלא כל אחד היה טועם – הדהים אותי עצם זה שהוא הצליח לקרוא אותי ולקלף את כל השכבות בלי לעשות לי הנחות".
במה זה התבטא?
"באורי היה משהו מאוד זוגי, שזה ממש ההיפך ממני. הוא מאוד 'ביית' אותי. עד אורי לא הבנתי כמה אני פרא. חוץ ממוזיקה הדבר שהוא הכי רצה זה להיות אבא, והוא בטוח היה יכול להיות אבא מדהים, אבל מתוך חוסר אנוכיות מוחלט הוא לא היה מוכן להביא ילד לעולם כדי לא לקחת את הסיכון שהילד יגדל בלי אבא".
ואם הוא היה רוצה, היית מוכנה?
"דיברנו על זה הרבה וזאת הייתה דילמה מאוד קשה. עכשיו אני אומרת ברור שכן ממקום אגואיסטי, אבל גם למדתי ממנו לא להיות אגואיסטית".
אני זוכר שמאוד הפריע לאורי בהתחלה שאת כל הזמן בתוך דמות. את מרגישה שאת פחות משחקת מאז שאורי נפטר?
"וואו, בטח. גם אנשים אומרים שהשתניתי ולא יודעים לשים את האצבע על זה, אבל אני יודעת".
הרי התחזיות שהוא קיבל היו מאוד עגומות, בהתחלה נתנו לו חצי שנה, אבל בסוף הוא חי שנתיים. את חושבת שאולי את הסיבה שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן מעמד?
"לאורך כל הדרך סירבתי לקחת קרדיט על זה. רק אחרי, כשקיבלתי פידבקים מאוד חד משמעיים מאנשים, הבנתי שיש לי חלק בזה. כנראה שאני הייתי הבן אדם המתאים ללוות את אורי, כמו שהוא היה הבן אדם המתאים בשבילי לגלות את עצמי באמת ולהיוולד מחדש. אני מאמינה שיותר מהכול זאת הייתה המוזיקה – היא נתנה לו סיבה לחיות. בדיעבד הבנתי שהייתי אחראית מאוד לנוכחות של המוזיקה בחייו".
במהלך השנה וחצי בה היו מיכל ואורי ביחד הם יצרו יחד מוזיקה. אורי כתב והלחין, ויחד הם החלו להופיע עם הרפרטואר שלהם. הדואט שלהם, "מה זה עצוב", חדר לפלייליסט הנחשק של גלגל"צ בשבוע האחרון לחייו. השיר טיפס במעלה המצעד השבועי של התחנה מדי שבוע, אבל אורי כבר לא זכה לראות את זה קורה.
"מהרגע הראשון היה לי מובן מאילו שאורי כוכב, במהות שלו הוא מוזיקאי", מצהירה מיכל. "זה אמנם טייטל שהצטרף בשלב מאוד מאוחר לשם שלו, אבל מבחינתי הוא היה מוזיקאי מהרגע הראשון. המוזיקה הפכה חלק הכרחי גם בזוגיות שלנו – המוזיקה הייתה הדבק האמיתי. היא גם שיחקה תפקיד מרכזי בהישרדות של אורי. היה לו כל כך חשוב להשאיר משהו אחריו והמשהו הזה זאת היצירה שלו. אני מאוד מקווה שבעקבות הסרט אנשים יתעניינו יותר ביצירה של אורי, כי היא הכי משקפת את מי הוא היה. הוא יוצר וזמר עם קול מדהים ופרפורמר. הוא גם נגן מדהים ואוטודידקט – הוא יצק בתוך המוזיקה סוג של רגישות שלא נתקלתי בה. זה דברים שלי היו הכי ברורים ולאורי ממש לא".
זה נבע מחוסר ביטחון לדעתך?
"ממש לא. הוא ידע שהוא מוכשר, זה פשוט לא היה בסיסטם שלו. כנראה שהוא עשה עבודה מאוד טובה להדחיק את זה. כשהוא הגיע ל"רימון" הוא לא הבין איך הוא הולך לפרנס משפחה מהמקצוע הזה – מה אני אהיה מורה לגיטרה? הוא נורא מהר ויתר על החלום ונשאב לתוך מקום אחר לגמרי. בפעם הראשונה שהוא עלה איתי על הבמה הוא היה הכי קול שאפשר. הוא טען שהוא התרגש אבל הוא היה כל כך משוחרר, שאני בעצמי לא האמנתי שהוא לא היה כל החיים על הבמה".
המוות שלו השפיע על הקשר שלך עם המשפחה שלך?
"כן, זאת קלישאה שמוות מאחד אבל באמת מאוד התקרבנו. אחותי נתנה לי את התמיכה הכי גדולה. אנחנו יודעים הרי שאורי היה בן אדם שכל מי שהכיר התאהב בו, אבל לא תיארתי לעצמי כמה ההורים שלי נקשרו אליו. כנראה שחלק מהאינטואיציה שלי ש'זה מישהו שיכול להיות בעלי', זה גם 'מישהו שאני יכולה ורוצה להביא הביתה להורים' סוף סוף. זה מישהו שאני יודעת שההורים יתפוצצו מאושר ויהיו גאים בי".
אבל בפועל הבאת להם בן זוג חולה סרטן.
"כן, אבל זה היה הדבר האחרון שההורים שלי חשבו עליו. אולי זה קשור לעובדה שאימא שלי רופאה. גם אבא שלי כל כך התאהב באורי שהוא ראה רק את המעבר וזה לא עניין אותו".
רואים בסרט, ואני בעצמי יכול להעיד, שבחצי שנה האחרונה די נעלמת.
"אני הייתי הכי קשה עם עצמי מכולם. הלקיתי את עצמי על זה שלא הייתי שם. אני מרגישה שאני הייתי החיבור של אורי לעולם החיצון. אם היינו כל הזמן מתחת למים, אז אני עליתי לקחת אוויר בשביל כולם. עד היום אני עובדת על עצמי ומנסה לשכנע את עצמי שזה היה הכרחי, אני עדיין לא השתכנעתי ואני עדיין מלקה את עצמי".
אני חושב שאני גם יודע למה, כי הוא בעצמו התלונן.
"זה נכון, אבל גם על ההורים שלו כאב לי מאוד. כל הזמן אמרתי לעצמי 'מה את מרחמת על עצמך? הם רואים את הבן שלהם גוסס להם מול העיניים, את יום אחד תמצאי בן זוג חדש'. מאוד ייסרתי את עצמי, אבל כנראה שאני שחקנית טובה כי עשיתי עבודה מאוד טובה בלטייח את כל הרגשות השליליים האלה. כל הזמן היה ברור שאין מקום לרגשות שליליים. עשיתי מאמצים אדירים להנות בחוץ, לא תמיד הצלחתי".
"כן, אלכוהול וסמים אחרים. הרגשתי שאני חייבת להקהות את הרגשות כדי ליצור ניכור. עשיתי את זה בשביל להרגיש טוב וגם הרגשתי טוב באותו רגע, אבל אני מאוד מתחרטת על זה עכשיו. הפסקתי עם זה רק בחודש האחרון, כי כבר היה ברור שזה הסוף וכבר רציתי להרגיש. רק בחודש האחרון הבנתי ממה ברחתי, כי מדובר בעצב תהומי. מבחינתי אין כל כך הרבה הבדל בין עכשיו לבין שבועיים לפני. אני איבדתי את אורי הרבה לפני שהוא מת".
מההיכרות שלי עם הקשר שלכם, כיף היה חלק מאוד גדול ממנו. שני אנשים נהנתנים שרצו למצות כל רגע.
"אני חושבת שבמקרה שלנו כיף היה הכרח הישרדותי".
ואולי ברחת כי פשוט הפסיק להיות כיף?
"אני חושבת שלכל זוג אחר במצב שלנו יחסית הצלחנו לשמר את הכיף עד שלב מאוד מאוחר. המבנה האישיותי שלי דורש – כמו בשיר של מאיר אריאל – ביקור חודשי בשדה התעופה. טסתי כמה פעמים לחו"ל ואורי היה מדהים בקשר לזה, כי הוא הבין את החשיבות של זה".
הוא לא התבאס בכלל שאת מטיילת לך בעולם, בזמן שהוא בבית נלחם על חייו?
"היה לו קשה והוא התבאס מזה, אבל הוא הבין את ההשפעה של זה עליי וידע שהכוחות שאני אאגור שם יחזרו אליו כמו בומרנג. הוא הבין שבסופו של דבר זה גם לטובתו".
ומה עם בחורים אחרים? בטוח חיזרו אחרייך, ידעו שאת עוד רגע רווקה שוב.
"עכשיו דווקא אין כלום, כולם יודעים כמה המצב רגיש, אבל אז עוד הייתי בהכחשה. מבחינתי זה היה מצב זמני. ברחתי כי זה היה זמני, אמרתי 'אוקי, חבר שלי חולה עכשיו אבל עוד מעט הוא יבריא והכול יהיה בסדר'. באופן אירוני דווקא עכשיו אני כבר לא בורחת. נפתחו בי סכרים של עצב של שנים. אני מבינה שבמהות שלי אני כנראה בן אדם עצוב ובעצם שנים שאני מדחיקה".
אבל לאחרונה הצמידו לך במדורי הרכילות רומן עם השף אביב משה.
"כן, אמרו לי שאני רזה מדי אז החלטתי להסתובב עם שף. סתם, זה שטויות. בפועל, גם לא רומן וגם לא אוכלת. בסך הכול גברים מפחדים להתקרב אליי עכשיו. אני חתיכת תיק".
בואי נודה על האמת, היית חתיכת תיק עוד קודם.
"עכשיו אני גם נתפסת כסוג של אלמנה, אז בכלל".
במהלך השעות שישבתי איתה בבית הקפה, ניגשו אליה לא מעט אנשים וזרקו מילים יפות – רובם ניחמו וחיזקו וכולם אמרו לה כמה שהיא מדהימה. מיכל מספרת שזה עניין שגרתי מאוד והיא מקבלת חיבוק מאוד גדול מאנשים זרים בכל מקום ברמה יומיומית.
למה את הכי מתגעגעת באורי?
"לשיחות איתו. הם היו ברמה וברבדים אחרים. היכולת שלו להבין אותי. אף אחד לא הבין אותי כמו אורי. אני עדיין מדי פעם יוצאת ושותה. אלכוהול לא הפסיק לככב, זה הפך הרגל, זה באוטומט".
את לא מפחדת להתמכר?
"כל אחד וההתמכרויות שלו. הבעיה היא עם התדירות ולא עם הכמויות. הייתי שותה כל יום עוד לפני שאורי נפטר. בדרך כלל שאני יוצאת ושותה ומסיימת את הלילה על ציר לילינבלום, הרחוב בו הוא גר, זה לא מסתדר לי שאני לא חוזרת אליו הביתה לישון איתו. היה לי בית שם, אין לי עכשיו. עוד לא באמת חזרתי לדירה שלי בתפיסה. אני עדיין חונה מתחת לבית שלו".
"למרות שאמרתי לך שהכי חסרות לי שיחות הנפש העמוקות עם אורי, הייתי אומרת לו את הדבר הכי פשוט והכי לא אינטלקטואלי שיש – אני אוהבת אותך ואני מתגעגעת אליך, אני רוצה לוודא שאתה יודע את זה".
ומה היית רוצה לשמוע ממנו?
"שהוא גאה בי על ההתנהלות שלי ועל ההתמודדות שלי, ושהוא יודע שאני אוהבת אותו".
הסרט "הלוואי שתמותי" ישודר ביום חמישי, 22.12, בשעה 22:15 בערוץ 2