באפריל האחרון ואחרי כמה חודשים בנפרד (שכללו גם הסרות עוקב) נאור פוני ומאור אדרי הבינו שזה לנצח ופוני הודיעה בהתרגשות שהיא בהריון ראשון. הבוקר (ה') ובשיתוף חברה מסחרית, היא סיפרה מה בדיוק קרה בחדר הלידה בקיץ שחלף.
"ההריון שלי היה תקין לגמרי, כלום לא הכין אותי לאישפוז במחלקת הריון בסיכון, כלום לא הכין אותי ללידה בשבוע 34, וכלום לא הכין אותי לתינוק פג במשקל 2 קילו. לא האמנתי שבשלב כל כך מאוחר הכל יכול להשתנות. אחרי הלידה באתי לבקר אותך ילד שלי, לא בתינוקייה כמו כל הילדים, אלא בטיפול נמרץ. החדר היה קר וקודר ואתה ערום".
"כולך עור ועצמות אפרוח קטן וחסר אונים. שוכב בתוך קופסא שקופה, מלאה בחוטים מלחיצים.. חיברתי אותך אלי וחיבקתי חזק! היה לי קשה לשחרר, וכמה בכי. טראומה של החיים. מסביבי תינוקות קטנים כלכך שלא מסוגלים לאכול או לנשום עצמאית, תינוקות שעדיין לא התפתחו, הלב שלי נשבר".
יום אחד אני מגיעה למיטה שלך והיא לא שמה.. הלב שלי צנח כמו בצניחה חופשית. החוורתי.. פתאום נעלמו לי כמה דק מהחיים, האחיות רצו אליי, 'ריף בפגיה אל תלחצי', יצא ממני בכי כמו של ילדה בת 5 שלקחו לה את הסוכריה. השתחרר ממני פקק. (מסתבר ש10 דק לפני שהגעתי העבירו אותך לפגיה כי כבר לא התאמת לטיפול נמרץ ברוך השם) רק שלא לראות את המיטה שלך בלי להבין איפה אתה.. אני לא מתגעגעת למה שעבר עלי באותם רגעים".
"התמכרתי באובססיביות למכשיר הסיטורציה שלך... הלב שלי דפק חזק בכל פעם שניתקו אותך מהחוטים כדי לקלח אותך או לבצע בדיקה, רק התחננתי שיחברו אותך בחזרה, הייתי בוהה במכשיר, אם הייתה ירידה בדופק המכשיר היה מצפצף בצורה מלחיצה ואני הייתי מרימה את כולם על הרגליים".
"הרגשתי שאני מאושפזת בבית משוגעים, זו התחושה... אתה מרגיש כאילו לוקחים ממך את השפיות! לא ישנתי דקה! גם לא חודש אחרי השחרור. הייתי מסתכלת עליך שעות בחרדה שחס ושלום לא תהיה לך ירידת דופק חריגה ואתה לא מחובר לשום מכשיר, איך אני ידע? אבל הפגות שלך חיברה אותי אליך בצורה לא נורמלית.. אני מודה על כל יום שאני אמא שלך ריף אברהם, על כל דפיקת לב שהיתה לי ועל כל לילה בלי שינה.. האפרוח הקטן והפג שלי".